קרני רא"ם קלא

החיוב דבר כשילך ויבוא וכו' מזה פשוט דהיורשים פטורים: ומעתה הבוא נבוא לחלק בין נדו"ד לההיא דהרב עמודי אור דהתם שאני דאדרבא שם הלשון מורה דלא תלה עקר החיוב בהרחבת גבולו אלא הפירעון הוא שתלה בהרחבת גבולי דהא שם נמצא כתוב בזה"ל מודה אני הח"מ שמגיע ממני למוכ"ז סך מאה רו"כ כאשר ירחיב ה' את גבולי אסלק לו וכו' לשון זה מורה דמה שכתב כאשר ירחיב הוא על הפירעון קאי דאי אמרת כל עקר החיוב הוא לא נתחייב אלא לכשירחיב ה' גבולו דוקא א"ך הכי הול"ל מודה אני שמגיע ממני וכו' כאשר ירחיב ה' את גבולי ותו לא מידי ומאי שייטה דמילת אסלק לו וכו' דכתוב כאן הרי אין לה הבנה דהואיל ומילת לכשירחיב ה' גבולי הם קאי אדלעיל א"ך הרי הוא פירושו דהנה מודה שמגיע ממני לפלוני כו"ך לכשירחיב ה' גבולי דהוי כוונתו לכשירחיב יחול עקר החיוב וא"ך על פי פירוש זה תהוי מילת אסלק לו וכו' אין לה הבנה כלל הואיל ואין לה המשך עם מילות הקודמות ולא עם מה שלאחריה אלא מוכרח לומר דכוונתו הוא לומר מוד"א שמגיע ממני לפלוני מאה רו"כ בלי שום תלייה בעקר החיוב ועל זה סיים בענין אחר ואמר ולכשירחיב ה' גבולי אסלק לו דהיינו כשירחיב לו ה' יהיה חל זמן הפירעון זהו כוונתו פשוט א"ך הרי אדרבא לשון השטר מורה שאותו החיוב אין בו תלייה בעקר החיוב אלא בהרחבת זמן וגבה טורא בין נדו"ד להתם על כן נלע"ד דהר"י צבע זה הואיל ולא זכה לשוב לעיר מולדתו לא חל עליו עקר החיוב ויורשיו פטורים: הן אמת שלכאורה עמד לנגדי מה שנמצא כתוב ע"ג השטר סך חמשים דורוס ואם באמת לפי שטתינו זאת דכל זמן שלא חזר לעירו לא חל עליו עקר החיוב כלל א"ך מי הביאהו עד הלום בעודו שם להקדים לפורענו"ת הסך של החמשים דורוס: אך באמת הוכחה זאת כמאן דליתא שהרי גם אם נפרש כדעת כת"ר דמחויב ועומד הוא אלא תלו זמן הפירעון בעודו חי בהלכתו ובחזרתו סוף כל סוף תקשה מאן חייביה לגדל פרע החמשים הן בעודנו חי קידם בואי הרי עדיין לא חל עליו הפירעון אלא מוכרח לומר דדעתו היתה שרצונו לבוא לעירו ולכך הקדים לפורענו"ת על דרך ואוהבו נפרע ממנו מעט מעט כי טוב הוא לי מלגדל פרע בבת אחת וא"ך גם אם אמור נאמר דעיקר החיוב הוא תלוי ועומד בביאתו יש לומר ג"ך דהכי היה המעשה שהיה ברצונו לבוא לעירו ומידע ידע שבעת בואו חל חיובו מיד ולאלתר ולכך הקדים לפרוע על יד על יד ותו לא מדי זהו הנלע"ד וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן נ"ט שאלה מעי"ת רבאט יע"ה שאלה בראובן שהיה מוחזק לכל בני עירנו שסך מאתים דורוס של הקדש הם בידו ובכל ערב פסח היו שולחים אליו הגבאים והיה נותן הפירות שעלו בכל שנה והיה נותנם באין אומר ואין דברים וג"ך בערב פסח שהיה מוטל על ערש דוי רח"ל שמאותו חולי מת לאחר הפסח. היה דואג ומיצר שמא יבואו עליו לגבות הפירות ואין ידו משגת ויש עדים ע"ז ואחר שנלב"ע ראובן הנז' התחלנו לחקור על הענין הנז' ויורשי ראובן ה' אומרים שסך המאתים הנז' מעולם לא היו בידו אלא ביד שמעון אחיו של ראובן ומחמת כן כשבא שמעון אחי ראובן לדקדק חשבונו עם יורשי ראובן גילו שהמאתים דורוס היא של הקדש אלא שבשעה שבא להתחייב בסך אחד עשר מאות דורוס שנושה ראובן בשמעון הם אמרו לו שיתחייב במאתים לזכות הקדש הענים והוא לא רצה לזקוף עליו בשם הקדש הענים ועשו לו רצונו וזקפו עליו כל השלש עשר מאית בשם יורשי ראובן וכבר זה כמה שגבה האפוטרופס שלהם סך שלש מאות דורוס מסך השטר של שלשה עשר מאות דורוס שבו זקוף גם המאתים של הקדש כנז' והנה בעתה קמו קצת מיחידי קהלתנו וערערו על זה ואמרו שאין אנו יודעים בהקדש הנז' כ"א ליורשי ראובן יען שמעולם כך אנו יודעים וכך היא ידיעתינו שהמעות הם אצל ראובן בהכשר וא"ך מה לנו אצל שמעון אם נתמוטט או לא וע"ך עמדתי אני וחקרתי היטב על הדבר ושאלתי לאברהם אחי ראובן ושמעון כי הוא הגדול לומר גופא דעובדא וההוא אמר שמתחילה היה אביו ז"ל גזבר על ההקדש שמינה אותו המקדיש המעות ואחר זמן הוצרכו הקהל למעות ולקחו אותם מיד אביו ז"ל ואחרי מיתת אביו ז"ל רצו הקהל להחזיר מעות ההקדש למקומם ועל זה הוצרכו הרב הגדול ח"ע זלה"ה וגדולי הקהל לרצות להר' אברהם הנז' למלאת יד אביו ז"ל וכן היה קבלם מידם והוא הוא שנתנם לשמעון בהכשר באופן שלדברי הר"א הנז' אין לנו שום דו"ד עם יורשי ראובן אלא שלדעתי עדות זו של אברהם הואיל ואין ידוע שהוא גזבר אלא מפיו אנו חיים אינו נאמן בדבריו לפטור את בני ראובן אחיו וכו' עוד יש להסתפק במה שגבה האפוטרופוס של יורשי ראובן סך שלש מאות דורוס משמעון לפי מה שכתב הרב מ"ל ז"ל הביא דבריו הרב מהריב"ו סמ"א דכשכתוב השטר ע"ש אחד אף שלא היו שותפים ואף היכא דאיכא פסידא אינו יכול לומר לעצמי אני מציל וא"ך גם כאן שנכתבו המעות של הקדש על שם יורשי ראובן צריכים לתת חלק להקדש ממה שגבו כפי ערך המעות שהם. שהנושים הרבים יטלו הרבה וההקדש נוטל לפי ערך מעותיו דזה לא דמי לסי' ק"ד ועיין בס' קע"ו סע"ז שכתב ויתן לו כפי חלקו שיש לו באותו חיב אלא שיש להסתפק שהרי כל עקר טעמו של הרב מ"ל ז"ל הוא מטעמא דאנן סהדי כיון שנכתב השטר מעיקרא ע"ש האחד לבדו כוונתו היתה להיות שליח לגבות גם חלק האשה שלא נכתב ע"ש וא"ך בנדו"ד יוצדק טעם זה לגבי האשה אלמנת הר"ש ה' אבל לגבי יורשים קטנים דלא שייך האי טעמא לא מפקינן מנייהו וא"ך אין לגבות כ"א ממחצית העולה לאלמנה תתן ג"ך מחצית ממה שעולה להקדש כפי ערך המעות זהו מה שיש להסתפק אך מה שנראה לע"ד פשוט שחייבים יורשי ראובן לשלם אחר שהיה מוחזק לכל