קרני רא"ם קטז

אין זה אמת חדא שהרי האב מוחזק ויכול לומר דכך היתה כוונתו שפרנס אותו אדעתא שינכה לו מחובו הואיל ואינו מחוייב אפי' מתקנת חכמים הואיל ויש לו נכסים א"ך ודאי שהוא נאמן הואיל והוא מוחזק בשטר דאי בעי קלייה וכל מאי דמצי אבוהון למיטען אנן טענינן ויכולים אנו לומר דלא פרנסו אביו לבסוף אלא מפאת חובו: ועדיפא מזה מצאנו להד"מ שהביא משם תה"ד בסי' רמ"ו ס"ד וז"ל ראובן שאכל עם חמיו ב' שנים יותר על קצבתו שהיה לו לאכול עמו ואח"ך תבעו חמיו לשלם לו חייב לשלם לו ע"כ ופסקו מור"ם בהג"ה סו"ס רמ"ו הרי מכאן הוכחה גמורה שהרי אפי' במקום שהיה חמיו מחויב לו כ"א בתורת חסד עכ"ז אמרי' שמחויב החתן לשלם לו אותם שנים שאכל עמו יותר מהקצבה ולא אמרי' הו"ל לגלויי דעתיה דלאו בתורת חסד מפרנס אותו אפי' היה תחי' מדין חסד קל וחומר לנדו"ד שמעולם לא פרנס אותו מתורת חסד אלא דתחילת פרנסתו לא היתה אלא מצד החיוב כמ"ש מרן באה"ע סע"א סעי' א' א"ך ודאי אפי' לא גילה האב דעתו אמרי' ביה דלא היתה כוונתו לפרנס אותו אלא בתו' הלואה ומכ"ש נדו"ד שהנכסים ביד האב ודאי שלא היתה דעתו אלא עליהם וגם מטעם זה עדיף נדו"ד מההיא דחתן וחמיו: והגם שסיים מור"ם בהג"ה בסו"ס רמ"ו וכתב ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה רק אח"ך נפלה קטטה ביניהם לכן תבעו פטור ע"כ וא"כ איכא למי' דלגבי הבן עם האב יש הוכחה שנתן לו לשם מתנה אין זה אמת שהרי דברי מור"ם אמורים בבא להוציא מחתנו ע"ז אמרו דאם יש צד הוכחה אין להוציא ממנו אבל בנדו"ד שאדרבא הבן רוצה להוציא מן האב ודאי אפי' יהיה צד הוכחה אין להוציא מהאב: ומה גם שהרי מ"ש מור"ם אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה היינו דוקא כמ"ש בדבריו בד"מ וז"ל מיהו אם חמיו של ראובן הוא איש עשיר ואומדנא הוא דאילו לא היה לו מריבה עם חתנו שלא היה תובע ממנו מזונות אלא שהמריבה גרמה לו התביעה פטור ע"ך: הרי מדברי הד"מ שממנו חוצבה הגה' זאת דסו"ס רמ"ו מוכח דההוכחה היא אם יהיה המפרנס עשיר א"כ בנדו"ד שהיה האב קרוב לעניות אין כאן שום הוכחה ובודאי דלא נתכוון לפרנסו אלא מפאת חובו ובודאי אפי' מטעם זה לחוד איכא למימר ששט"ז פרוע וע"ז הוא מונח בין שטרי האב ובטעם הראשון שכתבנו שהביא הסמ"ע משם רבינו הטו"ר זלה"ה: וגם טעם הב' שהביא הסמ"ע משם הטו"ר יוצדק כאן דאיכא למימר מעולם לא היה האב חייב לבן בממון זה הגם דאין נדו"ד דומה לשאר לווים דעלמא דאיכא למימר בהו כתב ללוות ולא לוה אבל נדו"ז דהוא מודה לו בחיוב זה מפאת ירושת אמו א"כ איכא למימר בדין נתחייב לו אין זה אמת שגם בנדו"ד איכא למימר לא נתכוין האב להתחייב לבנו אלא הואיל ורצה האב לישא אשה שניה איכא למי' עשה הברחה על נכסיו וכמה טעמים יש בדבר הרי גם טעם השני של הסמ"ע יוצדק כאן אפי' אין אנו צריכין לתרי טעמי אלא בחד טעמא סגי לבטל השטר כמו שיראה המעיין בדברי הטו"ר ובהסמ"ע שהרי במ"ש מרן וגם לא יחזירנו ליורשי הלוה סגי ליה בחד טעמא א"כ גם במ"ש מרן לא יתננו למלוה ודאי בחד טעמא סגי ולא כתב הט"ור והסמ"ע תרי טעמי אלא לרווחא דמילתא וכ"מ בס' תוקפו ש"י ח"ב סי' ל"ה דמחד טעמא סגי לבטל השטר שלא יתנוהו ליד המלוה: ואין לומר דשאני נדו"ד שנמצא השטר ביד האב לההיא דסי' נ"ו שכתב שנמצא השטר ביד שליש דאיכא למימר בנדו"ז שנמצא השטר ביד האב כאילו נמצא ביד הבן וכמ"ש מור"ם בחומ"ש סי' ס"ה ס"א דשטרות הנמצאים ביד האב כאילו נמצאו ביד הבן ופי' הש"ך סק"ה דהטעם הוא משום שהם כאפיטרופוס זל"ז כל א' מוחזק בנכסי חבירו ע"כ וא"כ איכא למימר מכ"ש נדו"ז שהבן היה קטן בימי כתי' השטר והיה סמוך על שולחנו עד יום מותו איך יעלה על הדעת לומר דשט"ז בתוקפו עומד והגם שכתב הסמ"ע שם דבעי' שיטעון האב שהלוה חייב לו דאל"ך אפי' בנמצא תחת ידי עצמו אינו גובה בו ע"ך וא"ך נימא בנדו"ז שאין יודע אם שט"ז פרוע או לאו או אביו חייב לו או לא איכא למימר שאינו גובה. ז"א דהא דבעי' שיטעון עדיין הלוה חייב לו היינו היכא שהלוה מכחישו אבל אם אין הלוה מכחישו ודאי דגובה בו אפי' אם המלוה מסופק וכמ"ש מר"ן בסי' פ"ב ס"ב דאם בשניהם מסופקים הרי השטר בחזקתו עומד וגובה בו ע"ך והגם שיש להשיב ע"ז ולומר דשאני הכא בנדו"ד שהיורשים יטענו דאם אביהם היה חי היה טוען על שט"ז שהוא פרוע נגד מלוה שהוא מסופק והדרן לדינא דסי' נ"ט דכתב מר"ן דאינו גובה בו אם המלוה מסופק והלוה טוען ברי וכדמחלק הש"ך בסי' נ"ט סק"א משם מהרשד"ם וכן חלק ג"כ הסמ"ע סי' פ"ב סקי"ד וא"ך איכ"ל דאינו גובה זה הבן בשט"ז. ז"א דדוקא במקום דהו"ל למלוה ולא ידע. הוא דאמרי' הכי אבל במקום דלא הו"ל למלוה לידע כנדו"ז שהיה היתום עדיין רך בשנים בזמן החיוב ולא היה השטר תחת ידו עד היום הזה ודאי לא אמרי' בזה כמו בשאר מלוים דעלמא ואפילו מספק יכול לגבות בו ודמי דבר זה ליורשים שהוציאו שטר על היורשים דקי"ל שגובים בו שאע"ף שיורשי המלוה אינם יודעים ומסתמא טוענים ספק אפי"ה גובים בשטר שהניח להם אביהם ואפי' נגד הלוה אם הוא חי וטוען על שט"ז פרוע גובים בו היורשים ולא אמרינן דהו"ל כאלו המלוה טוען ספק והלוה טוען ברי אלא הואל והיורשים אינם יודעים במילי דאבוהון לא מיקרי ספק לגבייהו: וא"ך הדרן למאי דאתן עלה דהואל ושט"ז הוא של הבן ומונח ביד האב א"ך האב הוי אפוטרופוס של הבן וא"ך נימא ששט"ז בתוקפו עומד כמ"ש מור"ם בהג"ה שכתב: אלא דז"א דלא כתב מור"ם אלא בראובן שיש לו שטר על אדם אחר ומונח השטר ביד יעקב אביו של ראובן הוא דאמרי' הכי אבל אם השטר עצמו של ראובן הוא על האב עצמו ומונח ביד האב ודאי שאין ממשות בשט"ז מכח תרי טעמי שכתב הסמ"ע: והרי הדבר ג"ך מפורש יוציא במר"ן סכ"ה וז"ל וכן מי שכתב שט"ח על עצמו בשם אחר או בשם א' מבניו ונתן השט' ע"י שליש ואמ"ל שיהיה זה אצלך