קרני רא"ם קעא

אמרו אלו היה מצד סברתינו זו בטלה דעתינו מפני דעתו אך הואל ומצאנו אילן גדול לסמוך עליו הוא הרב מהריב"ו זלה"ה נחה דעתינו לסמוך עליו הן מצד שהסברא נותנת כן הן מצד דהרב מהריב"ו זלה"ה אחרון אחרון חביב וקי"ל כבתרא כדקי"ל דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואלך כמ"ש בש"ע חומ"ש סכ"ה יעי"ש ובודאי דברי הרב הגדול מוהרר"ב זלה"ה לא נעלמו מעיני הרב מוהריב"ו זלה"ה וא"ך יש לנו לפסוק כדעתו דשותפין שמשכנו לא יוכל א' מהם לפדות חלקו זהו המסקנה ותו לא מדי הגם שהי' כדי להוסיף לך כהנה וכהנה הזמן גרם לצאת מן העיר מקול פחדים שנשמע מה שנעשה במתא דאר לבידא הי"ן נקמתם על כן אין הזמן מסכים להאריך עוד. הי"ז בש"א לאב תרס"ז לפ"ק וצוי"ם וימ"ן פה סאלי יע"ה רפאל אנקאווא סי"ט סימן ע"ג ראיתי מ"ש הרב הפוסק למעלה ראש הי"ו לפטור אבי הנערה מהקנס וטעמא טעים דהואל ומור"ם סיים וכתב ומיהו קנין בעי ובכאן דלא היה שום קנין כמ"ש הרב הפוסק נר"ו דיש בידו כתב עדות שלא היה שם שום קנין בודאי דפטור דכוותיה דמר"ן קי"ל: והגם שהוא כתב וחתם בחת"י שהיה הדבר בקנין וש"ח ומצינו למור"ם בסי' ר"ז סט"ז שכתב וז"ל ואם צוה לכתוב בשטר שקנו מידו בבד"ח אע"ג דלא קנו מיניה מהני וכו' וכן בסי"ט לענין אם כתב בשטר שיקבל עלי בח"ח ובש"ד וכו' יעו"ש: פשוט וברור הוא דדיקא במקום שהיה הקנין יש לו על מי יחול אלא דמכח הקנין לחוד יש בו חשש אסמכתא ואסמכתא לא קנייה דכל דאי לא גמר ומקני בזה הוא דאמרינן כשאמר כתבו קנין זה דהוי בבד"ח אזי אמרינן בודאי דגמר ומקנה באותו קנין ונסתלקה האסמכתא וחשבינן ליה כאלו היה באמיתות בבד"ח אבל אי אמור יאמר הריני קינה בקנין סודר ולא נטל הסודר בידו במה יתקיים הקנין ועדיפא מזה מצינו דבעינן שיתפוס בידו שלש אצבעות או שיעור שיכול לנתקו ולהביאו אצלי הלאו הכי לא מיקרייא אותה תפיסה כלל ולא קנה יעי"ש בסי' קצ"ה ס"ד ומכ"ש בדבור בעלמא בודאי דלא קנה ולא דמייה ממש אלא לההיא דסו"ס קי"ג דנמצא לא היה לו קרקע כלל דלא קנה הואל ואין לקנייה זאת על מי יחול: ואין לחלק ולומר דשאני ההיא דשלא הי"ל קרקע דסו"ס קי"ג הואל ועיקר הקנין הוא בנתינת אא"ק ואם נמצא אין לו קרקע לא היה שום קנין אבל בכאן לפי סברת הרא"ש וסיעתיה דכתב מר"ן בשם י"א דנגעו בקנס זה לחייב השדכנים מטעם בושת א"כ נימא כשאמר הריני קבלתי הקנין בפועל הוה דיי ובאמירת זאת חיזק חיוב הבושת והדר דינו כההיא דסמ"ז שכתבנו בקבל הקנין ואמ"ל כתבו דהוי בד"ח וא"כ גם כאן הואל ועיקר החוב הוא משום בושת תיהוי האי חתימה שחתם ואמר כאלו הוה הקנין ויחזיק חייב הבושת: אלא דרב המרחק ביניהם דבשלמא הקנין אילי האסמכתא הוי קנין כמו"ש ולסלק האסמכתא בעינן בד"ח אבל כבר הביא הרב הפוסק דברי הלבוש דמשני הטעמים מצריך מור"ם כאן הקנין ותרוייהו דאלולי הקנין ליכא בושת כלל נמצא דעיקר הבושת שמצדו מתחייבים המשודכים היא הקנין ובנפול היסוד שהוא הקנין לא ישאר שום בושת כלל ולא יתחייב בשום דבר כלל אפילו בשיעור דמי בושת: ודבר זה דלא יתחייב החוזר אפילו בדמי הבושת ראיתי להרב הפוסק למעלה ראש נר"ו שהכריח כן מסתימות דברי מור"ם דקאי על דברי מר"ן שכתב כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את חבירו ועלה קאי מור"ם דבעי קנין משום הבושת יכו' ואני עני נלע"ד אדרבא מכאן לדקדק איפכא ונימא דלא הצריך מור"ם קנין אלא משום היתרון שהיה ראוי לשלם בדמי הבושת ודבר זה יש לדקדקו מדברי מר"ן שכתב כי כדאי הוא שיתחייב משום בושת שביש את חבירו אלא דכוונת מר"ן לומר דקנס אפילו יהיה סך גדול לא הוי אסמכתא כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בקנס גדיל וליחשב אותו קנס כולו דמי בושת פירוש דהגם דדמי הבושת הוא מנה דוקא וזה עשה קנס מאתים אפי"ה הואל ויש בושת באמצע כדי לומר שחייב לשלם כל מה ששערו ביניהם והוי כאלו התנו וגילו דמי הבושת יש בו כו"ך ואדעתא דהכי נכנס ובזה אתו מדוקדקים הטב דברי מר"ן ועליהם קאי דברי מור"ם ומיהו קנין צריך הכוונה למה ששערו דמי הבושת יותר ממה שראו בענין קנין אבל לשיעור הראוי איכא למימר לא צריך קנין: ובזה ג"כ נסתלק ההכרח שעשה הרב הפוסק מדברי הש"ך דהש"ך ס"ל דהואל והבושת באמצע כל מאי דמשערי ביניהם בדמי הבושת לא מיחשיב אסמכתא ולא בעי קנין וכו': אבל יש לדקדק בדברי הרב הפוסק נר"ו דפטור אפילו מדמי הבושת מכח דברי הרב הלבו"ש שכתב דטעמו דמור"ם דמצריך קנין הוא משום דאלולי הקנין אין כאן שום בושת כלל וא"כ באומרך אין בושת כלל א"כ מה משלם בודאי דלא משלם שים דבר לא שיעור דמי הבושת ולא יותר וגם הרב מהריב"ו זלה"ה הוכיח במישור דמדברי הלבוש מוכח דבמקום דליכא קנין ליכא ביוש כלל ופטור מכל וכל והגם דאיהו שם אחר שהביא דברי הלבו"ש עכ"ז פסיק ותני דחייב בדמי הבושת הרי שם טעמו בצדו דאיהו דיק מדברי הלבו"ש דהיכא שיש קנין הוא משום בייש וא"כ ממנו נשמע דאם היה הדבר בפירסום דיש ביוש חייב בדמי הבושת לגבי החתן אם חזר בו דוקא יעו"ש וא"כ לגבי נדו"ד דלא היה לא קנין ולא פרסום בשעת השידוכין בודאי דליכא שום ביוש ואין על החוזר שום חיוב ביוש כלל והגם שאפשר שאח"כ נתפרסמו השידוכין כבר הוכיח הרב הפוסק נר"י דבעינן בשעת השידוכין הוא דמהני הפירסום יעויין בדבריו משם הרב מט"ש ז"ל: ומה שכתב הרב מהריב"ו זלה"ה בדבריו וז"ל יצא לנו מזה דאם נתפרסם הדבר דשייך בושת