קרני רא"ם קכז

ממנו נלמד לנדו"ד דלא סלק עצמו אלא לגבי בניו ולא לשאר יורשי האשה ותו לא מידי: ודעדיפא מזה מה שראוי לדקדק בענין זה במה שנתחייבו בשעת הארוסין שלא נשאר להארוס ולארוסה שום זכות בגוף הקרן של המעות שבבאנק"ו זולת הריוח שיעלה בהרבית וגוף הקרן של הממון הקנו אותו להבנים אשר יולדו להם בזה יש לפקפק באמת ממה דקי"ל אין אדם מקנה לדבר שלא בל"ע ואפילו לבניו כל זמן שלא היתה אשתו מעוברת ע"ש בחומ"ש סר"י ועדיפא מזה הוא נדו"ד שהזכוי בא מצד האם שהממון שלה הוא והיא המזכה לאשר יולדו להם והרי מצינו להרב המבי"ט הביא הרב בנ"י חי"י דבאם לא אמרינן קרובה דעתה אצל בנה ואפילו זיכתה לעובר בידה לא קנה יעו"ש א"ך פשוט בנדו"ד דלא זכו הבנים ומעשה קוף בעלמא עשו הבעל ואשתו: הן אמת דעלה על הדעת גם כאן לומר דהואל ובשעת הקידושין היה תנאי זה גם זה נכנס במילתיה דרב גידל דפרק הנישא דק"ב דקי"ל כוותיה הן הן דברים הנקנים באמירה וא"ך איכא למימר דגם לדבר הזה מהני אך ומה נענה למרן דאתרא דאדידיה קא סמכינן דפסק בס' נ"א כהרמב"ם שכתב דבעינן שיהיו הדברים מצוים ברשותם משום דקי"ל שאין אדם מקנה דבר שלבל"ע וכו' יע"ש וא"ך מכ"ש למקנה למי שלבל"ע דהא שם בבתרא מבואר דאפילו למאן דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע הני מילי לדבר שישנו בעולם אבל למי שאינו בעולם לא יעו"ש וא"ך הואל ומר"ן פסק דאפילו להקנות ביניהם דבר שאינו מצוי אינו נקנה באמירה מכ"ש להקנות לנולדים שאינם בעולם ודאי שאין קנינם קנין: והן אמת לכאורה יש לחלק כמ"ש הרב הפוסק נר"ו דשאני תנאי זה שהתנו ביניהם שהנולדים יזכו בירושת האלבאנק"ו לאו מדין זכייה נגעי בה אלא כאלו הבעל סלק עצמו ויכול להתנות ולסלק עצמו בין מדבר שלבל"ע הן למי שאינו בעולם וא"ך יכולים לומר דהגם דפסק הש"ע דאינם יכולים להתנות על דברים שאינם מצוים היינו משום דיש צד קנין ואין אדם מקנה דבשלבל"ע אבל בכגון נדו"ד שמתנים שהנולדים הם ירשו לא הוי לגבי הבעל אלא סלוק מירושתו ויכול הוא לסלק וכמו שכן באמת ראיתי להרב מהרשד"ם בחאהע"ז סק"ו שנשאל במי שהתנית עם בעלה בשעת הנשואין שהבן הנולד מהם ירש כתובתה יע"ש שאחר שפקפק ממאי דקי"ל דאין יכול אדם להקנות למי שלבל"ע לסוף כתב דהאמת הוא דתנאם קיים משום דאין כאן קנייה אלא מטעם סלוק שסלק עצמו מירושתה יע"ש וכן ג"ך ראיתי להרב תור"ת חס"ד ספ"ג שגם הוא פסק בסכינא חריפא דהתנאי שמתנים שהנולדים ירשו הוא תנאי קיים יע"ש וא"ך גם כאן נימא הכי אלא דרואה אנכי דנדו"ד לא דמי לנדון שדבר בו מהרשד"ם ותור"ת חס"ד דהם דברו במי שעמדו ונשאו והתנו שהנולדים הם ירשום ואזי קיימו תנאם מהטעמים הנז"ל אבל בנדו"ד שבא כתוב בשאלה בזה"ל וגם שטר אחר ענינו שאין להארוס והארוסה הנז"ל שום שליטה בנכסי האלבאנק"ו לא למכור ולא וכו' כי אם הפירות דוקא כל ימי חייהם והקרן ליורשים אחריהם עכ"ל מלשון זה דכתבו דאין להם שליטה נראה דנתכוונו מעתה לזכות להם הקרן וא"ך נראה דזכייה זו כמאן דליתה הן מצד דאין אדם מקנה למי שלא בל"ע כדאמרן הן מצד דמעות אין להם קנין אפילו בק"ס וא"ך מחזי דקנייה זו מעקרא כמאן דליתה שהקנה לנולדים: ואל תשיבני דסו"ס אפילו נימא דלגבי הקנייה מעקרא נתבטלה עכ"פ הרי לגבי תנאי הבעל מיהת נימא יהיה תנאי קיים שלא ירש מעות אלו אלא יהיו לבניו אחריו וקי"ל דתנאי זה מהני מדין סלוק כמש"ל משם מהרשד"ם והרב תור"ת חס"ד. זה אינו דהואל ובשעת נשואין התנו ביניהם כך שהיא זיכתה להם לבנים הקרן ואדעתא דהכי קבל עליו שלא ירש הוא אלא הבנים איך זה תלוי בזה דלא קבל עליו אלא משום שזיכתה לבנים ואדעתא דהכי מחל וסלק עצמו אבל עכשיו שנעקרה המתנה גם תנאו שהתנה שלא ירש בטל וזה א"צ לפנים ודבר פשוט הוא ועדיפא מזה עיין בס' מהרשד"ם סקי"ט וא"ך נראה דלא דינין בזה דין הבעל שסלק עצמו מהירושה. ולא ידעתי איך ולמה הרב הפוסק לא שת לבו לזה לדקדק בזה דמלשון השאלה נראה דנתכוונה לזכות לנולדים מהשתא והיאך יקנו ועיין למהרשד"ם דפסיק ותני דמה שכתב דתנאי שמתנים שהנולדים ירשו מהני היינו לירש נדוניית האשה אמו של הנולד משום דהוי כאלו הבעל סלק עצמו מהירושה אבל התוספת שמוסיף הבעל מדידיה לאשה לא מהני תנאי זה לירש אותו הנולדים דהואל וממונו הוא הוי כאלו מקנה דידיה לנולדים ואין אדם מקנה למי שלבל"ע יעו"ש והביא דבריו הרב החבי"ב בס' צ"ב הגה"ט ס"ח יעו"ש וא"ך מכ"ש נדו"ד פשוט דלא קנה ואפילו המצא ימצא דשטר זה שכתבו האשה ובעלה שהבנים הם יזכו בקרן היה בתורת חיוב כמו שבאמת כך כותבים כל שטרי בני מערבא שבכל שטר כותבים אותו בלשון חיוב עכ"ז לא מהני שהגם דקי"ל אדם מחייב עצמו בדבר שלבל"ע כמ"ש בס"ס ס"ו יעו"ש עכ"ז מי שנתחייב למי שלבל"ע אין חיובי חיוב וכמו שמבואר מדברי הש"ע ס' ס"א ס"ד דבעי שיהיה ילוד בשעת הלואה יע"ש והטעם הוא משום דאין אדם משתעבד למי שלבל"ע והגם דבנדו"ד מיירי במתחייב להנולדים בניו אין זה מעלה ולא מוריד דכל שאין העובר במעי אמו לא שאני לן בין בניו לאדם דעלמא כמ"ש מר"ן בסר"י דדוקא היתה האשה מעוברת וא"ך גם לענין חיוב ודאי אפילו לבניו לא מהני חיוב משום דאין אדם משתעבד למי שלבל"ע וכמ"ש הש"ע בס' ס"א ס"ד הנז"ל ועיין למוהרשד"ם הביא דבריו הרב ער"ך השלח"ן דס"ל דאין אדם משתעבד למי שלבל"ע וכ"ש להקנות למי שלבל"ע יעו"ש דמדבריו באירה דאפי' לנולדים בניו יעו"ש: מעתה תבנא לדיננא לענין הדין דאתינן עליה הד"א שהמעות האלבנק"ו לראוי יקראו מהטעמים הנז"ל חדא דהואיל ורוב הפוסקים ס"ל דלראוי יקראו זולת אותו גדול שהביא הרב חיד"א זלה"ה וא"ך פשוט דכסברת רוב הפוסקים נקטינן. שנית הואל והרב חיד"א זלה"ה מדבריו מוכח דאותו גדול לא ראה תשובת הפוסקים שקדמוהו דסברי מרנן דלראוי מקרו א"ך דין הוא לומר דכוותיהו נקטינן דאלו ראה דברי הגדולים שקדמוהו לא הוה פוסק כן וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא.