קרני רא"ם קמג

דסכ"ב דאיכא למימר דשם בס' כ"ב איירי באופן שהיה יכול אפילו הרגיש במום וידע יכול לחזור והיינו בשעה שידע גילה דעתו בפירוש שלא מחל בשתיקתי דזה מהם גלוי דעתה בין אם תבע אונאתי בכדי שיראה לתגר בין במקח אחר שידע המום ובזה נחה שקטה דליכא הכרעה מס' כ"ב וקי"ל: ומעתה הבוא נבוא לעקר דינא דידן הן אמת לא ידעתי עקר המעשה כאן היאך הוא אם זה הלוקח בא לב"ד והביא מקחו בידו או בא לטעון על פי מי שנשתלחו אליו לעיר אחרת והוא הוא ששלח לומר לזה הלוקח שהמקח הזה אינו טוב בזה חלוק דאם באמת הכי היא הלוקח זה בא בטענה מכח מה ששלח לו לאמר כזה הרי דינו ערוך על ספר הישר זכו"ל אות אונאה ז"ל ראובן קנה סחורה משמעון ושלחה ללוי לעיר אחרת ובא כתב מלוי קיבל ומתרעים שהסחורה מזויפת ועדיין לא פרע ראובן המעות לשמעון ורוצה לפחות לו מהערך באומרו שהוא האמינו לשמעון שאמר לו שהיא הסחורה שתבע ממני ראובן. חייב כל מעותיו לשמעון ואם ירצה ראובן יחרם חר"ס. ידיו של משה. עכ"ל וא"ך גם כאן אם זה הלוקח בא בטענת חבירו אין בדבריו כלים: אך אם זה הלוקח בא ומקחו בידו ואומר הרי המקח שלקחתי ממך יש בו מום לא מבעיא אם זה המוכר אומר שאין זה מקח שמכר לו פשוט דנשבע ונפטר דאין לך כפירה יותר מזה. אלא אפילו אם היו יהיה טענת זה המוכר כגון אם אומר איני יודע אם זה הוא האלעפיון שמכרתי לך או לא עכ"ז בשבועה שישבע שאינו יודע שזהו מקחו יהיה פטור: ודע וראה דהגם דמצאנו ראינו מחלוקת גדולה בדעת הפוסקים בדין מי שפרע לחבירו במה שהיה נושה ואחר זה חזר ואמר לו מעות שנתת לי מצאתי אותם מזויפים בזה רבתה המחלוקת בין האחרונים יש מכת הסוברים דס"ל דהוי דינו כדין יודע אני שהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וחייב לחזור ולפורעו פעם אחרת ואין עליו על מקבל המעות כי אם חר"ס ויש כת הסוברים דס"ל דלא הוי דין זה אלא כדין איני יודע. אם הלויתני דהואל ופרעו נסתלק ממני ולא הוי אלא כאומר איני יודע אם הלויתני וישבע ויפטר יעו"ש בספרתם. ואנן בדידן לא מלבד מה שהכרענו במקום אחר כדעת רובא דרובא דהכי ס"ל דהוי דינו כאומר איני יודע אם הלויתני: אלא דבנדו"ז אפילו לדעת הסוברים דבפרעון ההלואה הוי כאומר יודע אני שהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וחייב. בכאן לא כן היא דהא מצאנו להש"ך בס' רל"ב סקט"ו שהביא לסברת מהרשד"ם דס"ל בדין המחזיר מטבע מזויפת והלה טוען איני יודע דצריך לשלם ואין עליו אלא חר"ס יע"ש ועל זה מצאתי ראיתי להרב חכמת שלמה שתמה על הש"ך היאך פסק כרשד"ם והניח לסברת מור"ם הרי מדברי מור"ם נראה דלא ס"ל הכי דהא מור"ם כאן בס' רל"ב סי"ח פסק בסרסור שמכר טבעות ושברו הלוקח ומצא בו אבן ובא לתובעו הדין הוא שישבע הסרסור ויפטר יע"ש והרי הסרסור הזה באו לידו מעות הלוקח וא"ך הואל ואומר איני יודע אם היתה בדיל בטבעת או לא הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ולמה נשבע ונפטר אלא מוכרח לומר דס"ל במחזיר מטבע ואומר שמצאה מזויפת הוי דינו כאומר איני יודע אם הלויתני ופטור וא"ך קשה על הש"ך דפסק כרשד"ם והניח סברת מור"ם. גם הוסיף הרב חכמת שלמה להקשות גם לדעת החולקים על רשד"ם וסיעת מרחמוהי וס"ל דהוי דינו כאומר איני יודע אם הלויתני למה לא נסתייעו מדברי מור"ם אלו דסרל"ב סי"ח ועל זה הוצרך הרב לתרץ שני תרוצים ותרוץ שני דידיה הכי הוא ז"ל ואפשר לחלק בין בא לידו בתורת חיוב שמחייב את עצמו ובין בא לידו שלא בתורת חיוב אלא בתורת פירעון אף דהוי ספק אם יצא ידי חובת שכנגדו מ"מ כל שלא קבלה בתורת חיוב לא הוי איני יודע אם פרעתיך וצ"ע עכ"ל הרי לך דנדון זה דבמכר איירי אפילו רשד"ם וסיעת מרחמוהי יודו דנשבע ונפטר דכאן הוי כאומר איני יודע אם הלויתני אליבא דכו"ע וא"ך דין הוא שישבע ויפטר: אך ראיתי לידידי שבכאן רפוף בידך דילמא בנדו"ד אפילו שבועה לא יתחייב וידידי טעמא טעים הואל וזה המוכר טוען שאינו זהו האלעפיון שמכר לו או ספוקי מספיקא ליה עכ"ז לא ישבע הואל ועומד וטוען שבשעת קנייה מעולם לא אמר לו כי טוב היא וא"ך הוה ליה לנסותו ומדלא ניסהו מחל ועל זה ידידי נסתפק היאך נשביעהו שאינו יודע שעפיון זה אינו שלו הרי קי"ל כל טענה שאין מתחייב ממון בהודאתה אין משביעין עליה וא"ך גם כאן אפילו יודה שעפיון זה הוא שמכר לו אינו מתחייב ממון בהודאה זו יען כי טוען שמעולם לא אמר לו כי טוב הוא או אפשר לומר דמאי דקי"ל דבטענה שאף אם מודה אינו חייב כי אם שבועה לא משבעינן ליה היינו דוקא כגון הך דשותפין שטענו שותפי היית וכו' וחבירו טוען מעולם לא הייתי שותפך שאף לדברי התובע אינו חייב לו ממון כי אם שבועת השותפין אבל בנדו"ד לפי דברי התובע שאומר זה העפיון שמכר לו ואמר לו כי טוב הוא הוי כטוענו טענה שאם יודה לו יתחייב ממון זהו צדדי הספק של כת"ר: על זה נראה לע"ד דהכי הוא דהואל וטוענו זה העפיון שלך הוא ואתה אמרת לי כי טוב הוא והיום מצאתיו רע הוי כטוענו מנה לי בידך וזה אומר אין לך בידי דכחד טענה חשיבה טענת זה הלוקח דהנה מצינו למר"ן בס' פ"ז סכ"ה כתב ז"ל כל הטוען לחבירו טענה שאפילו יודה לא יתחייב ממון אע"פ שכפר אין מחייבין אותו הסת כיצד אמרת ליתן לי מנה אין משביעין איתו הסת וכו' וכתב הסמ"ע שם סקע"ד אמרת ליתן לי מנה דהיא דבור בעלמא ויכול לחזור בו והא דלא כתב אפילו באומר הודית לי א"ץ לישבע ואפילו היתה הודאה ע"י תביעה דהא אף אם יאמר אמת שהודיתי על ידי תביעה נפטר בשביל שכוונתו להשטות ואין משביעין אותו אלא א"ך נתחייב בהודאתו ממין ולא שבועה משום דבהני אם יאמר לו מה לי להשטאתך וכו' מדברי הסמ"ע אלו מבורר דחשיב האומר לחבירו הודית לי מנה דהוי טענה שאין מתחייב ממין בהודאתה הואל דאפילו יודה לו יכול לומר הודאתי להשטות נתכוונתי וא"ך היאך יוצדק