קרני רא"ם קסה

שס"ט שם שאחר שהביא ישובו של הסמ"ע שיישב לדברי מור"ם דס' רמ"ח עם ס' שס"ט והקשה עליו סיים וכתב והעקר הוא דדברי הריב"ן הם כמו שהעתקתי בס' רמ"ח ודלא כמור"ם ומצינו לו בס' רמ"ח שתמה על דברי מור"ם דלא היתה כוונת הריב"ש כמ"ש מור"ם אלא ס"ל דאפילו ריב"ש יודה אם באו לדון בדיני ישראל לא אמרינן הואל ונעשה העסק במקום שדנים בדיני עכו"ם ילך וידונו שם חלילה אלא ידונו בדיני ישראל יעו"ש והגם שלא פירש הטו"ז אם לדעתו ההלכה כריב"ש או כהרשב"ץ ולא נתכוון אלא לפרש דברי הריב"ש ולהקשות על מור"ם במה שפסק משם ריב"ש עכ"פ נקוט מיהא לפי פירושו דבמקום שאחד מן הכתות בא לפני ד"ת לא אמרינן להו לזיל לדון במקום שנעשה בו העסק אפילו לדעת הריב"ש דלא פסק הריב"ש אלא במעשה של מיורקא ששם היו התובע והנתבע ולא הצריכו אותם לילך למרחקים. ממנו ייצא לנדו"ד שכאן נמצאו התובע והנתבע במקום די"ת אפילו הריב"ש יודה דצריכים לדון בדי"ת: ועיין להרב פת"ש סרמ"ח סק"ב שכתב וז"ל ועיין בתשובת חת"ם סופ"ר סקמ"ב שהביא ג"ך הא דמור"ם והתשב"ץ וכתב דפשוט אלו ראה מור"ם דברי התשב"ץ לא היה חולק על דבריו כי דבריו נראין. ויותר נראה לי דהריב"ש נמי לא אמרה אלא בעובדא דיליה דהרי משמעות לשון מתנה איננו לשון ירושה אלא בלשון התורה במי שראוי ליורשו הוי לשון מתנה ג"ך ירושה אבל אי הוי ברור לנו שאין כוונת השכ"מ ללשון התורה הרי גם דין תורה הוא שמתנה היא ולא ירושה ויש לה הפסק וכיון שבלשון ובכוונה תליא מילתא ואלו האנשים לא הכירו לשון התורה כי כל הנהגתם בערכאות א"ך גם דין תורה שמתנה הוא ולא ירושה אבל חלילה לעלות על הדעת לעקור חקי ומשפטי התורה אפילו כחוט השערה וקרוב לזה כוונת הסמ"ע בס' שס"ט ע"ש עכ"ל עיניך תראינה דהרב אחרון חביב אשר אליו שומעין הוזקק לפרש כוונת הריב"ש והיא גם היא בפירוש הרב מהרי"ט ז"ל שממנו יוצא ישוב לפסקי מור"ם וממנו יוצא דנדו"ד אפילו הריב"ש יודה דצריכים הם לדון בד"ת ואפילו לפי פירושו זה בדברי הריב"ש הרי כתב דאלו ראה מור"ם לדברי הרשב"ץ לא היה פוסק כהריב"ש ז"ל דכן נראה פשוט מדקדוק דבריו ופשוט: מעתה ע"פ המקובץ נראה פשוט בנדו"ד שאין הנתבע הזה יכול לפטור עצמו בטענת הואל ונעשית ההלואה בעיר פארא לא ידונו כי אם בדינה של פארא אין בפיו נכונה מכמה טעמי. חדא דהא כל גדולי הפוסקים קמאי ובתראי כולם פה אחד ענו ואמרו ישתקע הדבר חלילה וכמו שהאריכו בספרתם בקול מר ותרועה למי שטוען כך הלא המה בספרתם מהר"י אדרב"י ומהרשד"ם ומשפ"ט צד"ק ומהרי"ט ומהר"ם וכנה"ג חתם סופר והרב אמר"י ברו"ך ושאר אחרונים כולם פנו פה אחד בל יזכר ובל יפקד זה: שנית עדיפא לן יקר סהדותא דהרב החבי"ב שכתב דמר"ן בב"י בכוונה השמיט לתשו' הריב"ש ולא אספה אל ביתו כי לא ס"ל כוותיה ודעתי היא כדעת כרשב"א אשר אסף אל הביתה וא"ך הואל ומר"ן דעתו כן היא כדעת הרשב"א ולא כהריב"ש ודאי אליו שומעין: שלשי בתרומה אפילו לדעת מור"ם שמצאנו לו שהעלה סברת הריב"ש על המפ"ה בסרמ"ח הרי מצאנו לו שחזר. ופסק לסברת הרשב"א בס' שס"ט יעו"ש וכדי דלא להוו פסקיו סתראי יצאו הרבנים מפרשי הש"ע זלה"ה ליישב דבריו בתלת מלי דמוטב הראשון בקודש נהדר ישובו של הסמ"ע שני בקודש ישובי של הרב אמר"י ברו"ך וכל בשלישי ישובו של מהרי"ץ והרב נתיבו"ת המשפ"ט והרב ח"ס וכמש"ל ומדברי כולם נלמד לנדו"ד דהריב"ש ומור"ם יודו בנדו"ד דאין לדין כי אם בדי"ת וכמו שחלקנו לעיל: נוסף על זה בתוספ' מרובה מה שהעיד הרב אחרין חבי"ב חת"ם סופ"ר דלא פסק מור"ם לדעת הריב"ש אלא משום שלא ראה דברי רשב"ץ ואלו ראה דברי רשב"ץ לא היה פוסק כהריב"ש וא"ך קם דינא בנדו"ד אלבא דכו"ע דאין הנתבע יכול לפטור עצמו כלל: אלא דפש גבן לברורי מה שראינו לספרי האחרונים בלקוטי דינים אשר עשו כולם והעלו על משבח הדפוס סברת מהרש"ך ח"ב סרכ"ח ורכ"ט ז"ל אם נעשה העסק במקום שנהגו שלא יצטרכו בעסקיהם השותפין לד"ת אלא בערכאות הרי זה מנהגם מנהג ואפילו הלכו למקום אחר חייבים ללכת שם לאותו מקום מהרש"ך זלה"ה וסברתו זאת הביאה הרב מש"ה אל משכנותיו מערכת שי"ן אות פ"ג גם הרב ויאמר יצחק אספה במאמרו בלקוטיו אות מי"ם יעו"ש ואני בעוניי אמרתי דודאי הני רבנן בתראי לא הביאו אותה סברא אלא משום דהיא הלכה ומורין כן אך היה קשה לי היאך יעלה זה על הדעת לפסוק כהאי סברא והיא היא כמו ממש סברת הריב"ש שקמאי ובתראי צווחי עלה ואפילו הריב"ש עצמו הוצרכו לפרשו באופן דלא הוי הפך התורה וכמש"ל משם אוריין תלתאי המבי"ט ונתיבו"ת המשפ"ט והרח"ס וא"ך היאך תיסק אדעתין לפסוק סברת מהרש"ך שפשטה מורה דיש לדון כמנהג שלא כד"ת: ואמרתי אני בחופזי דאולי הרב מהרש"ך גם הוא מחלק בין נדון הריב"ש לנדון הרשב"א כמו חלוקו של הרב אמר"י ברו"ך שהביאנו לעיל דמחלק ואומר דהריב"ש איירי שקבלו עליהם בפשיטות מדעתם ומרצונם לא כן הרשב"א לא מיירי אלא שנשא אשה במקום שדנו בדיני גוים ולא קבלו זה הדרים שם מדעתם ומרצונם אלא מנהג העיר מוכרחים הם לדון שם בדיני עכו"ם וכמו שחלק הרב אמר"י ברו"ך יעו"ע בהגהותיו סרמ"ח יעו"ש ומזה יצא לו למהרש"ך דבין דברי הרשב"א ובין דברי הריב"ש אלו ואלו דברי אלהים. חיים. זהו מה שעלה לקוצ"ד לפרש בסברת מהרש"ך אשר לא זכינו לאורו וע"פ דברינו זה אין שום סתירה מדברי הרב מהרש"ך למה שפסקנו שאין בדברי הנתבע בנדו"ד כלום חדא דכבר הוכחנו מכמה טעמי דלא כהריב"ש אלא אפילו לסברת הרב אמר"י ברו"ך אשר כוותה באנו עתה לפרש סברת מהרש"ך עכ"ז הרי בררנו לעיל דגם לשטת הרב אמר"י ברו"ך יודה דהריב"ש ז"ל יודה בנדו"ד דלא דנין ליה בדין הערכאות יען כי לא פסק הריב"ש כן אלא בקבלו עליהם בפשיטות מדעתם ומרצונם ומעולם נהגו כך אבל בנדו"ד היכן מצאנו שקבלו כך מדעתם ומרצונם