קרני רא"ם קלז

ראובן לעשות גוא"א עם שמעון וכו' והידיד דן מדעתו הרחבה שהדין עם ראובן אלא שעמדה לנגדו תשובת הרה"ג מש"י ח"ב סקע"ז שהביא לתשובת הרשב"ש וממנה נמשך לו להרב שכל הבא לתבוע גוא"א אם חבירו יאמר לו נשכרנה לך בשוויה אין חבירו יכיל לכופו לגוא"א וכו' ועל זה ידידי יצא לתמוה בתמיהא רבתי שאין הדעת סובלת כמש"ל בדברות קדשו ונוסף על זה שעמדה לנגדי תשובת הרב הנז' דחלק ראשון סימן שי"ב דמנגדת לדבריו דס' קע"ו הנז' וסתראי נינהו ועל זה ידידי נטתה דעתו דלא לסמוך על שני תשובות אלו אלא הדין הוא דבתוך יומי דמשכנתה והשכירות לא יוכל לכופו לגוא"א הואיל והיא שכורה לזמן מעיקרא כשהשכירה גילה דעתי דניחא ליה בשכירות ואפשר דהרשב"ש בהכי דבר אבל בשכירות סתם או שאינה שכורה בידו אלא שהנתבע אומר לו הנח לה בידך בשכירות ולא תכופיני לגוא"א הדין עם התובע וממילא ימשך בנדו"ד שעבר זמן אין יכול לסלקו והו"ל כאינה שכורה לזמן כיון שיכול לפדות ויכול התובע לעשות גוא"א זהו תכלית דברי כת"ר. דע ידידי שבאמת גם אני בעוניי בראותי בתשובה דח"ב סקע"ו בדברי הרב במה שנמשך לו מדברי הרשב"ש באמת תמהתי על המראה שבאמת דין מחודש היאך לא בא אפילו ברמז בשום פוסק מקמאי ובתראי. נוסף על זה והוא טעם כעיקר דהואיל ורבותינו זיכו לו לתבוע גוא"א היאך זה יוכל לדחותו ולומר לו נשכרינה לך הרי זה יוכל לומר לו אין רצוני להפסד השכירות: איך שיהיה עכ"פ הגם שהרב כתב כן האי פסקה לאו סברא הוא בודאי דהא כל עקר דינו כאן בסקע"ו לא נמשך לו אלא מדברי הרשב"ש ז"ל שהביא בדבריו דהואיל וטעם כעיקר דגוא"א הוא משום הז"ר מזה נמשך לו דבמקום שיאמר לו הריני משכירה לך ואין כאן הזק ראיה הדין עמו כל זה נמשך לו להרב מעיקרא כשהיה מליץ יושר לקיים דברי הרשב"ש מילתא בטעמא דמשום הז"ר אבל באמת הרי עינינו רואות דבתשובה שבח"א שי"ג חזר בו מדברי הרשב"ש ויצא לידון דאפילו בזמן השכירות יכול לכופו לגוא"א ובודאי דהאי פסקה הוא אחר אותו פסק דסקע"ו וכמו שנראה מדבריו שכתב בס' שי"ג ז"ל ושוב מצאתי בשו"ת הרשב"ש דאינו יכול לעשות גוא"א והעתקתי למעלה יעו"ש מה שכתבתי עליו והוסיף עוד וכתב ואחר העיון נראה וכו' ועיינתי בכל הספר הנז' ולא ראיתי לו בשום מקום שרמז לדברי הרשב"ש כי אם בח"ב סקע"ו והגם שכתב בדבריו והעתקתי למעלה דבריו וכו' אפשר דלפני הרב היו כותבים דבריו דמודפסים בס' קע"ו הם הראשונים ואין מוקדם ומאוחר בדפוס גם באמת הרואה דבריו דבסימן קע"ו בחוש הראות יראה דדבריו אינם אלא לשקלא וטרייא בעלמא אבל דבריו דבח"א שי"ג נראים הדברים דדינא יתיב כמו שנראה מדבריו שכתב ז"ל ואחר העיון וכו' וירד לחלק בכל האופנים ולבסוף כתב ופשוט ע"ך הדברים פשיטין דכאן לדינא נתכוון וא"ך בודאי דלא אזלינן בתר הא פסקא דס' קע"ו הן מצד דדבריו נראה דלאו להלכה כתבם הן מצד דדבריו דס' שי"ג בהם חזר וסתר למ"ש שם בס' קע"ו על כן פשיט דאין לסמוך על מ"ש בס' קע"ו: ומעתה הבוא נבוא לענין דינא אם יש לנו לסמוך על פסקו של הרב ה' דסימן שי"ג הנז' או לא סמכינן גם על זה. על כן אמרתי תחילה מוכרחני להביא דברי הרשב"ש במתכונתם שמהם תצא תורה בין לדעת אם יש לסמוך על פסק הרה"ג מש"י דס' שי"ג או לא. גם ממני נבוא לנדון כתר שממנו יסתור כתר מה שדן מדעתו הרחבה דאלו ידידי ראה דברי הרשב"ש היה חוזר מסברתו. והילך מה שראיתי להרב חוט המשולש ח"ד ס"ט שנשאל בראובן ושמעון שיש להם חצר בשותפ' ומשכן שמעון חלקו ביד ראובן לזמן קצוב וראובן הנז' השכיר בית אחד לשמעון כל ימי משך המשכונה ועתה בתוך הזמן נפלה מחלוקת ביניהם וראובן אימר עתה לשמעון גוד או אגוד. תשובה מה שנלע"ד הוא שאלו ראובן לא השכיר לשמעון הבית הנז' בחצר רק שמעון משכן חצי החצר ויצא מן החצר חוצה לית דין ולית דיין שלא יכופו לגוא"א מאחר שאין שמעון דר עמו בחצר ואין לו טענת הז"ר וכן פסק מורינו הרשב"ש סכ"א ז"ל לפני עמדו לדין ראובן ושמעון ותבע ראובן משמעון גוא"א בחצר המשותפת ביניהם ודנתי שכיון שראובן שכר חלקו של שמעון אינו יכול לכופו בטענת גוא"א שעיקר דינו של גוא"א הוא משום הז"ר וכיון שראובן הנז' שכר חלקו של שמעון ה' בטלה טענת הז"ר תוך זמן השכירות אבל אחר שעבר זמן השכירות יש להם טענת גוא"א עכ"ל הנך רואה שכתב הרב בפירוש מאחר ששמעון השכיר חלקו ויצא מן הבית חוצה כמ"ש הרב בטלה טענת הזק ראיה שזה מורה ששמעון יצא מן הבית חוצה ועל זה פסק הרב ז"ל שאינו יכול לכופו. הא אלו היה שמעון עדיין שרוי בחצר היה ראובן יכיל לכופו בטענת גוא"א שלא מצא הרב מענה במה שלא יוכל לכופו אלא מפני שהוא חוצה ואין שם הז"ר עכל"ה של הרב חוט המשל"ש וכדבריהם אלו ראיתי לרבנן סבוראי ובתראי העלו דברי הרבנים הנז' להלכה זוגא דרבנן קשישי בעלי ספר ד"י השי"ב סי"ף ס"ל יע"ש הדרן לדינא הואיל וסברת הגאון הרשב"ש חתים עלה רב טביומי בעל חו"ט המשול"ש ואת אחרונים הכביד שהעלו אותה על שולחן רבנן בתראי טובים השנים וא"ך פשוט דאין לנו להניח סברת קמאי ובתראי וליזיל בתר הרב מש"י יחד בהודאתו וא"ך הדין הוא כדבריהם דכל זמן של השכירות אין שום אחד מהם יכול לכוף לחבירו לגוא"א במקום דליכא הז"ר כגון אם אין הנתבע דר עמו בחצר: אך נשאר לנו לברר לפי זה דנקטינן כסברת הרשב"ש דהטעם הוא משום הזק ראיה א"ך לכאורה יש לנו לומר ביש לנו לפסוק דבמקום שאומר הנתבע לתובע שישכרנה לו ויעלה לו שכירות בשומת השמאים נימא דאין התובע יכול לכופו לגוא"א וכמ"ש הרב מש"י בס' קע"ו דלפי סברת הרשב"ש יהיה נמשך ממנו דין זה יע"ש: זה אינו מתרי טעמי. חדא דהא לפי דברי הרה"ג מש"י בס' שי"ג הרי שם דחה דברי הרשב"ש כדמייתינן לעיל וא"ך הואיל ולפי דברי הרב הנז' ס"ל דראוי לדחות דברי הרשב"ש א"ך אנן בדידן הגם שכתבנו שיש לנו לפסוק כדברי הרשב"ש בודאי דדי לן לפסוק דוקא במה שנתפרש בדבריו ואין לך בו אלא חדושו והבו דלא לוסיף עלה ודוגמא לזה הוא מאי דאיתא בשבועות