קרני רא"ם קסב

קיים הרב מחילת האשה הגם שלא קבלה גטה: ואל תשיבני לומר דהתם הגם שלא קבלה גטה עכ"פ נקרעה הכתובה וכמו שהזכיר הרב בדבריו שכתב ז"ל כבר נקרעה. זה אינו דהרב לא נקט כך אלא משום שהיה המעשה שכבר נקרעה אבל באמת מצד הדין הואל ונמחלה אפילו לא נקרעה כנקרעה דמייא כדקי"ל שטר שנמחל שעבודו אין יכול לחזור בו ללות בו אפילו בו ביום כמ"ש הש"ע בס' מ"ח ובאהע"ז סק"ה בדין המוחלת או מוכרת כתובתה אסור לישב עמה שעה אחת עד שיחדש לה כתובה אחרת אפילו תהיה הראשונה עדיין מונחת תחת ידה הואל ונמחל שעבודה מגן שויא וא"ך לאו בקריעה תליא מילתא וכמו שאביא ג"ך לקמן בס"ד מדברי הרב מוהריב"ו זלה"ה דלאו בקריעת הכתובה תליא מילתא. גם מה שטרח הרב הפוסק להעתיק נוסח השטר שכתבה האשה לבעלה אשר דן עליו הרה"ג מוצ"ב זלה"ה דאין לבת בירושה כלל וממנו יצא ללמוד לנדו"ד שלא כתבה כך מגרע גרע מחילה זו לא ידעתי מה ראיה מביא מכאן וכי הואל ומצא שטר כתוב שעשו האיש והאשה כתוב באורך באר הטב דרך שופרי דשטרי האם נאמר דאם נגרע מאותו לשון לא הוי מחילה אתמיהא ואדרבא היה לו להרב הפוסק נר"ו לדקדק מדברי הרב שכתב בקיצור ז"ל שאין לבת בירושת אמה שום זכות שהרי הכתובה שמכחה הבנות זוכות כבר נקרעה ע"ך הרי לא תלה משום שהיה שטר מחילה באורך באר הטב ולא בשביל שעמדו לגרש אלא תלה הדבר הואל ולא נשאר כח בשטר הכתובה נפל הכל ובנדו"ד נמי הרי הוכחנו דבמחילתה הוגרע כח הכתובה ואפילו עדיין לא נקרעה כקרועה דמי: ועיין להרב מוהריב"ו זלה"ה שגם הוא נשאל באיש ואשה שנתקוטטו ונתפשרו בכתובה ומחלה לו בשאר ועמדה על פרק המגרש ועד שלא הספיק לגרש מתה האשה וכתב עליו ז"ל מה שנראה בזה הוא דכיון שהאשה מחלה לבעלה בכל סכי הכתובה ונתחייב לתת לה גטה א"ך הרי נפרדה חבילתה שהרי אם נשארה האשה בחיים והיו עושים שלום ביניהם היה צריך לחדש לה כתובה אחרת אחר שכבר נתבטלה כתובה הראשונה וכיון שנתבטלה הכתובה ומתה אח"ך הבן יורש הכל דעד כאן לא תקינו רבנן שיחלוקו בנכסים אלא דוקא בעוד הכתובה קיימת שכ"כ בשטר הכתובה והכל כפי המנהג והתקנה אבל בנדו"ד שמחלה לו הכתובה נתבטלה היא ותנאיה והיו עומדים על פרק המגרש אף שלא הספיק לתת לה גט עד שמתה עכ"ז כיון שהכתובה ותנאיה בטלו והבעל והאשה לא נשאר ביניהם אגד בכתובה אין לזה על זה כלום עכ"ל עיניך הרואות דכל כחו הוא דתלי טעמא מראש וע"ס בביטול הכתובה ואפילו עדיין לא נקרעה והגם שבתוך דבריו ג"ך מזכיר בזה"ל שעמדו על פרק המגרש לא נקט כן אלא לרווחא דסו"ס הרי לא נתגרשה ולא בטל הדבר וסמך פסקו אלא הואל ונתבטלה הכתובה ואם היו באים לעשות שלים היו צריכים לעשות כתובה חדשה ובשביל זה חשיב ליהו כמופרדין כמ"ש הרב בדבריו וא"ך גם אנן בדידן הואל ומחלה לו ואלו בא לעשות שלום היה צריך לחדש לה כתובה אחרת וכפסק הש"ע באהע"ז סק"ה שרמזנו לעיל א"כ פשוט דכמופרדין דמו ואין לאשה זו חלק ונחלה בנכסי בעלה: וכן יש להביא ראיה לדברינו מדין שבועת אלמנה שנהגו להשביעה אפילו לפי כתובת התקנה וסמכו על פסק הש"ע אהע"ז סקי"ח ס"ו יעו"ש: והנה ידוע נוסח שבועת אלמנה הוא שלא התפיסה צררי ושלא תפסה ושלא מחלה ולא מכרה לו כתובתה וכמ"ש כל זה באהע"ז סצ"ו יעו"ש. מזה מוכח דאם מחלה או מכרה לו אין לה עוד בנכסי בעלה חלק ונחלה דאם אמור נאמר דאפילו במחלה לו דוקא אם קרעה הכתובה הויא מחילה אבל כל היכא דלא נקרעה חשיבא עדיין אשתו הואל ולא גרשה א"כ מאי אהני לו טענת דלמא מכרה ומחלה הרי הואל והכתובה קיימת ולא גרשה עדיין היא אשתו ותרשנו. אלא ודאי פשוט הוא דלצד שיתברר שמכרה או מחלה לו הגם שלא גרשה ועדיין הכתובה קיימת אין לה על היורשים כלום. זהו מה שעמד לנגדי לומר דהואל ואשה זו לקחה ממון שלא היה חייב לה הבעל ובשביל זה מחלה דין זה לדין מכר יחשב ולא נכנס בסוג התקנה ואפילו היתה עשייתה שעשתה שלא ע"פ חעי"ץ מעשיה קימים: אך הואל וסברא זו צריכה צרוף חברים על כן כל מה שכתבתי הוא להלכה דוקא. ולמעשה עד שיסכימו עמי רבנן שמורי"ם הם לבית ישראל דמחילה זו דין מכר יש לה אזי על משמרתי אעמודה: ואם נראה לב"ד של עירם לפשר בין האלמנה והיורשים גם אנכי ברגלם אעבורה. זהו מה שנלע"ד טו"ב לאב הנחמות כאן שנה לא תסו"ר מכל הדברים וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ע לדאר לבידא יע"ה ראובן היה באחת מערי בראג'יל מסתחרר שם אח"כ נתן בדעתו לשוב לעירו והוצרך ללקוט חובותיו ולמכור סחורותיו אך סמוך לנסיעתו נשארה לו איזה סחורה שלא מצא לה קונים בעת ובעונה הזאת והוצרך למוכרה בהקפה לשמעון לזמן ולכלות הזמן ישלח לו דמיה לכאן לערי המערב ונתעכב זמן גדול ולא גדל פרע שעל ראשו והן היום גם שמעון בא לכאן לעירו ואזי הלך ראובן ותבע חובו ענה שמעון ואמר אמת שאתה נושה בי כו"ך אך דע וראה שזה זמן הפסדתי בעסקא סך מה והוצרכתי לבוא לבית השברי'ם ועשיתי משפט העיר כידוע בערכאותיהם ויצא דיני לבוא בפושרי'ן לשלם עשרה למאה ומכללם הזכרתיך שם שאתה נושה בי והופרש לך חלקך לערך עשרה למאה והרי הוא בכי יותן בבית הערכאות עד דורשך אותם. ועל זה נתפלא אותו ראובן הלוה ואמר מה לי ולך בדין הערכאות ומי יביאני עד הלום ליקר פליליהם ולהניח דתינו הקדושה אין לנו כי אם דת משה וישראל יומ"ץ: