קרני רא"ם קס

הדין הרי הערכאו"ת עומדים להעמיד משפטי הדת ומה גם בכל משפטי אומייה ועממייא אין לך דין שעומדים עליו בכל עוז ותעצומות מעלבון האשה וא"ך היה לה להביאו לדין ואזי אם לא יקבל הדין תקרא אנוסה אבל כל זמן שלא הביאתו לדין אין כאן ריח אונס והואל ואין כאן עדי אונס על מחילה זו כי אם מפיה אנו חיין על כן אין כאן מקום להאריך להביא פסק הש"ע אהע"ה סקי"ח סי"ז ופסק מור"ם שם סק"ה ס"ה ג"ך ומה שיש לחלק בין הכא להתם הואל ומעקרא אין כאן עדי אונס דכל זמן שלא הביאתו לדין ולא רצה לקבל לא מקרייה אנוסה וכמו שבא הדבר מפורש בס' ער"ך השולח"ן משם הרדב"ז יעו"ש שכתב על דברי מור"ם שכתב באהע"ז סק"ה אנסה למחול מחילה בטילה וכו' כתב הרדב"ז בתשובה ח"ג סתר"ל על אשה שהלך בעלה למדינת הים וכתב לה משם שאם לאת פחות לו כו"ך מסך כתובתה או תפטור אותו מתנאי פלוני שכתוב עליו בכתובתה לא ישוב לביתו וכו' ומסרה מודעה וכתבה לו מה שרצה בפני עדים וכו' מסתברא דאונס גמור הוא כיון שזה מפחידה שלא ישוב ונמצאת מפסדת מזונותיה וכתובתה וכסותה וכ"ש צערא דגופה דעונתה אין לך אונם גדול מזה ואם תאמר תלך היא אחריו או תמנה שליח לשם ויכופו אותו בדין י"ל דבשלמא כשהוא עמה בעיר אם לא תלך לב"ד אין זה אונס אבל ללכת לעיר אחרת או למנות שליח אין לך אונס גדול מזה עכל"ה הרי לך יהיה במונח שהבעל היה כופה אותה למחול לו כתובתה אפילו אלו היה הדבר ידוע בעדים היתה צריכה להביאו לדין הלאו הכי לא מקרי אונס מכ"ש נדו"ד שאפילו עדים שיעידו שהיה מתקוטט עמה אין כאן כי אם מה שהיתה צועקת אוכלני וסררבני וכו' וכבר מלתינו אמורה דאפשר דאין האמת אתה ואפילו את"ל היה האמת עמה היה לה להביאו לב"ד כמו שפסק הרדב"ז וא"ך אדרבא מזה מוכח דלא דברה נכונה אלא סרכי נשים נקטא ואזלא אשר זה דרכם על הרוב שרובן צועקות חמס כדרך אשה שמתקנאת מירך חבירתה. וא"ך מעקרא נראה דלא נכנס זה בסוג מחלה מחמת אונס: ומה גם לפי מה שפסק הש"ע בס' ר"ה סי"ב אם לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא היו לו מעות הוצרך למכור לא הוי אונסה וזביניה זביני ע"ך א"ך גם כאן אפילו נניח שהיתה אנוסה הרי האונס שהיה לה הוא שלא היה מאכילה ומשקה ולא שתמחול לו הכתובה וא"ך הוי האונס על המזונות ולא על המחילה הדר דינה כדין היה לו אונס על המעות ועמד ומכר דפסק כאן הש"ע לא הוי אונס והגם דדין זה פסקו הש"ע בדין מוכר מחמת אונס שהוא חמור דצריך מודעה בהכרת אונס אבל במחילה דבחד מנייהו סגי נימא דגם לענין זה דאם נאנס למעות ועמד ומחל בקרקע או נתן יקרא אונס וא"ך נדו"ד דחשיב ליה הרב הפוסק מחילה מחמת אונס לא הוי מחילה כבר הורה זקן הרה"ג בעל ער"ך השולח"ן דדין זה שויה בו מתנה ומחילה למכר עיין עליו סר"ה סי"ס יעו"ש: והגם דמצינו להרב הש"ך שם בס' ר"ה סקי"א שכתב ז"ל עיין בספרי שכתבתי דנ"ל דוקא כשמכרו לאחרים אבל כשמכרו לגזלן עצמו לא מהני כשמסר מודעה ע"ך וא"ך גם כאן הגם שהאונס היה לה שלא היה מפרנסה ועמדה היא ומחלה לו הואל ואונס הפרנסה אתי לה מן הבעל עצמו יהנה לה האונס שלא היה מפרנסה זה אינו דהא הש"ך לא כתב דין חלוק זה בתורת החלט אלא כתב בספרי כתבתי נ"ל וכו' דלשון זה מורה דלאו מילתא פסיקתא אמר אלא בתורת נ"ל ונגד זה הרי מצינו להרב כנה"ג סר"ה הגה"ט אות מ"ד משם רבינו בצלאל זלה"ה דאפשר דדין זה הוא אפילו מכר לגזלן עצמו יעו"ש וא"ך מכח ספיקו של הרש"ך אין להוציא מן היתומים: עוד דעדיפא מכולהו מצאנו ראינו בלקוטי ספר ליצח"ק רי"ח מערכת מי"ם שכתב ז"ל טענת אונס אם לא ערער זמן רב בטלה טענת אונס כך פסק הרב מערכ"י ל"ב ח"א והרב אור"ח משפ"ט סר"ה הגה"ט ע"ך וא"ך אפילו נניח כדעת הרב הפוסק דחשיב כאן אונס מהטעמים הנז' לא מקרי אונס הן מצד האונס במזונות והמחילה בכתובה הן מצד שמעולם לא ערערה לומר אנוסה הייתי עד מות בעלה ומה גם דאין כאן שום אונס כלל כשמ"ל: ומה שרצה הרב הפוסק נר"ו לגרוע מחילה זו כי מתוך כעס מחלה ואייתי לן סמך וסעיד מדברי הרב ד"ן ס"ג: הגם שהיה כאן מקום להאריך קצת להביא סברת הפוסקים בענין זה יען כי דינא דהרב ד"ן רבו בו הדעות הלא המה בספרתם עיין במהריט"ץ ובס' מש"ה ועיין להרב הגוא"ל ובס' בנ"י חי"י יעו"ש דהדבר במחלוקת שנוי אך לא רצינו להאריך הואל ולפי האמת מצאנו למור"ם דקי"ל הלכתה כוותיה הכי פסיקא ליה דמחילה מתוך כעם לא הויא מחילה יעו"ש בחומ"ש סו"ס של"ג דפסק כן יעו"ש: אך דע נא וראה דעקר מילתיה דהרב ד"ן דפסק מחילה מתוך כעם לא הויא מחילה יסודה בנוי על המשכיר לחבירו קרקע לזמן ובתוך הזמן אמר המשכיר לשוכר מתוך כעס אם תרצה תריק לי הבית הרשות בידו דהוי מחילה מתוך כעס לא הויא מחילה יעו"ש. ומצאנו להרב המשביר זלה"ה שכתב ז"ל ונ"ל דאם הלך השוכר ע"פ דבור המשכיר והשכיר בית אחר דהויא מחילה הואל והלך ועשה מעשה ע"פ מאמרו עכל"ה וכן ראיתי בס' צרו"ר החיי"ם בלקוטיו שכתב כן משם הראשונים זלה"ה וא"ך משם נבוא לנדו"ד בקו"ח דהואל ומחלה לו ועמד איהו ועשה מעשה שנתן המעות והיא הסכימה דעתה ולקחה המעות וחזרה ואמרה לו מחול לך מא בקאת ביני ובינך לא טאלעא ולא האבטא אפילו נניח שמעקרא בכעס אמרה לו הואל ולבסוף עשתה מעשה ודאי בטילה הכעס ומתוך רצוי ונחת רוח עשתה מה שעשתה: גם לענין זה דעדיפא מצינו בלקוטי ספר ליצחק ריח במערכת מ"ם אשר שם הביא סברת הרב מהר"י ן' מיגאס זלה"ה דסבר מחילה מתוך כעם הוי מחילה ובסוף דבריו כתב מה שפסק איש ירושלים הגאון חק"ל תפוחין דפסק וכתב דאפילו לדעת החולקים דסברי מחילה מתוך כעס לא הוי מחילה לא אמרו אלא היכא דמחל פ"א דרך כעם ותו לא מדי אך אם גמר במחילתו חודש ימים ושתק ודאי דגמר ומחל יעו"ש וא"ך ממנו