קרני רא"ם קמז

וא"כ מי הביאנו להסתפק במה שאין כתיב לפנינו בודאי דאין לדין כי אם למתנא אכוון אביהם יהוי מכר מכר אפילו הם פחות מבן עשרים ופשוט: אך אם נמצא מפורש שהמתנה היא מצד ירושת אמם בזה ודאי דאין במכירתם כלום. ברם גם בזה הרי שערי התקונים לא ננעלו שלשה המה מטיבי סעד והגם שעל שנים מהם יצאו עליהם עוררין כידוע אך הרי תקון שלישי כי טיב היא הביאו הרב זכו"ל ז"ל וז"ל מצאתי להרב מהרי"ך איש איזמיר שהאידנא נהוג עלמא שיתחייב הקטן בקנס סך מה כתחז"ל בתנאי כשיגדל ויקיים המכר ביד הלוקח יב"ך יהיה פטור וכמ"ש מר"ן בס' ר"ז סי"ג עכ"ל ונלע"ד להוסיף על זה שישעבד הקטן כל נכסיו כתחז"ל לפירעון הקנס כדי שאם ימות לא יערערו היורשים וכו עכ"ל ותקון זה ג"ך ראיתי להרב צרו"ר החיי"ם ד"ק שכתב תקון זה משם חכמי צפ"ת תוב"ב יעו"ש וא"ך הרי לך דרך ישר לעשות תקון זה ואזי יהיה הלוקח יושב שאנן: ועדיפא מזה היא נלע"ד דבנדו"ד אין צריך שום תקון דהואל ובכאן נמצאו שלשה בנים שכולם רוצים למכור ואחד מהם גדול שכבר עברו עליו עשרים שנה אין בזה שים חשש דהא עקר הטעם למה אמרו פחות מבן עשרים אינו יכיל למכיר הוא משום דמיקרבא דעתיה אצל זוזי ובכאן הואל ויש כאן אחד גדול דלא שייך ביה טעם זה ורוצה גם הוא למכור הרי בוטל טעם חששא זו דדעתיה מיקרבא אצל זוזי אפילו לגבי האחרים וכמו שבא הדבר מפורש בס' תוש"י ח"ב סמ"ו יעו"ש שכתב בפשיטות דבמקום שמכרה האשה אפילו היתה פחותה מבן עשרים הואל ובהסכמת בעלה גדול מכרה הואל והיה שם גדיל אזלא לה חששת מיקרבא דעתיה אצל זוזי הגם דהתם מדין אפוטרו' נגע בה ממנו תלמד לנדו"ד ואפשר במכ"ש היא שהרי בכאן זה האח הגדיל היא מוכר חלקו שלו ובודאי לא ירד למכור אלא בכדי שוויה אחר חקירות ודרישות והואל ובדידיה היא מתעסק למכור בודאי טרח ויגע יותר מהאפוטרופוס שימכור בנכסי אחריני ואפילו מהבעל המוכר בנכסי אשתו וא"ך באומרך דהאשה שמכרה היא ובעלה או היתום עם האפוטרופוס מהני מכ"ש האחים האלי שאחד מהם גדול ורצה למכור בודאי דמהני יותר יעו"ש בס' תוש"י שהביא סברות חזקות לזה מדברי כנה"ג משם המבי"ט ומשם מהר"ש צרו"ר זלה"ה ע"ש: המורם מהאמור דאם השטר כתיב מתנה סתם א"ץ לשום דבר ואם מפורש דהמתנה משום הירושה אזי אם גם האח הגדיל רוצה למכור גם בזה לא צריך שום תקון כמו שאמרן ואם אין האח הגדול רוצה למכיר הרי יש תקון לחייבי בקנס כמש"ל ואזי ישב שאנן. זהו משנלע"ד וצוי"ם וימ"ן אכי"ר: הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן ס"ה זה מה שכתבתי על פסק שבא לידי מע"ת ראבט יע"ה. ראיתי להידיד הרב הפוסק למערא"ש שפסק בשותפין שחלקו השותפין ונשאר הקרן של אחד מהם ביד שותפו שאכל הקרן שלו ושל חבירו וכשבא לתובעו להוציא בילעו מפיו טען שאין לו במה לגדל פרע במזומנים ורצה להורידו לקרקע על ידי שומא והידיד הר הפוסק החליט הדין שצריך לפורעו במזומנים ולא להורידו לשומא וחיליה דמ"ר הוא מדברי הלבו"ש שהביא הסמ"ע בחומ"ש סק"א סק"י שכתב דבשטר הלואה שכתיב בי שנתן לו מאה זהובים למחצית שכר כיון שהנותן היה כוונתו להרויח צריך לשלם לו במעות כשמגיע הזמן ע"ך ועל זה ידידי סמך ידיו רב לו דנדו"ד כוותיה ומטעמיה שאינו יכיל להורידו לשומא דודאי לא ירד אדעתא דהכי להשתלם בקרקע והגם שעמד להידיד סברת הרב בנ"י חי"י שהביא הרב וי"ץ אות מי"ם שנראה שהיא חולקת על סברת הלבו"ש הנז' עכ"ז הרב הפוסק תקע יתד לפסוק כסברת הלביש יען כי הרב בנ"י חי"י יחיד הוא לגבי הלביש והסמ"ע והכנה"ג שמביאים דבריו בשתיקה בודאי להלכה נתכוונו וא"ך הרב בנ"י חי"י יחיד הוא לגבייהו וכו' עכ"ל הרב הפוסק נר"ו וברור לי שהרב הפוסק נר"ו לא שלטו עיניו הפקוחות בס' הרב בנ"י חי"י עצמו אלא בספר ויאמר יצחק שרמז דבריו דאלו ראה הדברים במקורן בס' בנ"י חי"י לא היה צריך לכל זה ששם מבורר שהרב הנז' כוונתי לחלוק על הריטב"א עצמו בדין המוכר סחורה לחבירו וכו' ומסקנתו היא דבין בהלואה בין במוכר סחורה גובה קרקע אי סובין אם אין לי מעות יכתב דכן נראה סתימת דברי הפוסקים שסתמו דבריהם יעו"ש וא"ך הואל והרב בנ"י חי"י בא לחלוק על הריטב"א עצמי בדין המוכר סחורה וכו' א"ך אין לנו שום סתירה מדבריו לסתור דברי הלבו"ש יען דהואל ומר"ן דאתכא דידיה סמכינן מצינו לו שפסק לדינא דהריטב"א דהמוכר סחורה וכו' אין מורידו לשומא ומדבריו אלה יצא לו הדין להלבו"ש כדין השטר שכתוב בי למחצית שכר וכו' ידא ודא אחת הם לדעת הלבו"ש ורוח אחת להם דבריי אלה עם דברי הריטב"א א"ך פשיט כמו דקי"ל דברי הריטב"א הלכה ומורין כן הואל ופסקם הש"ע כן נראה לפסיק כדעת הלבו"ש הואל יכתב הלבוש דדמיין אהדדי נינהו ושקולים הם ויבואו שניהם וא"כ מדברי הר"ב בנ"י חי"י בודאי אין לנו לסתור דברי הלבו"ש הנז': אך באמת מה שעומד לנגדי הוא מה שכתב הריא"ז והביא סברתו הש"ך בס' רצ"א סק"ב ז"ל בש"ס בב"ק משמע להדייא דארבע שומרין חייבין לשלם מעדית כמזיק וכ"פ הרי"פ והרא"ש וכו' ובעיסקא שהיא פלגא מלוה ופלגא פקדון במקום שהוצרך לגבות ממנו גובה חצי מעדית וחצי מבינונית כ"כ בש"ג בשם ריא"ז עכ"ל א"כ דברי ריא"ז אלו נראה שהם הפך דברי הלבו"ש דלדעת הלבו"ש מי הביאהו לקבל העדית והבינונית הרי דיני היא במזומנים וא"כ אפילו נניח שהמלוה רצונו לקבל קרקע הרי יכול לכפותו לתת לו הכל בעדית הואל ידינו במזומנים דאין לך עדית יותר מהם: ואין לומר דהריא"ז בעל סברא זו הוא חולק על הריטב"א דסבר דהמוכר סחורה אינו מורידו