קרני רא"ם קמה
Karne reem 145 · קרני רא"ם · free full Hebrew text
Open in the reader →אדעתא דאשתו וכו' וא"כ מכל הני טעמי פשוט דאין לשמעון התנצלות מדינא דשומר שמסר לשומר וחייב הוא לשלם לגוי אלו היה בא לתובעו: וא"כ הואל ושמעון זה הוא בר חיובא אלו היה בא לתובעו הגוי פשוט דראובן זה יכול לתבוע ממנו סחורתו ואינו יכול לדחותו ולומר ליה לא בעד"ד את וכמו שמצאנו להש"ך בס' רצ"א סקמ"א שכתב ז"ל ומ"מ אם פשע השני רצה גובה מהשני ואיני יכול לומר לאו בעד"ד את דומייא דגזל ונתייאשו הבעלים וכו' ע"כ ועיין בס' כר"ח ח"א סצ"ט שכתב דראובן שהפקיד חפץ ביד שמעון ושמעון הפקידו ביד לוי וכו' דשניהם משועבדים למפקיד רצה מזה גובה רצה מזה גובה יעי"ש שכתב כן משם מוהריבו"ן והמשבי"ר זלה"ה ומזה נלמוד דאין שמעון זה יכול לביא בטענת לאו בעד"ד את ומה גם דנדו"ד אין אנו צריכים לכל זה דהא מעקרא ובראשונה מסרם הגוי לשמעון ושמעון סלק הגוי משמירתם ונעשה הוא שליח במקום הגוי וא"כ פשוט דאין לשמעון זה מפלט ומנוס לומר לאו בעד"ד את וחייב לשלם לראובן: אך מה שעדיין כאן מקום להסתפק הוא הואל ושמעון זה עקר טענתו היא כי הוא לטובה נתכוון להציל סחורה מיד הגוי ולהחזירה לראובן ובשביל זה עשה מה שעשה. האם יש צד לפוטרו מכח טענה זו. ולעד"נ דגם בטענה זו אין לו מפלט ומנוס דאפילו יהבינן ליה כל דליה דאם היתה סחורה זו ביד הגוי היתה נאבדת ומעשיו גרמו להצילה מיד הגוי עכ"ז אין לו פטור דלפי דבריו ג"כ הרי הדר דינו להיות כדין שומר אבידה דדינו הוא כפסק הש"ע ס' רס"ז סט"ו דדינו הוא דהוי שומר שכר יעו"ש והכי קי"ל וא"כ הואל ודין שומר הוא לו א"כ הדרן לחייבו מדין שומר שמסר לשומר דחייב וכדאמרן מילתא בטעמא וגם בדין זה אין לפקפק ולומר לפטור אותו מדין שומר שמסר לשומר הואל ושמעון זה ידעי ליה אינשי שמפקיד סחורותיו אצל אחיו וא"כ להוי פטור מדין כל המפקיד ע"ד אשתי וכו' הוא מפקיד: זה אינו. דהא לאו כולי עלמא ידעי ליה שדרכו להניח פקדונותיו אצל אחיו ומה גם דעדיפא והוא טעם כעקר הוא דלא נאמר דין זה דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אלא במי שהפקיד ביד חבירו בזה הוא דאמרו מסתמא משעה שמסרו לידו אדעתא דהכי מסרו אבל בנדו"ד דלא מסר לי כלל אלא מצדו קבלו מיד הגוי ונעשה עליו שומר מצד עצמו מאין יש לנו לומר הואל ודרכו להניח ביד אחיו להוי פטור הרי יכיל זה לומר אין אני מאמין לאחיך כלל: ואין להשיב ולומר דהואל ולדין שומר אבידה יחשב האיך נחייב אותו מדין שומר שמסר לשומר הרי עקר טעמא דשומר שמסר לשומר דחייב הוא משום דיכול זה לומר לי את מהימנת לי האיך לא מהימן לי וא"כ התינח במקום שהמפקיד מסר ביד הנפקד יכול המפקיד לבוא בטענה זו אבל בשומר אבידה שמעצמו נעשה שומר א"כ הרי יכול שמעון זה לומר מה אלו אף אלי מה לי אני מה לי אחי כולנו נעשינו שומרי אבידה: זה אינו דכבר בא הדבר מפורש בס' חוכמ"ת שלמ"ה ס' רצ"א ששם נסתפק באיזה ספיקות ומכלל ספיקותיו כתב ז"ל וכן אני מסופק בשומר אבידה דיש לי דין שומר ולא נעשה מן המפקיד שומר אם זה מסרו לאחר אם יש לו דין שומר שמסר לשומר או לא כיין דעקר הטעם בזה מכח דאנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן בשבועה ובזה הרי גם לראשון לא מסר לו מדעתי רק התורה עשאתו שומר ומה לי זה או זה וכו'. הנה בכל הני דינים נ"ל כיון דעקר חיובם הוה משים דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. א"ך הכא נמי בכל הני דינים כיון שאינו ידוע לנפקד שהדבר ברור בלב המפקיד שנאבד כיון שאין ידוע זה בעדים וגם אינו ידוע אם היה מאמין לשני או לא וכל שאין ידוע להנפקד שהמפקיד עצמו יודע שנאבד חייב היא לישבע והוא איני יכול לישבע כיון דלא ידע הוי משויל"ם ולכן גם עתה הן נגד היורשים היינו אם מת המפקיד קודם שעמד בדין או שומר אבידה או זה שמסר לו רגיל להפקיד אצל השני אם בעליו האמתיים של החפץ אינם רגילים להפקיד אצלי חייב הוא לשלם כיון שאינו יכול לישבע עכל"ה הרי מבואר יוצא מדברי הרב דגם שומר אבידה שייך בו דין שומר שמסר לשומר דחייב: נשאר לנו לברר עוד מה להשיב על מה שטען עוד שמעון זה ואמר כי הסחורה הזאת אפילו אם לא היה תופסה איהו מיד הגוי היתה נאבדת יען כי הגוי הזה שהסחורה היתה אצלו אחר איזה ימים שנשללו האהלים שבשכונת שר הפלך ששם היתה בית של אחיו שוב אח"כ איזה ימים הלכו האנשים האנסים גם למקום אשר הוא חונה שם החמר של הסחורה הנז' ושללו אותו וכל אשר יש לו א"כ נמצא אפילו אי לא תפסה מידו היתה ראויה לילך לאבוד וכאבודה ועומדת דמייא. אלה היו דברי שמעון: ועל זה אמינא דגם זה הבל מכמה טעמי חדא דמאן לימא לן דאם היתה נשארת ביד הגוי היה מוליכה לאהלו שנשלל. אפשר היה מוליכה למקום שלא נשלל: גם מאן לימא לן דהגוי לא היה מציל אותה אפשר היה רמי נפשיה ומציל: גם לא יהיה אלא כך אפילו אם היתה נשללת מיד הגוי יתחייב הגוי בדיניהם לשלם: גם קשה הדבר לאומרו יען שאפילו לפי דברי שמעון זה הרי הוא אומר שהגוי החמר לא נשלל ביום שנשללה הסחורה זאת מבית אחיו אלא אחר עבור מ"מ שמונה ימים וא"כ הרי היה לראובן שהות לילך שם להביא סחורתו קידם יומי השלל ושמעון זה קרב מיתתה להאי סחורה שהביאה לבית אחיו המוקדמת לפורענות וא"כ מה מענה בזה לפטור עצמו בזה: וטעם אחרון הכבד וכשר מכולם הוא אפילו יהבינן ליה כל דליה עכ"ז שמעון זה חייב יען כי כבר כתבנו דשומר שמסר לשומר טעם חיובו הוא הואל ואינו יכול לישבע משלם וא"כ מאן ספין ומאן רקיע לפוטרו מכח טענה זו שהרי אפשר שסחורה זו לא נאבדה כלל אלא אחי שמעון גנבה וקמה ליה ברשותיה ואיך יהיה לשמעון זה פטור הרי אינו יכול לישבע שנאבדה ומתוך שיל"מ ופשוט. והיה מקום עוד וצדי צדדין לחיוב אלא שבזה דיי והותר לחייבו ממה שכתבנו.