קרני רא"ם קמד

פסק הש"ע בס' ע"ה סי"ז דשם פסק דהאומר הודית לי באתם עדיי חייב לישבע יע"ש ובש"ך ספ"א סקל"ח יעו"ש והרי יש להקשות היאך יתחייב שבועה שם שלא הודה לו הרי אפילו יודה יטעון להשטות והוי עקר הטענה שאומר לו הודה טענה שאין מתחייב ממון בהודאתה אלא מוכרח לומר הואל לו הודית באתם עדיי הוי כאומר מנה לי בידך בודאי דחייב באיזה אופן שיטעון אותו וא"ך הוא נדון דידן ממש דהוי כאלו זה הלוקח טוען ברור לי שמנה לי בידך מצד שמכרת לי האלעפיון ואמרת לי כי טוב וא"ך זה שמכחישו הוי כאומר להד"מ ובודאי משביעין ליה ואין כאן מקום להסתפק: וראיתי לידידי שדעתו היא במקום שטוען על חבירו טענה שאין מתחייב ממון בהודאתה הגם שאין משביעין עליה מחרימין. אחר המחילה עיין להסמ"ע ספ"ז סקע"ג דכתב גם חרם אין מטילין ובודאי דהסמ"ע קאי גם על אופן שאף שאין מתחייב ממון מתחייב שבועה וכמ"ש בסקע"ב שם הכי נמי אין מחרימין יעו"ש דודאי דבריו דסקע"ג הם קאי על דבריו דסקע"ב יעו"ש וכן נראה מדברי מהריב"ו זלה"ה בלקוטיו אות חר"ס דסתם משם מהריק"ש כל טענה שאין משביעין אין מחרימין יע"ש ודו"ק: הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן ס"ג ראובן שלח סחורה עם גוי אחר להוליכה לו לאהלי קדר למקום שהזמין עצמו ראובן הנז' לילך שם להסתחרר באהלי קדר והגוי הנז' הלך לשם למקום השוק מקום שנדמה לו שם יזדמין ראובן למסור לו סחורתו ואזי כשלא מצא שם ראובן רצה ללכת לאהלו מקום חנייתו ויולך הסחורה עמו עד יבוא ראובן למוסרה בידו כי כן דרך החמרים אך מזל שעה גורם שם באותו השוק נמצא שמעון וכשראה שהגוי לא מצא לראובן נענה הוא ואמר לגוי תן בידי סחורות ראובן ואני אטפל למוסרם לידו ונתרצה לו הגוי אחר שקבל ערב ממנו על זה יען כי הגוי אינו יודע את שמעון מה טיבו ומה טוב טעמו ועל זה הוצרך לקבל ערב ולמוסרה לידו ושמעון טעמא טעים שנזקק לזה יען כי לדעתו לחסד גדול נתכוון כי באותו זמן היה בלבול בדרכים וחשב בדעתו אולי הגוי יום מחר ומחרתו יבוא לומר שהסחורה נאבדה מידו מכח בלבול הנמצא באותו זמן על כן אמר שלחסד רב יחשב לו להצילו מיד הגוי להביא ליד ראובן אך דא עקא יען כשקבל שמעון הסחורות מיד הגוי לא הניחם בידו עד בוא ראובן אצלו אלא הלך והפקידם אצל אחיו שיש לו שם אוהל אחד עם אהלי קדר במקום חנייתם במחנה שר הפלך ויען אחר עבור יום או יומים משעה שהניחם שם שמעון והלך לו נתאספו המון רב מפלשתים וכו' והלכו והרסו ונתצו חצר השר ושללו כל אשר היה חונה שם ובכללם גם הבית של אחי שמעון הנז' והן היום כשבא ראובן לתבוע לשמעון לתת לו סחורתו שקבל מן החמר שלו יצא לטעון טעון כי הוא לטובה נתכוון ונתקיים בו לטוב קויתי ויבוא רע והואל ובאונס נשללה מה בידו לעשות אנוס רחמנא פטריה ע"כ: תחילה וראש צריך לדעת הואל וראובן זה מסר סחורתו ביד הגוי ולא ביד שמעון אם יכול שמעון זה לומר לראובן לאו בעל דברים דידי את: זה תלוי במה שנברר מה דינו של שמעון זה אם יתבענו הגוי עצמו מה דינו עמו הנה נראה פשיט דאם יבוא הגוי לתבוע לשמעון בודאי דיש לחייבו דהא שמעון זה אומר שהסחורה שקבל מיד הגוי לא הניחה תחת ידו אלא הלך והפקידה אצל אחיו במקום אשר הוא חונה שם הרי אתינן לדינא דפסק הרמב"ם והש"ע סי' רצ"א סכ"ו שומר שמסר לשומר חייב אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דאומר את מהימנת לי היאך לא מהימן לי אפילו אם ידוע שהשני טוב וכשר יותר מראשון יע"ש וא"כ הואל ושמעון זה הלך ומסר הפקדון לאחר הדר דינו לדין שומר שמסר לשומר ה' דחייב והגם דהגוי לאו בר שמירה הוא כמ"ש בש"ע ס' ש"א ס"א שהגוי נתמעט מדין שמירה ואפילו פשע הישראל פטור יעו"ש עכ"פ גוי זה מסר לשמעון פקדון של ראובן למוסרו לראובן ונתחייב שמעון זה בשמירת סחורה זו מכח ממין ראובן והואל ומכח ממון ראובן בא לתבוע בודאי שמעון חייב מדין שומר שמסר לשומר כמ"ש מפסק הש"ע הנז': ואין לפטור לשמעון הואל וזה דרכו להניח פקדונותיו אצל אחיו א"כ נימא דיהיה פטור ממ"ש הש"ע בס' רצ"א סכ"א כל המפקיד אצל בעה"ב בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד יעו"ש ומצינו למהר"ם אלשי"ך ס"כ שכתב משם המרדכי דלאו דוקא אשתו ובניו אלא הוא הדין שכירו ושותפו וכל מי שדרך להניח בידם שלהם יעו"ש ופסק מהר"ם אלשי"ך ה' הובא בס' תוש"י ח"א ס"ט יעו"ש: זה אינו מכמה טעמי חדא דהא מצינו למהריט"ץ זלה"ה שכתב בס' רל"ד דהא דקי"ל כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דוקא כשהוא בעיר אבל לא אמרו שיניח אשתו ובניו ויצא מהעיר לפי כשהוא בעיר עינו עליהם אבל לא כשיצא מהעיר יע"ש וא"כ גם כאן הואל והניח הסחורות אצל אחיו והלך לו לעסקיו כמעט כרחוק מעיר לעיר בודאי לא אמרינן בזה דינא דכל המפקיד ע"ד אשתו וכו'. זאת ועוד אחרת דבנדו"ד לא איירי כאן בדין מפקיד דהא הגוי הזה לא מסר אותם ביד שמעון בתורת פקדון אלא מסר אותם לידו להוליכם לראובן בתורת שליחות וראיתי להרב ק"פ אות פ' סל"ו כתב משם מהרשד"ם דהא דקי"ל כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דוקא מפקיד אבל שליח לא אמרו בו הכי יע"ש וסברת מהרשד"ם זאת מוסכמת היא יען כי מתובלת ומוטעמת היא דהואל ולא נתנה בידו אלא להוליכה לבעלים ולא הניחם זמן זמנם מהיכן תיסק אדעתין לומר שמסרה לו אדעתא שאם ירצה להניחה ביד אשתו ובניו תהיה מונחת זה לא שייך לומר כן: גם מעקרא ובראשונה נדו"ד לא נכנס בסוג ספק זה דהא גוי זה אפילו לשמעון זה לא ידע מה טיבו ומה טוב טעמו למוסרה בידו ולא מסרה בידו אלא על ידי ערב וא"כ היאך יוצדק לומר שמסר לידו