קרני רא"ם קנד

לטעון אתה מכרתו וכו' וכדדיק הרמב"ם דכתב מקום מסוים דמשמע דוקא מקום מסוים אבל פעם כאן ופעם כאן אין כאן חזקה כיון דבכל החצר הי' משתמש בעה"ב עמו וכו' אלה היו דברי מהר"ם אלשי"ך זלה"ה. ומצינו להרה"ג מוהרמ"פ זלה"ה בס' שמ"ו מש"ה שכתב על דברי הרב מהר"ם אלשי"ך וז"ל לפי דבריו א"כ כיון שמר"ן ג"כ כתב בס' קמ"ו סט"ו ז"ל היה מעמיד בהמה בחצר חבירו במקום מסוים וכו' וטוען הרי זה חזקה ע"כ הרי בהדיא שהעתיק לשון הרמב"ם ומה שפירש מהר"ם אלשי"ך בדברי הרמב"ם כן נפרש דברי מר"ן א"כ נראה דזכה עכ"ל ויעו"ש עוד בס' שמ"ו מש"ה שהביא כמה פוסקים מערכה לקראת מערכה דכמה פוסקים סברי מרנן לסברת רשב"ם וכמה פוסקים מפלג פליגי ולית ליהו לסברת רשב"ם והוא סמך על מהר"ם אלשי"ך ופסק כוותיה הן מצד דבעל הקרקע גם הוא משתמש והקרקע בחזקת מרא קמא הן מצד דמהר"ם אלשי"ך דייק כן מדברי הרמב"ם והש"ע פסק כהרמב"ם בדקדוק הלשון וא"כ הואל ורב אחרון רב חליה ורב גובריה הורה זקן והכריע כן אין לזוז מדבריו לפסוק כי"א קמא: ומה גם לדידן דקי"ל כמור"ם אלא דהפסק שלנו אי פסקינן כי"א בתרא בכל מקום ודאי דיש לנו לפסוק כי"א קמא בכאן הן מצד דרוב הפוסקים דסברי לפירוש רשב"ם סברי כי"א קמא ומה גם דדברי מר"ן בסט"ו שהם דברי הרמב"ם מורין כן כמ"ש מהר"ם אלשי"ך זלה"ה הכי נקטינן גם הרב תורת חסד הכרעתו היא כי"א קמא. הדרן למאי דאתן עלה הואל וי"א קמא הלכה ומורין כן דאפילו תשמיש מועט דרך העברה בעלמא מבטל חזקת המחזיק א"כ גם כאן הכי נימא הגם דעיקר תשמיש הבית הוא לכהרי"ץ תשמיש מועט של אביו יבטל חזקתו דלא תהוי הבית בחזקתו: אין זה אמת דשאני התם בדינא דמור"ם דהתם עקר מחלקותם הוא על הבית עצמה שזה המחזיק בא להוציאה מחזקת מרא קמא בחזקתו זאת על כן אפילו בתשמיש מועט שהיה משתמש בה בעל הבית עצמו אין להוציאו מחזקתו דקי"ל כר"ן דקרקע בחזקת מרא קיימא אבל בנדו"ד דהמחלוקת היא על המטלטלים שבבית של מי הם בודאי דאין להוציאם מחזקת זה המשתמש בבית תשמיש גמור לכל דבר והואל והוא העיקר בודאי דאין להוציא מחזקתו כאמור ולא קרב זה אל זה והאמת הוא בחזקת המחזיק בבית לדירה קיימי: גם אין סתירה לנדו"ד ממה שהביא הרב פת"ש בס' קל"ח משם הרב עבודת הגרשוני שכתב ז"ל בענין אלמנה אחת שסילקוה ב"ד בכתובתה והתפשרו עמה שתחזיק אצלה היתומים בניה ותדור בבית בעלה ותתעסק בנכסי בניה בתורת אפוטרופס אח"כ נשאת לאיש שמו שמעון והתנית עמו שיהיה מחויב לפרנס הבנים ויתנו לו דבר ידוע מדי שנה בשנה וגם ידור עם האשה ובניה בחנם בבית הנז' ששייך ליתומים ואחר זה הלכה האשה לבית עולמה ונפלו הכחשות בין האפטרו' של היתומים ובין שמעון על מה שבבית וטענת האפטרו' היתה הואל וכל עזבון היתומים היה הכל תחת יד אמם ובהיות שגוף הבית היה שייך ליתומים רק שמעון דר שם בשכירות ומה שנותנין להם בשכירות הוא מה שנותנין להם במזונות על כן הם מוחזקים בכל מה שנמצא בבית. ושמעון השיב שאדרבא הוא עקר הבית והם טפלים לו ונגררים לו ומקרי מוחזק בכל אשר בבית וכו' והשיב הרב שהדין עם היתומים יעו"ש אין להאריך להעתיק עוד דבריו: אין מזה סתירה כלל לנדו"ד דהתם לא זיכה הרב ליתומים אלא הואל והיה הקרקע של היתומים וגם היו דרים בו וידוע ששם שם מונח עזבון אביהם על כן דין הוא שחשבינן זה הבעל הבא לדור עמהם טפל הוא להם הואל ומעולם לא יצאו מהבית ואזי הוי דינייהו כמ"ש מור"ם אם הבית של אחד ולקח את חבירו אצלו וכו' אבל נדו"ד שהבית נתייחדה לבן לכל דבר ולא נשאר לאב כי אם זכות איזה תשמיש עראי ודאי אין להוציא הבית מחזקת הבן כאמור לעיל: ברם נשאר לנו מה נענה בדין הש"ע דס' שי"ג ס"ג דהזבל שבחצר וכו' דמשם באירה אפילו בית השכורה הוי בחזקת המשכיר וא"כ מה נענה בנדו"ד דכאן נוסף עוד דהגם דהאב ייחדה לבן עכ"פ השאיר לו בה תשמיש עראי והגם דבס' ר"ם פסק הש"ע הפך מזה עכ"ז הרי הש"ך בס' ר"ס ושי"ג הכרעתו היא לפסוק כס' שי"ג גם הסמ"ע הניח פסקי הש"ע בתימא יעו"ש וא"כ מן הראוי לתפוס כמשנה בתרייתא לפסק דבס' שי"ג: אך אין זה אמת מכמה טעמי חדא דהא מצאנו להרב פת"ש בס' שי"ג דהרב אחרון פקפק על דינו של הש"ך שהכריע כהרמב"ם דהוי חצירו של משכיר ודעתו היא לפסוק כהרא"ש והטו"ר יעו"ש: ועדיפא מזה הואל ולפי דעת הריטב"א יתובי מיתבינן פסקי הש"ע וכמ"ש הרב הפוסק הכי עדיף טפי מלהניח פסקי הש"ע סתראי וכמוזכר וידוע כלל זה בפוסקים דכל מאי דמצינן לתריץ ולהניח שני הדינים אמת הכי נקטינן מלהניח בקושיא אפילו יהיה התרוץ קצת דחוק מכ"ש במקום תרוץ מרווח כהאי ודאי הכי נקטינן לחלק ולהורות הלכה למעשה: עוד לקצו"ד נראה דאין משם סתירה לנדו"ד כלל דעד כאן לא פסק הש"ע שם בס' שי"ג כן דחצירו קונה לו אלא באותו דין דזבל הבא מעלמא דהוי הפקר בזה הוא דאמרו חצירו קונה הואל ואתי מעלמא ואין דעת שניהם עליהם מעמידין להו בחזקת בעל החצר אבל בכגון נדו"ד אין לנו להעמיד כלי הבית בחזקת בעל הקרקע והגם שהדבר מוסבר מאליו ואין צריך סעד וסמך עכ"ז אחר החיפוש מצאנו סמך מן התורה והוא ממה שמצאנו להסמ"ע בס' שי"ג שהקשה על דברי מור"ם יעו"ש ועל קושייתו שם תרץ הטו"ז ז"ל נראה דאין זו קושייה דשאני אפר תנור דדבר ברור שיהיה דהא להכי קאי התנור משום הכי סמכא דעתא דשוכר על זה בשעה ששכר החצר משא"כ בזבל הבהמות דלאו הכריח שיבואו שם הבהמות ואת"ל שיבואו מי יימר שיפילו שם גללים ועל פי זה ניחא קושיית הסמ"ע על המחבר בס' ק"ד מסימן ר"ס גבי מציאה דדוקא בזבל קני בעל החצר כיון דלא סמכא דעת השוכר על זה משא"כ בצבי שבור שרגיל להיות טפי בשדה וסמכא דעתיה על זה כנ"ל דעת המחבר עכ"ל הרי לך לדעת הטו"ז מחלק חלוק