קרני רא"ם קכח

שלישית הואל ומעות האלבאנק"ו הם חוץ לעיר סברא הוא לומר דלא מפשינן מחלוקת בין אותו גדול להפוסקים שקדמוהו וכמ"ש ג"ך לעיל. ואת רבע הואל והמעות האלו לא היו של האלמנה אלא של היתומה וזיכתה אותם להאלמנה בעד חוב כתובתה לא נקנו מעקרא כלל להאשה ואין זה כי אם כשאר חוב בעלמא וכמ"ש לעיל וא"ך נראה פשוט מכל הני טעמי דדבר זה מוסכם אליבא דכ"ע דאין לבעל שום זכות במעות האלבאנק"ו ואפילו נניח שהדבר במחלוקת שנוי עכ"ז כבר בררנו דהבעל הוא הקרוי מוחזק הן מצד ע"ש הרב שבית"ת יו"ם טו"ב דבמקום דאיכא מחלוקת הפוסקים מי קרוי מוחזק אזלינן בתר רוב הפוסקים ובנדו"ד כמעט רובם ככלם הם הסוברים דיורשי האשה הם קרוים מוחזקים הן מצד דכבר הכריע הרב אחרון הוא ער"ך השלח"ן דתפסינן כשטת הפוסקים דסברי היורשים מוחזקים הם לגבי הבעל הן מצד דרבנן רבני מערבא סבוראי ובתראי אשר אנחנו שותים בצמא את דבריהם הכי ס"ל מדבריהם לא נזוז כלל זהו הנלע"ד כה דברי החותם ר"ח חשון דהאי שתא התרס"ב לפ"ק פה סאלי יע"ה וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן נ"ז לעי"ת מוגאדור ג"ך יע"ה על אודות הצוואה הנז"ל אחר שעמדו בדין ע"פ הפסקים שביד שני הכתות נגמר הדין ע"פ פסקינו הנז"ל וזכו ההקדשות והוגרע כח הבעל אך שאל שאל הבעל לתת בידו העתקה מהפסקים שביד מורשה ההקדשות לילך לשוטט בארבע רוחות העולם אולי ימצא רבנים אחרים שיסתרו זכות ההקדשות ועל זה נשאלתי מידידי הרב המופלא מדייני דנה"ר דיע"ה זקן שקנה חכמה כמוהר"ר יאודא מוייאל נר"ו לחוות דעתי הקלה מהו הדין אם יכול הבעל לכפות למורשה ההקדשות ליתן ההעתקה ע"ך: תשובה לזה הנה לכאורא מחזי דמילתא דתמיהא קא תבע זה הבעל כי מה לו ולהעתקת הפסקים שהרי די ליה לסדר הענין והמעשה מראש וע"ס כשולחן הערוך לפני שולחנן של מלכים והמה יביטו יראו בו בעיני שכלם הזך והישר וידונו בו מה יעשה ישראל ולענין מאי העתקת הפסקים וכי מהני פסקי דידן תצא תורה הלא תורה יוצאה בהנומא הלא היא כתובה על ספר הישר ספרי רבנן קדמאי אשר עיני כל ישראל עליהם ועיין משם מור"ם בש"ע סי"ד ס"ד דשם נתבאר דבשואל לכתוב מאיזה טעם דנוהו אין צריך לכתוב הטעמים והראיות רק כותב הטענות לבד יעו"ש והגם שבזמנינו זה נהגו לכתוב הטעמים והראיות ביד דורשן לא מצד החיוב הוא זה אלא הכל מרצון הכותב כל אחד טעמו ונמוקו עמו וא"ך לכאורא נראה דמילתא דתמיהא קא תבע זה הבעל: אך באמת לא היא דהואל ובענין זה כמה רבנן אתגרו הללו מימינים והללו משמאלים ומוכרחים אנחנו בזה לדון אחרי רבים להטות פשוט וברור דלא שייך להיות גמר הדין כי אם על ידי העתקת הפסקים דהגע עצמך אם לא תהיה העתקה ביד הבעל להראותה לחכמי הדור היתכן בעולם לומר שיבוא הדבר לידי גמר דין. זה אי אפשר דלא מבעייא אם זה הבעל המצא ימצא בידו ויעלה בידו איזה רבנים שיחתמו לזכותו ולא ימצא בידו כי אם מנין מועט מאותו מנין שביד מורשה ההקדשות פשיטא דלא הועיל כלום אלא אפילו ירבו המזכים לבעל יותר מהמנין שביד המורשים עכ"ז לא הועילו חכמים בתקנתם דעדיין מורשים של ההקדשות יאמרו דלא נזיל בתר רובא אלא יאמר קי"ל כהחכמים המזכים להקדש החתומים עמדי דהא לא אזלינן בתר רובא אלא כשהדיינים ראו זה את זה כמ"ש כנה"ג בס' כ"ה בכללי הקי"ל אות כ"ב ז"ל כי אמרינן קי"ל כספרי הפוסקים או כפוסקים מתוך כתבם דוקא אם לא ראו זה את זה אבל חכמים ודיינים נקבצים יחד ושם הם מתוכחים לא אמרינן קי"ל אלא המיעוט כמי שאינו וכו' מהר"א ן' ששון עכ"ל א"ך הואל ולא אזלינן בתר הרוב אלא ברואין זא"ז א"ך מה יועיל לזה הבעל לערוך דינו לפני חכמי ישראל בסדור המעשה דוקא דילמא יכתבו לו זכות מאיזה סברות אחרות ומאיזה טעמים ופוסקים אחרים וכשיביא זכיותיו עדיין המורשים שבידם פסקי דינים יכולים לומר קי"ל כהני פסקים שבידי דהאמת הוא כהני פסקים שבידי וא"ך אין תקון לזה להוציא הדין לאמתו אלא עד שניתן העתקה מן הפוסקים ביד הבעל ואזי יעלו ויראו דברי הפסקים לזכות ההקדש לפני יושבי כסאות למשפט ואזי אם יסכימו עליהם מה טוב כי נעים ואם יש מה להשיב ולסתור אותם אזי המה יכתבו דבריהם וסתירתם ואזי יהיו נדונים בחזרה לפני הפוסקים הראשונים אם יש להם מה להשיב ולקיים את דבריהם אזי מה טוב ואם לאו מודים דרבנן היינו שבחייהו ואם ישאר הדבר במחלוקת אזי אמרינן אחרי רבים להטות ואין מי שיש בידו המעט יכול לומר קי"ל דהגם דכתבנו משם הרב החבי"ב משם מהר"א ן' ששון דלא אמרינן אזלינן בתר הרוב אלא ברואין זא"ז אבל כל שאין רואין יכול לומר קי"ל. המדקדק בלשון מהר"א ן' ששון זלה"ה שכתב בזה"ל כי אמרינן קי"ל ה"מ בספרי הפוסקים או בפוסקים מתוך כתבם אם לא ראו זא"ז ולא דברו זה את זה וכו' מלשון זה מורה דהכוונה היא דהואל ולא ראו זא"ז ולא דברו ולא נתווכחו זע"ז סברא הוא דאין לומר אחרי רבים להטות דיכולים לומר אלו ראו המרובין את דברי המעוטים היו המרובים חוזרים בהם לכך אין חשיבות מצד הרוב אלא כשראו ושמעו דברי חכמים ולא חזרו בהם אזי הדר דינה דדברי המועטים בטלו אבל כשלא ראו זה את זה ולא נתווכחו יכול לומר קי"ל. אתאן לנדו"ד שבפסקים כתוב כל אחד טעמו ונמוקו עמו וזה המבקש טובתו מוליכן בידו לפני חכמי ישראל ומעיינים בהם בעינא דשפיר חזי ומשיבים עליהם וחוזרים בעלי הפסקים הראשונים וסותרים דברי החולקים עליהם ומקיימים את דבריהם מה לי רואים זא"ז ומדברים פה אל פה מה לי כותבים אדרבא על ידי הכתב והמכתב מדקדק אדם בעצמו לכווין דבריו אל האמת יותר ממה שמוציא מפיו ואינו מעלה אותו בכתב. והרי לך אילן גדול לסמוך עליו סברא זאת שכן ראיתי בפסק אחד של הרה"ג