קרני רא"ם קעב

חייב בדמי הבושת וכו' לאו כוונתו לומר דאם נתפרסם היינו אפילו לא היה שעת השידוך בפירוש ונתפרסם אח"כ אלא הכוונה דאם נתפרסם הדבר דקאמר היינו בשעת השידוך כדי דלא ניהוו דבריו סתראי למ"ש הרב משם מט"ש שכתבנו אבל בנדו"ד דלא היה הפירסום בשעת השידוכין פשוט דליכא שום חיוב דדמי בושת גם נוסף ע"ז הטעם שכתב הרב הפוסק דבחזרה שבכאן אין בה שום ביוש כלל הואל וחזרה זאת היתה ע"י הטעמים המובאים בשאלה וגם בזה צדקו דברי הרב הפוסק והן הם הדברים שכתב הרב מהריב"ו זלה"ה משם הרב בנו של משד"ר שכתב וז"ל וגם מדין בושת לא יתחייב כלל כיון שלא נתכוון לבייש אלא שחזר בו מחמת שהבת עדיין קטנה וחלומות ביעתותי מבעיתי ליה וכיון שאין מכווין לביישו פטור כדכתב הרב בחומ"ש ס' תר"א וכו' וא"כ בנדו"ד אינו מתחייב כל זה עכ"ל דברי הרב בנו של משד"ר ובזה גם הרב מהריב"ו אזיל ומודה וא"כ נדו"ד עדיף מהנהו טעמי שפוטר מהם הרב בנו של משד"ר כמו שמוכח מתוך השאלה: ועדיפא מזה אמינא אנא אפילו אם היו תהיה חזרת הבת הזאת בלי שום טעם אלא במתכוונת לבייש עכ"ז אביה פטור דהגם דקי"ל דאם היו תהיה העכבה מצד הבה עכ"ז אביה חייב קנס כמו שמתנים בשטר וגם כאן הרי כתוב אפילו אם תהיה העכבה מצד הבת אביה חייב היינו דוקא במקום שהיה הדבר כתקנו בקושח"ך ואזי מחייבין ליה וכו' אבל בנדו"ד שלא היה החייב לא מצד הקנין ולא מצד הש"ח אלא מטעם ביוש דוקא דהוי כמבייש את חבירו דחייב בבושת הייני דוקא אם היתה החזרה מצד האב דהואל ונתכוון לבייש חייב אבל בכאן דלא חזר בו כלל אלא הבת ואמה מכחם באה החזרה אפילו אם נתכוונו הם לבייש איהו פטור דאין מתחייב אלא על מעשה עצמו דוקא ולא על מעשה אנשי ביתו: ובדרך אגב ראיתי לתרץ מה שתמה הרב הפוסק נר"ו על הרב מהריב"ו דמחלק בין הביוש של החתן לביוש הכלה ומ"ר ניהו רב"א תמה עליו דמעולם לא ראה וכו' אמת נכון הדבר דאפשר דאפילו מעולם היינו במקום שיש קנין בודאי אין חלוק דבמקום דמהני מהני לתרוייהו להשתלם כל הקנס ובמקום דלא מהני לא מהני לתרוייהו וכמו שאין זה ניטל כל הקנס כך צד שכנגדו אינו נוטל כל הקנס אבל נדו"ד של הרב לא נכנס בדיני קנס כלל אלא מדין בושת והאשה הואל וכל כבודה בת מלך פנימה גזר אומר שיש בושת דיאמרו בעלת מום וכו' ובאיש דלא שייך טעם זה ליכא בושת זהו מה שנראה להשיב על דברי הרב אלא דלענ"ד נשארה לי תמיהא על דבריו דמחייב בבושת דהאיך מחייב בבושת הרי בזמנינו זה אין דנין דיני בושה דאין דנין דיני בושת בבבל וכמ"ש מר"ן בחומ"ש ס"ב יעו"ש ובשלמא לשאר פוסקים דמפרשי דדברי מור"ם הם קאי איותר מדמי בושת הוא דמצרכי קנין אבל על דמי הבושת לא מצרכי קנין וכן על הרב המשביר שמביא דבריו בסוף הפסק הרב דמחייב לבת בוגרת ששידכה אחיה דמי הבושת וכו' יעו"ש ליכא עליה שום קושייה כלל דנימא דהגם דקי"ל אין דנין דיני קנסות בבבל עכ"פ אם התנו וקבלו עליהם לית קנס זל"ז מהני ומשתלמי זה מזה אבל לדברי הרב הנז' שהיה מחייב באותו ענין שהיה דן עליו ולא היה שם אפילו שום תנאי בפה ולא שום דברים ומחייב דמי הבושת זה קשה בעיני הרי אין דנים דיני קנסות בבבל ואחר הדוחק אמרתי אני לתרץ דכוונת הרב ז"ל לא לגבות ממש קאמר אלא לענין דמנדינן ליה עד שיתן דמי הבושת או אם תפס אבי הכלה וכמו שפסק מר"ן בחומ"ש סי"א ס"ה יעו"ש: איך שיהיה הדרן למאי דאתן עלה דהואל ולא היה קנין ולא היה שידוכין בפירסום נוסף ע"ז החזרה היתה ע"י ארוסה וגם נוסף שלא היתה ע"י האב אלא ע"י בתו פשוט דאין כאן שום ביוש ופטור מכל וכל אבי הכלה הנז': ודע דכל דברינו זה לא הוצרכנו לפטור אבי הכלה מהקנס משום דלא היה הקנין בעולם ולא הוצרכנו לזה אלא לפי טעם השני של הלבוש שנתן בדברי מור"ם דכשיש קנין גמרי ומקני אהדדי ואיכא בושת אבל לפי דברי הלבוש הראשונים דהקנין מהני להוציא הקול דעדי הקנין מפקי לקלא וגם לפי דברי הרב מט"ש שכתב הרב הפוסק דס"ל להרב מט"ש דעל ידי עדים מפקי לקלא א"ך אין אנו צריכים לכ"ז והוה אמינא דאפילו אם הוה כת"י זה בקנין אפי"ה פטור אבי הכלה וחילי הוא ממ"ש הסמ"ע בסט"ל סק"ב וז"ל ועי' בהגהד"מ שם כתבתי והוכרחתי דדוקא כשהעדים לפנינו וזוכרין זמן הקנין דאל"ך אע"פ שהלוה מודה לו שקנה ממנו מזמן זה וגם יש עדים אחרים שראו הקנין מ"מ הן לא מפקי לקלא אלא עדי הקנין עצמם שהוזמנו וכו' עכל"ה הרי לפניך דלא מפקי לקלא אלא דוקא עדים שהוזמנו לקנין דוקא אבל מי שלא הוזמן אפילו ראה וידע מהקנין לא מפיק לקלא וא"ך ממנו נלמד לנדו"ד דאפילו אם אבי הכלה יקבל קנין מיד אחר פטור דדוקא אם היה הקנין לפני עדים שהזמינם אבל זה שכתב כת"י ימסרו ביד החתן א"ך לא סמכו על עדות העדים כלל ולא יחדום לכך ועל חת"י סמכו דוקא וא"ך אותו פלוני שקבל הקנין לא היה לשם עד אלא המתפיס לו הסודר להקנותו דוקא ולא משום שנתייחד לעדות ולא סמכו על שני עדים אלא על כת"י דוקא וא"ך הוי אותם העדים שקבלו ממנו כעדים דמלוה שראו הקנין ולא נתייחדו לשם כך דכתב הסמ"ע דלא מפקי לקלא וא"ך גם כאן הואל ולא נתייחדו לא מפקי לקלא כלל וכעין זה ממש ראיתי להרב פחד יצחק זלה"ה אות בי"ת שכתב וז"ל כתב יד בעדים אם יש בי קנין אע"פ שהעדים חתמו מעצמם דין שטר גמור יש לו לגבות ממשעבדי עכל"ה והוא מדברי הרב בע"י חי"י שמסיק כן להלכה ולמעשה בסי' נ"א יעו"ש ופשט דבריו שכתב כת"י בעדים אם יש בי קנין מורים אפילו היה הקנין ע"י אותם עצמם החתומים ואפילו מצריך דוקא אם היו חתומים אלא אפילו חתמו מעצמם דון מינה אם לא חתמי עצמם אפילו היו מזומנים לעדות הקנין עכ"ז הואל ולא החתימום בכת"י שעשו ביניהם לא מפקי לקלא דהואל ורואים דלא על עדותם לבד הם סומכים אלא על כת"י שעשו ביניהם א"ך תו לא מפקי לקלא ואם כן אפילו אם הוה הדבר בקנין הוי יכולים לומר דה"ר מימון אבי הכלה פטור דיכול לומר דקי"ל כטעם הלבוש הראשון דהעיקר הוא מטעם קלא וכטעם הרב מט"ש דכשיש קנין חייב משום