קרני רא"ם קנח

מור"ם יעו"ע וא"כ נראה דסופר זה כמאבד שטר: על זה אמינא בפה מלא דבנדו"ד הואל ויש לתופס זה חלק וזכות לתבוע חלקו בשטרות אלו ודאי אפילו נימא דמעקרא לא היה ראוי למוסרם ביד אחר מן היורשים וזה לא מקרי פושע לחייבו דעד כאן לא חייבו במוסר לאביו אלא משום שומר שמסר לשומר אבל כגון נדו"ז שמסרו ליורש לגבות חלקו לא מבעייא לסברת החולקים דס"ל דאפילו במוסר לאב לא הוי פושע ודאי דאין צריך להחזיר אלא אפילו לסברא שזכרנו דחייבו במוסר לאב הכא יודו הואל ומסירתו היתה לגבות חלקו. ואפושי בפלוגתא לא מפשינן. ויש לאל ידי להביא ראיות לזה אך אין כאן מקום להאריך יותר וא"ך הואל והחכם הסופר שמסר השטרות לא מקרי פושע ולא מחייבינן ליה על מה שמסר אזי מטעם זה אין חייב הרי"ץ התופס להחזיר הואל ואין גרמת הפסד לסופר: המורם מהאמור שהד"א כמ"ש הרב הפוסק נר"ו. זהו מה שהשיגה דעתינו לעת כזאת בלי חפוש הרבה בספרים. וצוי"ם וימ"ן. החותם פה סאלי סיון התרס"ה לפ"ג: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ס"ח שאלה מעיר דאר לבידא יע"ה להיות שאשה אחד יש לה שט"ח על ראובן והן היום באה לטרוף משמעון קרקע שקנה מראובן יורינו מו"ץ במה תהיה שבועתה. נוסף על זה העידו שלשה או יותר מיחידי הקהל שמעולם לא ראו שום אשה נשבעה בס"ת להתובע שכנגדה על כן יורינו מורינו מה יעשה ישראל ושכמ"ה אלה היו דברי השואל. תשובה הנה בעקר הדין באיזה חפץ תשבע האשה פשוט הוא דבס"ת משביעין לה. דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן נראה לדקדק מדברי מר"ן דס' ס"א ס"ג שכתב אשה שנתחייבה שבועה והיא מסרבית מנדין אותה עד דצייתה כמו שעושין לאיש דאשה הושואה לכל עונשין שבתורה וא"ך הואל ושוים הם ודאי דגם לענין חפץ שנשבעת בו שוים הם וכן נראה מדברי הטו"ז סו"ס צ"ו שכתב דהערוך ערך ס"ת כתב דאשה שנשבעה בשביל מעות משביעין אותה לפי כבודה ולא דמי לסוטה ע"ך ונראה דלא נתכוון אלא שלא לבזותה כסוטה אבל מכל מקום לא נגרע דינה מאיש דהא איתא בפרק הכותב האי איתתא דאתחייבת בבי דינא דרבא ואמר בע"ד תיתי ותשבע כי הכי דתכסיף עכ"ל מכאן משמע דשוה היא לאיש גם לס"ת ולאנקוטי חפצא: ועיין להרב מש"ה מערכת אלפ"י ס' צ"ב שכתב דלעקר הדין דהאשה נשבעת בס"ת ואין חלוק בין נשים יקרות לשאר נשים דעלמא אלא להזמנה לדין דוקא וכו' יעו"ש ועיין בספר הישר ספר התקנות סרכ"ה שכתב הרב יעבי"ץ זלה"ה דדוקא בשבועת אלמנה כשנשבעת ליורשים נשבעת בתפילין דשבועת אלמנה הקילו בה וכו' אבל בשאר תביעות מי שנהג להשביעה בתפלין טעות היא בידם והביא ראיה מס' ס"א ס"ג ומס' צ"ו ס"ו וכמ"ש אני עני יעו"ש והוסיף עוד הרה"ג הנז' וכתב ז"ל ואי איישר חילי אבטליניה למה שנהגו להשביע את האלמנה בתפלין יעו"ש מכל זה ראה תראה לענין נדו"ד שבאה האשה לטרוף קרקע צריכה היא לישבע בנקיטת ס"ת כדין איש הטורף ופשוט: ועל מה שנסתפק כת"ר במה שהעידו יחידי הקהל שמעולם לא השביעו לאשה כי אם בתפלין או במזוזה באמת דיני המנהג והתקנות הם מקצוע גדול ואם באנו לכתוב מענין זה תקצר היריעה מהכיל אך הנה אנכי בא בריש אמיר: תחלה וראש רואה אנכי דעדים אלו לא באו להעיד בברור שיש מנהג קבוע שלא תשבע האשה בס"ת אלא לא ראו אשה שנשבעה בס"ת ובאמת אין זו עדות על המנהג כדקי"ל כל עדות לא ראינו אינה ראיה וגם כאן מה שלא ראו הנשים נשבעו בס"ת הוא משום דהני נשים דידן מעולם אינם נזקקים לשום שבועה כי אם לשבועת אלמנה דהקילו הראשונים ולא בשאר תביעות והיכן אלו העדים ראו אשה מתעסקת ובעלת דו"ד שהיה לה עסק שבועה ואין חכמה ועסק לאשה כי אם בפלך ודין גרמה שלא ראו אשה נשבעת בס"ת ואפילו את"ל איזה פעם המה ראו איזו אשה הוצרכה לישבע על איזה עסק ונשבעה במזוזה או בתפלין אפשר כך אתרמי שנתרצו ביניהם אבל לא מצד הדין והיו צריכים עדים אלו שיעידו שיש מנהג ידוע וקבוע כשהאשה נזקקת לשבועה על איזה עסק אין כח ביד בעל דינה להזקיקה לישבע בס"ת אלו היתה עדותם באופן זה היתה נחשבת עדות אלו העדים מעידין על מנהג ברור אבל מה שמעידין שמעולם לא ראו ולא שמעו הרי קי"ל עדות לא ראינו אינה ראיה: והגם דבדבר של מנהג מצינו למור"ם בחומ"ש סל"ו סכ"ה כתב דבעדות המנהג לא אמרינן ביה עדות לא ראינו לא הוי ראיה אלא הוי ראיה יעו"ש הרי נגד זה ראינו להרב"י ביור"ד ס"א שכתב משם האגו"ר שכתב ז"ל אפע"ג שדעת הפוסקים הכל שוחטין אפילו נשים המנהג בכל גלילות ישראל שלא ישחטו ומעולם לא ראיתי נהוג לשחוט לכן אין להניחם לשחוט כי מנהג מבטל הלכה ע"כ ועל זה סיים הרב"י וכתב ז"ל ואני אומר שאם היה אומר שהיו רוצות לשחוט ולא הניחום היה אפשר לומר שהיה ראיה אך ראית לא ראינו אינה ראיה עכ"ל ועל זה סמך ופסק שם בש"ע יור"ד ס"א הכל שוחטין לכתחילה אפילו נשים עכ"ל הרי לך אפילו במקום שכתב האגו"ר שמעולם לא נהגו הנשים לשחוט חשיב לה הרב עדות לא ראינו מכ"ש בנדו"ד שדבריהם הם שלא ראו נשבעה בס"ת ודאי הוי עדות לא ראינו בודאי וכל מי שיש מוח בקדקדו לא יחוש לדבריהם אלו כלל דודאי מה שלא ראו ולא שמעו הוא כדאמרן שמעולם האשה אינה בת עסק שבועה זולת האלמנה ואת"ל אתרמי וראו בברור שהבעל דין תבעה והיא עכבה על ידו לומר לא אשבע כי אם במזוזה או בתפלין ונענו כך מה"ד היה מקום לומר קצת דילמא מנהג ברור אבל הואל ואינם מעידין כך אפשר אתרמי ונתרצו לישבע במזוזה או בתפלין ולא עמדו על הדין על כן אין בעדות זו ממש לקובעה למנהג: