קרני רא"ם קלח

סוף פרק הנשבעין דאיתא התם איקלע רב נחמן לסורא על לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו ליה נעקריה להא דרב ושמואל אמר ליה אכפל ואתאי כל הני פרסי למעקרה להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה כגון הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין ונוטלין ע"ך הרי לך דמילתא שראוי לפקפק בה דינא הוא לצד שנרצה לקיים אותה מילתא ולא לסותרה עכ"ף הבו דלא לוסיף עלה וא"ך לדעת הרה"ג מש"י הואיל ודברי הרשב"ש ראוי לפקפק בהם דין הוא דלא לוסיף עליהם מה שנמשך מהם: ומה גם דאין אנו צריכי לכל זה דהא מדברי הרשב"ש עצמו שם מפורש יוצא דאין יכול לומר אשכירנה לך ולא נעשה גוא"א דהא הרשב"ש כתב וז"ל אך אחר עבור זמן השכירות יש להם טענת גוא"א עכ"ל ויש להקשות על יתור דבריו אלו מה אתא לאשמועינן בודאי אחר ימי השכירות יש להם גוא"א אלא בודאי נתכוון לומר דלאחר ימי השכירות אפילו יהיה מינח ניחא ליה לבעל הקרקע להניחה אצלו בתורת שכירות עכ"ז יכול לתבוע חבירו לגוא"א הרי לך מדברי הרב דאחר יומי השכירות אפילו באם היתה מושכרת אצלו כבר עכ"ז יכול לכפותו לגוא"א ואם כדברי הרב מש"י הרי אפילו לא היתה שכורה בידו ס"ל דיכול זה לומר לו אשכרינה לך ולבטל טענת גוא"א בדהיתה שכורה כבר לא כ"ש אלא בודאי דלדעת הרב הרשב"ש לא ס"ל הכי אלא יש לנו לומר דדוקא במקום שהיתה מושכרת לזמן בזה הוא דאזיל הרב בתר הזק ראיה דהיינו אם היה הז"ר כגון אם עדיין דרים בחצר אחת בזה הוא דמחלק הרב בתוך הזמן להיכא דאיכא הזק ראיה להיכא דליכא אבל לאחר יומי השכירות אפילו היכא דליכא טענת הז"ר עכ"ז יכול לתבוע גוא"א אפילו ברוצה הנתבע להניחה בידו בשכירות יען כי אמור יאמר התובע דרצוני לאגוד ולא להפסיד השכירות: ומעתה הואיל וכבר הבאתי לפני רום דברי הרשב"ש באורך שמהם תלמד דקפידתו דהרשב"ש דפסק דתוך ימי השכירות לאו משום דמעיקרא היתה בדעתו להניחה בידו כל ימי השכירות אלא מיירי בכבר יצא לחוץ ואין הז"ר. ממנו נלמד לנדו"ד דמשכנה בידו ובא מי שממושכנת בידו לעשות גוא"א נחזי אנן אי המעשה הוא שנשאר זה הממשכן דר עמו בחצר כגון יש לו מקום אחר בזה החצר א"ך הרי יכול לכפות זל"ז לגוא"א אפילו תוך ימי המשכונה כמ"ש החו"ט המשול"ש משמו ומשם הרשב"ש ואי איירי ביצא הממשכן לחוץ דאין כאן הזק ראיה א"ך לא אכפת לן אפילו עברו יומי קצבת המשכונה שיכול הממשכן לפדות עכ"ז אין זה יכול לכפותו לטעון גוא"א שהרי הממשכן היא בחוץ ואין כאן הזק ראיה. והגם שעלה על דעתי לכאורה כמ"ש כת"ר דהואיל והגיע עת שיכול לפדות הוי כאלו עברו זמן השכירות דכתב הרשב"ש דלכאורה נראה דאין לחלק דמה לי עבר זמן השכירות מה לי עבר זמן קצבת המשכונה ויכול לפדות ולהוציאו נראה דאין לחלק והגם דראיתי להרב המרבי"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' כר"ח ס' ק"ך שכתב ז"ל היורד לקרקע חבירו בתורת מש' דקי"ל אין לו חזקה. אם אחר ששלמו יומי המשכונה יש לו חזקה זה תלוי בפלוגתא דרבוותה והרב המרבי"ץ כתב על זה נלע"ד פשוט דאין בכלל זה המשכונה שעושים לזמן ובתוך הזמן לא ולאח"ך כל זמן שלא יפדה תמשך בנכוי דאינו נקרא שלמו ימי המשכונה עד שיכלה הקרן דשוב אין לו פירות ע"ך הרי מדברי הרב כל זמן שלא כלה הקרן עדיין לא נשלם ימי המשכונה מקרי וא"כ היאך תיסק אדעתין לומר דלאחר זמן קצבת ופדייה נחשוב אותה כלו ימי המשכונה כדין כלו ימי השכירות כל זה נראה לכאורה אך לפי האמת הדעת נוטה דשוים ועד כאן לא אמר הרב המרבי"ץ דאפילו לאחר ימי הקצבה דינה כדין תוך ימי הקצבה אלא לענין שלא תעלה לו חזקת המחזיק הוא דאמרה דהואיל וירד לה בתורת משכונה הגם שהגיע זמן לפדות דילמא לא פדה ויש לנו לתלות דעדיין בידו בתורת משכונה אבל לענין דין זה שלא יכפהו לגוא"א אין טעם וריח לזה אלא דיש לנו לומר הואיל ויכול הממשכן לפדותה בכל עת שירצה דין הוא שיכול זה לכפותו לגוא"א ונילף זה מדין שלמו ימי השכירות דפסק הרשב"ש דהואיל ושלמו ימי השכירות וכו' יש בהם גוא"א אף אנן נימא הכי אחר ימי קצבת זמן הפדייה: אכן כד דייקינן באמת לא ילפינן שלמו זמן קצבת הפדייה לשלמו ימי המשכנתא דלא דמיין להדדי דבשלמא התם בשכירות הואיל ועברו ימי השכירות מירתת רתת משכיר זה דילמא בזה החודש או חודש אחר יבא להוציאו הואיל ואין לו מי שיעכב על ידו כלל ולכך להוי זה כופהו לגוא"א אבל בכגון דא שממושכנת בידו וצריך מעות לא אמרינן הואיל ואי להוי ליה זוזי יבוא לפדות הדר דינו כדין שלמו ימי השכירות דהואיל ומחוסר ממון לא אמרינן הואיל וכמו שמצינו מתניתין בפסחים ופסקה הש"ע באו"ח סי' תמ"א ז"ל נכרי שהלוה לישראל על חמצו ומשכנו בידו ואמר לו יהיה שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני והגיע הזמן ולא פרעו מותר אפילו הגיע הזמן אחר הפסח ע"ך ומצינו להר"ן שהקשה על דין זה הביא דבריו המג"א שם בס' תמ"א סק"ג ז"ל וקשה ונימא הואיל ובידו לפדותו בפסח עובר עליו כדאמרינן גבי חלה הואיל ואי בעי מתשיל עלה וי"ל דהכא כיון דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל עכ"ל הרי לך אפילו במקום דאיכא איסור לאו דלא יראה ועשה דתשביתו עכ"ז במקום דמחוסר ממון לא אמרינן הואיל מכ"ש לענין דינא דגוא"א בודאי דאין לנו לומר הואיל במקום חסרון ממון: ואין להכניס זה במחלוקת אי ילפינן ממונא מאיסורא או לאו דבכעין זה הדעת נוטה דילפינן ובפרט הרי מצאתי ראיתי בס' ילקו"ט הרועי"ם דף י"ח שכתב ז"ל שטת הר"ן הוא דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל ובשו"ת גו"ר ארי"ה יהודה כתב דתלייא בפלוגתא דאביי ורבא אי למפרע גובה או מכאן ולהבא הוא גובה דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה דאי בעי מסלק ליה בזוזי ס"ל דאף במחוסר ממון אמרינן. ולאביי לא אמרינן הואיל במחוסר ממין עכ"ל וכוונת הרב פשוטה דכוונתו לומר דלדעת הר"ן פסיקא ליה דהואיל במחוסר ממון הלכתא פסיקתא דלא אמרינן הואיל לעולם אבל הרב גו"א יהודה הכניס דבר זה במחלוקת אביי ורבא ואם אמור נאמר דלא אמרה הר"ן אלא דוקא באיסורא ולא בממונא א"ך היאך הרב מלאו לבו לומר דדבר זה נכנס במחלוקת הר"ן והרב גור אריה יהודה הרי הר"ן לא אמר למלתיה אלא באיסורא ולא בממונא ומחלוקת