קרני רא"ם קנה

גמור דלא פסק הרמב"ם בס' שי"ג אלא בדינא דזבל דלא אסיק אדעתיה דשוכר אבל בצבי שבור דאסיק אדעתיה דשוכר מעמידין החצר בחזקת השוכר וא"כ מבורר הדבר דהבית בחזקת השוכר קיימא אפילו לענין מציאה דאסיק אדעתיה ולא הויא בחזקת המשכיר אלא לדבר דלא אסיק אדעתיה דשוכר כגון זבל דאתי מעלמא הוא דלא הויא הבית בחזקת השוכר הואל וזה לא אסיק אדעתיה הויא לענין זה כאלו אינה שכורה גביה לדבר זה ובחזקת המשכיר קיימא וא"כ הואל והבית בחזקת שוכר קיימא ודאי דהמטלטלין בחזקת השוכר קיימי ובודאי דהכי הוא אפילו מן הסברא דהיתכן לומר שהבית השכורה תהיה בחזקת המשכיר לענין מטלטלין הבית א"כ לא שבקת מידי לכל שוכר שכל משכיר יאמר לשוכר כל מה שבבית הוא שלי בדבר שאינו ידוע של מי הוא וזה דבר שאין האוזן יכולה לשמוע אפילו אלו לא מצאנו דבר זה מפורש בדבר רז"ל מכ"ש שהדבר מפורש מדברי הטו"ז דדעת מר היא דאין הבית בחזקת המשכיר אלא לדבר דלא אסיק אדעתיה דשוכר ובזה נתיישבו פסקי הש"ע דלא להוו סתראי לזה שומעין וא"כ הדר דינא למאי דאמרן הואל והבן נתייחדה לו הבית והוא העקר שדר בה ומונע את אביו מהשתמש בעת שירצה לנטול דין הוא הגם שאותו האב היה לו קצת תשמיש טפל הוא וכמי שאמרן הדבר לא פעם ולא שתים ולא הויא הבית אלא בחזקת הבן הקבוע בה לילה ויומם: והילך מ"ש הגאון מוהרע"א זלה"ה הביא דבריו הרב כת"ש ס' שי"ג שכתב על דברי התוס' שכתבו דאם בית של המשכיר פתוח לחצר הזבל של משכיר על זה כתב הגאון הנז' דדוקא לענין דבר המונח בחצר מהני דהמשכיר ביתו פתוח לחצר דכיון שהמשכיר יוצא ונכנס בו ויכול לשום שמירתו עליו מקרי עומד בצד שדהו אבל לענין דבר המונח בחדר המושכר לו מהני מה דהמשכיר דר ג"כ באותו בית חדר נגד חדר המושכרת כיון דרשות ביד השוכר לסגור הדלת ולמנוע להמשכיר דריסת הרגל בו עכל"ה. הרי לך דמי שיש בידו לסגור הדלת ולמנוע דריסת הרגל לחבירו בחזקתו מעמדינן הבית וגם אנן הואל והרי"ץ הוא דר דירת קבע ופותח ונועל ומונע לאביו דריסת הרגל בעת שירצה הבן לסגור א"כ בודאי הבן הוא העיקר למודה על האמת: ומעתה הבוא נבוא למה שתפס הרי"ץ השטרות הנה ראיתי להרב הפוסק נר"ו שמתחילה הביא לדבריו דברי מור"ם דסק"ד ס"ג דפסק דתפיסת שטרות לא הויא תפיסה אלא דאח"כ עמד לנגדו פסק הש"ע דס' ס"ד דפסק מר"ן ס"א ז"ל וכל זה לדינא אבל למאי דתקון רבנן שגובין מטלטלין דיתמי גובין משטרותיהם אפילו לא תפס מחיים ע"כ ועל זה הוקשה להרב הפוסק דסתמיות דברי הש"ע ומור"ם בס' ק"ד וס"ד נראה דלא פליגי וכו' ועל זה הוקשה לו היאך יכולים לזווג ביחד פסק מור"ם דפסק אין תפיסה בשטרות עם פסק הש"ע בס' ס"ד דמהנייא תפיסה כנ"ל זהו תמיהת הרב הפוסק נר"ו ובאמת תמהתי על המראה מה ענין זל"ז הרי דברי הש"ע בס' ס"ד איירי לענין התופס שטרות ואומר שהמוריש חייב לו אזי הוי דינו אפילו לאחר מיתה לגבות מהם דהוי כאלו ממושכנים אצלו ויכול לטעון נגד היתומים לגבות מהם אבל לא הוי בתפיסתו כאלו גבוי ועומד דאין החוב נקנה אלא על ידי כתיבה ומסירה אבל לתפוס השטר למשכון בעלמא לא לגבות מהלוים וכמ"ש הש"ך שם בסק"א אלא לטעון שיש לו חוב מהני אבל מור"ם דבר במי שתפס השטר בחובו שהדין היא אי חשבינן בתפיסתו כאלו גבה כבר אזי הפסו"ד זכה מי שזכה על כן כתב דלא כגבוי ויד בעלי חובות שוה בו ומה ענין זל"ז וכמו שחלקתי כן הוא מפורש במקור הדין שממנו חוצבה הג"ה זאת דס' ק"ד ומקור הדברים הובאו בס' ערך השולחן סק"ד אות י"ח שכתב ז"ל כתב מור"ם וכו' אם תפס שטרות וכו' כ"כ רי"ו בשם רבו מהר"א ן' ישמעאל ע"ש ומצאתי תשובת הר"א ן' ישמעאל בתשובת מהר"י ן' הרא"ש שכתב ז"ל ושטרות שתפסה האלמנה ומשכנתם לצורך מזונותיה מהנייא תפיסתה ואין הבנות מוציאות בתורת חוב כיון דלא כתיב ביה מטלט' אג"ק ויש להביא ראיה מדאמרינן בפרק הכותב דההיא אתתא דאפקידו בידה מלוגמא דשטרי וכו' ש"מ דתפיסת שטרות מחיים מהני שלא יעשה החוב מטלטל' אצל בניי ודכוותה הכא מהנייא תפיסת האלמנה בשטרות כאלו גבתה החוב ואין הבנות מוציאות ממנה בכח החוב ויש לבעל דין לחלוק דנהי דמהנייא תפיסת השטרות שלא יעשה החוב מטלטלים אצל בניו אבל הכא לא מהנייא תפיסת האלמנה בשטרות כאלו גבתה החוב דלא מהנייא תפיסה זו טפי ממי שנמסר לו שט"ח במכירה או במתנה במסירה לבד שלא קנה גוף החוב וטעמא דמהנייא תפיסת השטר הוא שלא יעשה החוב מטלטלים אצל בנו משום דההוא חוב כבר היה משועבד לההיא אתתא דתפסה מלוגמא דשטרי מחיים דאב מדר"ן אלא דאמרו רבנן כי מיית האב נעשה החוב מטלטלים ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח בדינא דגמרא וכיון שכבר היה אותו החוב משועבד בחיי האב ותפסה השטר בחייו אהני שלא יעשה מטלטלים אצל היתומים אבל אין תפיסת השטר תפיסת החוב ויחלוקו החוב והאלמנה והבנות מכח חובן לפי שאין בחוב דין קדימה וכו' וכן מבואר יוצא מדברי הרב"י בס' ס"ד יעו"ש שאחר שהביא לתשובת הרשב"א שכתב דמקום עדים ושטר הויא תפיסה דהביא אחר זה דברי רי"ו שפסק מור"ם ומשם באירה דלדעת הרב"י כולהו סלקי להלכה דלא ראי זה כראי זה וטובים השנים פסק הש"ע ומור"ם הם אמת ודבריהם אמת: מעתה משכוני נפשין לעקר הדין הנה ראיתי להרב הפוסק אחר שדקדק מלשונות הש"ע ומור"ם דס' ס"ד דפשט לשון הש"ע ומור"ם מורין דמהנייא תפיסת השטרות אפילו אין לתופס עדים ושטר עכ"ז לא הונח לו הואל ולדעת הרב"ח החזיק במעוז תשובת הרשב"א דאייתי מר"ן בב"י דס"ל דאין מועלת תפיסה לתופס אלא אם יש לו עדים או שטר ויישב הרב"ח כל דברי הפוסקים בשטתו של הרשב"א אפילו דעת מר"ן גם הרב הסמ"ע בדריש"ה ובהגהו"ת ובסמ"ע סקי"א העלה דכו"ע כהרשב"א וגם הש"ך דעתו ג"ך הכי הוא הואל והני רבוותה סברי מרנן דמר"ן אזיל גם היא בשטת הרשב"א מזה לא הונח לו עד שמצא תרופה מן התורה הואל וכנגד זה מצא כת קדישי עליונים הלא המה כנה"ג דפסק דלא כהרשב"א אלא כדעת