קרני רא"ם קלב

יחידי הקהל שהסך של הקדש הם אצלו וממה שהיה משלם כל שנה הפירות שעלו עליו בלי שום דחיה זו הודאה ברורה שהסך של הקדש הם אצלי ואין נאמנים יורשיו אפילו לטעון בודאי החזירם לפי מה שכתב כנה"ג סק"ח ז"ל מי שיש בידו נכסי יתומים ומת לא טענינן ליורשים שמא פרע אביהם שקרוב הדבר לומר שאפילו אם היה הוא בחיים והיה טוען כן שמא לא היה נאמן בלא ראיה דצריך שיושיב ב"ד על כך שיתן חשבון לפניהם ואפילו תימא דהוא עצמו אם היה כן נאמן מ"מ לא טענינן כן ליורשים וא"ך ברור דחייבים יורשי ראובן לפרוע המאתים דורוס דלא מצאנו במה לפוטרם אלא בעדות הר' אברהם דודם ובודאי לאו כל כמיניה לומר אני הייתי גבאי ובהיות כן אני נאמן כדין גבאי המוזכר ביור"ד סרנ"ז דאעקרא דמילתא צריך ראיה שהיה גבאי ותו לא מידי והאדון יגלה לנו דעתו הרחבה מה יעשה ישראל ושכמ"ה: תשובה לזה הנה רואה אנכי מדלא אצטריך מר להכניס עצמו להסתפק אם עדות הקהל שמעדים על פי חזקת ידיעתם מהנייא או לא בודאי מפשט פשיטא ליה למר שמנהגא נהוג וידוע הוא שמקבלין עדות בני העיר מזה על זה וכמ"ש בס' ל"ו סכ"ב ע"ש ועיין להרב מוהרי"ע זלה"ה בבי"ת יאוד"א סי"ג מ"ש שם משם רבו זלה"ה ועיין בס' פת"ש שם בס' ל"ז ולהרב מהריב"ו זל"ה מה שאסף איש טהור סברות הפוסקים בזה יע"ע שמדברי ספרי הקודש הנז' כולהו עולה דסברי מרנן דצריך שיהיה הדבר גלוי וידוע וקבוע שכך קבלי בני העיר עליהם לקבל עדות מזה על זה יעו"ש: אלא דבנדו"ד רואה אנכי מדברות קדשו היקרות והבנתי שאין בעדות זה של הקהל ידיעה מבוררת בידיעה גמורה שבאו ליד ראובן וקבלם בתורת הכשר כדין כל מקבל עסקא ונתאמת לי זה מדמצריך כת"ר לאמת הדבר מדהוה מגדל פרע מדי שנה בשנה מזה נתאמת לו דודאי היו בידו וברשותו וא"ך הוא שעדות אלו הקהל אינה ברורה דהיינו לא ראו הדבר כיצד באו המעות ליד ראובן נ"ע ואם כן הוא אם באנו מתורת עדות עדותם מגן שויא דקרא מלא דבר והוא עד או ראה כתוב ועיין במור"ם בסל"א סי"א דשם פסק אפילו מי שהיה עומד בפני ב"ד בשעה שקבלו עדות מהעדים וחקרו עדותם עכ"ז אותם שהיו שם עומדים ושומעים מה שקבלו הב"ד בפניהם אינם יכולים לילך ולהעיד ע"פ אותה עדות יעו"ש דהוי עד מפי עד וא"ך אין כאן תורת עדות: ואי משום דידיעת הקהל שאני הואיל והדבר קול לו קול אליו א"ך נימא הוי כעדות. גם זה אינו מעלה ארוכה כלל ואין משגחין בבת קול והגם שבאמת בדיני חזקה מצינו בש"ע סק"ן ס"ה שם פסק ז"ל ואם אין ידוע שירד בתורת משכונה אלא שיצא עליה קול בכך אם יצא הקול קודם שהחזיק אינו נאמן לטעון לקוחה היא בידי וכו' לא תלמד משם הקול יש בו ממש דלהוי כעדות אלא דהתם טעמו ונמוקו עמו דאמרינן דהואל והקול יצא קודם שהחזיק הו"ל לאזדהורי בשטר קנייתו והואיל ואין בידו שטר קנייתו חזקתו אינה חזקה וכמו שמפורש טעם זה ברבינו הטו"ר בס' קמ"ט יעו"ש אבל בנדו"ד מאיזה טעם וריח נלך אחר הקול: ומה גם שם לא אהני אלא להעמיד קרקע בחזקת בעליה הראשונים הידועה להם אבל להוציא מאחרים ומכ"ש מהיתומים זה לא שמענו וא"ך בודאי בכאן כל הקולות אינם עולים ולא מעלים ארוכה כלל: ואם באנו מדין צרוף דהיינו לצרף הבת קול זה הידוע לקהל מפי השמועה או מהסברא עם מה שהיה משלם מדי שנה בשנה בהלולים הפירות בלי שום עכוב כלל גם על זה אין לסמוך דאם באנו מדין זה א"ך הדרן לדינא דאומדנא וכבר ידוע למעכ"ת דאין להוציא מהיתומים ואפילו מכל אדם אלא בראיה ברורה כמ"ש בסט"ו ולא נעלם כמה רבו כמו רבו הדיעות דאין לדון בדינא דאומדנא להוציא כלל זולת מקצת פוסקים ומר"ן אף עמהם סברי מרנן דבמקום דאיכא כמה אומדנות רבות נכוחות ומוכחות אזי מוצאין אפילו מיתומים ובכאן רואה אנכי שאין כאן אפילו שנים או שלשה אומדנות לצרפם וללבנם יחד כי אם אומדנא זו שהיה משלם הפירות דוקא ואם באני לומר דצרוף הקהל התקוע בדעת הקהל עם אומדנא זו לבד תהני כאלו יש כאן אומדנות מרובות דבר זה אין הדעת סובלתו והולמתו דלא מלבד דין צירוף זה לא מצאנו לו סעד וסמך מדברי שום פוסק כלל אלא דרואה אנכי דנדו"ד בודאי דאין לו שום צירוף כלל דבשלמא אלו הוה הקול מאיזה סבה דיכול להיות מאותה סבה יעלה על הדעת באומדנא לומר דבתורת עסקא באו לידו וגם יהיה בדינו אומדנא זו שהיה משלם הפירות מדי שנה בשנה אזי הוה מקים קצת לומר דיש לנו להסתפק אם יצטרפו להוציא ממון על פיהם או לאו אבל בנדו"ד רואה אנכי דאין כאן שם של שני דברים לומר עליהם שם צרוף משום דיכול להיות הקול זה אשר בפי הקהל לא נתהווה אלא ממה שהיו רואים העולם שראובן זה מדי שנה בשנה מעלה הפירות ביד הגזבר באין אומר ודברים מזה חשבו שמעות הקדש אלו בתורת עסקא הם בידו ומזה יצא הקול וא"ך אין כאן שני דברים מה לצרף אלא אב אחד לכולם ודא ודא אחת היא שמאומדנה של פרעון חוצב הקול וא"ך אין כאן אלא אומדנא אחת של פרעון לבד וא"ך הואיל ולא נמצא כאן על מה להשען כי אם על אומדנא זאת לבד בודאי אין להוציא ממון על פיה כי על רגל אחת לא יסמכו דפוק חזי מה שהאריך והרחיב הרב עדות ביהוסיף בתשובותיו סנ"ט בדיני אומדנא ומסקנתו היא זאת ז"ל מסקנא דמילתא דלדעת מר"ן בסט"ו ס"ה ולדעת הסמ"ע ובאה"ג נמי והרשב"א אלף קע"ו אין דנין בזמן הזה על פי האומדנא לגמור הדין על פיה ואפילו היה אומדנא דמוכח ואפילו בנתבע רמאי והדיין מומחה וכו' מיהו היכא שיש בדבר אומדנות מרובות והוכחות גדולות במוכחי טובא אז אפילו בזמן הזה סמכינן עליהם כמו חכמי הגמרא וגומרין על פיהם כשהנשבע רמאי כדין הגמרא שכתב מר"ן בסט"ו ס"ד וכו' יע"ש וכדבריו אלה הם דברי מר"ן ד"ס ס"ה סי"ז דפסק מי שהוציא שטר תוב על חבירו ותבעו בב"ד ואח"ך נאבד ממני ויש כמה אומדנות דמוכחי טובה שנאבד מחויבים ב"ד לכתוב מעשה ב"ד ולקיים השטר כבתחילה ע"ך א"ך בנדו"ד היאך נקום ולסמוך על אומדנת פירעון שהיה פורע אפילו נחשוב דאומדנא זו חזקה ואלימתא היא: