קרני רא"ם קסט

דע לך דמן הגמרא מוכח דאין שום חלוק כלל בין ממונא לאיסורא דידוע הוא דכלל זה דאין ב"ד יכולים לבטל וכו' תחילתו נזכר בעדיות מ"ה יע"ש ובמס' מגילה ד"ב ובמו"ק ד"ב ובכמה מקומות ובכללם גטין דל"ו ע"ב שם איבעייא להו כי התקין הלל פרוזבול לדריה הוא דתקין או דילמא לדרי עלמא נמי תקין למאי נפקא מינה לבטוליה אי אמרת לדריה הוא דתקין מבטלין ליה ואי אמרת לדרי עלמא נמי תקין הא אין ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין מאי ת"ש וכו' וכתבו שם התוספ' ז"ל אלא א"כ גדול וכו' וא"ת היכי דמי אי דפשט איסורו ברוב ישראל אפילו גדול ממני איני יכול לבטל כדאמרינן בפרק אין מעמידין גבי י"ח דבר שאפילו יבוא אליהו וב"ד אין יכולין לבטל ואי לא פשט איסורו ברוב ישראל אפילו קטן יכול לבטל כדאמרינן גבי שמן דר"י נשיאה וב"ד נמנו עליו והתרוהו משום דלא פשט ברוב ישראל וי"ל דדוקא בי"ח דבר אפילו גדול אין יכול לבטל מטעם דאשכחן בירושלמי מפני שעמדו עליהם בנפשותם כדאיתא התם דתלמידי ב"ש היו הורגים בתלמידי ב"ה והיכא דלא פשט כגון שמן אפילו עמדו בנפשותיהם אפילו קטן יכול לבטל עכל"ה העולה מדברי התוספ' הללו דכל שעמדו עליהם בנפשותם ונתפשט אין לו שום בטול בעולם וכל שלא נתפשט אפילו עמדו עליו בנפשותם אפילו קטן יכול לבטלו. אך דבר שלא עמדו עליו בנפשותם אך נתפשט בעולם בזה הוא דאמרו אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"ך גדול ממנו בחכמה ובמנין וכן בא בפסקי התוספ' שם וכן נרמז במג"א ריש ספ"ח יעו"ש וא"ך מדברי הגמרא זו ומדברי התוספ' הנז' יתברר לך שני הספיקות יתברר לך דאותו ספק שרצה כת"ר לומר דמאי דאמרו חכמים אין ב"ד יכיל לבטל דברי ב"ד חבירו אלא דוקא לצורך שעה דליתא להא פירושה כלל דהא מדברי הגמרא והתוספ' וכו' לא נזכר כלל שיהיה צריך הדבר להיות דוקא לצורך שעה אלא במקום שיכולים לבטל אפילו בלי שים צורך כלל דהיינו אם יבוא ב"ד שגדול מחבירו וירצה לבטל דברי ב"ד חבירו הדין שיכול לבטל אפילו בלי שום צורך כלל ובמקום שאין יכולים לבטל דהיינו היכא דנתפשט דבר שעמדו עליו בנפשותם אפילו ב"ד הגדול מחבירו אין יכולים לבטל כלל אפילו לצורך וא"כ מה שכתבו בלשונם בזה"ל דמה שאמר במקום שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"ך גדול ממנו בחכמה ובמנין ואם אינו גדיל אין יכול לבטל על זה כתבו האחרונים דלצורך שעה מבטלין: ויתברר לך ג"ך מן הגמרא הנז' דאין חלוק בין ממונא לאיסורא וכלל אחד הוא דבמקום דיכול לבטל בין באיסור בין בממון ובמקום דאין יכול לבטל בין באיסור בין בממון ושקולים הם: א אלא דראיתי להרב מג"א בסו"ס תר"ץ שכתב ז"ל ואין ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד אלא א"ך וכו' ובתוספו' ביצה וביבמות כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום הפקר ב"ד הפקר ולכאורה לא משמע כן בגטין דף ל"ו גבי פרוזבול מיהו י"ל דהתם הוי מילתא דאיסורא שמא על ידי כן יהיו נמנעים מלהלוות ע"ך מלשון זה יתברר לך דדוקא התם בגטין בדין פרוזבול הגם שהוא ממון עכ"ז משום שהדבר יש בו איסור שיהיו נמנעים מלהלוות משום הכי אמרינן אין ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו אבל שאר ממון יכולים לבטל משום הפקר ב"ד הפקר אפילו לממון שטרחו ויגעו בו בעליו מכ"ש חזקת ישוב שעקר יסודה זוכה בה מדין תקנה שיסדו רבני שאלונקי מימות הגאון מוהר"י ן' חביב זלה"ה משום דנכסי עכו"ם הרי הם כמדבר ומשם ואילך נתפשטה תקנה זו בכל תפוצות ישראל דכל הדר בקרקע עכו"ם יהיה זוכה בחזקת ישוב ודאי אם יעמדו ב"ד אחר גדול או אם היא צורך שעה יכולים לבטל. כל זה אני כותב בריש מלין להפקת רצונך יען כי מעולם חלילה לא נשמע כדבר הזה שעמדו באיזה זמן לבטל חלילה דמאן ספין ומאן רקיע לבטל תקנת גאוני עולם זיע"א וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ע"ב תשו' לרבאט לכמוהר"ש בן ישעייא נר"ו שאלה ראובן ושמעון שותפין בחצר אחת ועמדו שניהם ומשכנוה בב"א בשטר אחד ביד יהודא משכונה דסורא ואחר שמשכנוה בידו חזר אח"ך ושכר לראובן המחצה שלו על ידי העמדת שוכר ושכר ג"ך לשמעון המחצה שלו וכתב על זה שטר שכירות לבדי ועל זה לבדו מהו הדין אי אמרינן הואל וכתב שטר שכירות טל כל אחד לבדו אי אמרינן הואל וגילה דעתו שלזה יפרע ממנו מחצה ולזה מחצה בשכירות אמרינן ג"ך גם המשכונה תהיה נפדית לחצאין או לא יומ"ץ: תשובה לזה הוא הנה במה שרצה כת"ר לומר הואל ושכר לכל אחד מחצה מזה נאמר גם עקרה של משכנתא תהיה נפדית לחצאין לא ידעתי במאי דמיין וכי בשביל ששכר לזה מחצה ולזה מחצה תהיה נפדית לחצאין בלאו הכי רוב הקרקעות הכי היא שכירותם אדם יש לו חצר אחת על הרוב שוכרה לשנים או שלשה בעלי בתים ומה שנוי בזו המשכונה ואי משום ששכרה לבעליה לחצאין מחצה לזה ומחצה לזה מאי שנא שכרה לאחרים או לבעלים אפשר שכר כל אחד חלקו שלא יהיה ערב לחבירו בשכירות אלא כל אחד יהיה נטפל לשלם חלקו ואדרבא אדדייקת מדעשה שטר שכירות על כל אחד לבדו אדרבא נזיל בתר מעקרא הואל וכל אחד יש לו מחצה מי הביאהו לצרף עצמו עם חבירו לעשות שניהם משכונה בשטר אחד הוה ליה למשכן כל אחד חלקו בשטר לבדו וא"ך אדרבא מדעשו שטר אחד מכאן הוכחה דנתכוונו שתהיה הפדיה בבת אחת ולא לחצאין אבל ממה שכתבו שטר כל אחד בשכירות החצי מזה אין הוכחה כלל דבודאי נתכוונו שלא יהיו ערבים זה לזה בשכירות וא"ך אין כאן מקום לומר מכח זה שתהיה משכנתא זו נפדית לחצאין: אך בעקר הדין הנה דין זה הרי הוא נפתח הנה מצינו להרה"ג מוהריב"ו זלה"ה בספרו היקר ויאמר יצחק ח"ב סס"ז שנשאל בשני שותפים בחצר