קרני רא"ם קטו

הש"ך לסברת מהרש"ל לראובן שישבע כנגד שמעון הואל ושמעון היה פטור יעו"ש ועיין במור"ם בס' של"ה בדין מלמד ששכרו אותו על מנת לנסותו ודקדק ותמצא כמ"ש יעו"ש והצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן נ"ב נשאלתי בראובן שמת ונמצא בין שטרותיו שטר אחד שנתחייב לבנו הקטן בסך מאה דורוס מפאת ירושת אמו שהיתה כתובתה כמנהג הקאסטילייאנוס והן היום עמד הבן ורוצה ליקח השטר ליפרע בו מנכסי אביו ושאר יורשים טוענים ששט"ז הואיל ונמצא בין שטרי המת עדיין לא זכה בו הבן ואינו אמת אלא מורכב על אבני התוהו גם אשתו השנייה ובע"ח כך טוענים ע"ז השטר. מהו הדין: תשובה משנלע"ד הוא ששט"ז בטל ומבוטל מהא דכתב הטו"ר בסי' נ"ו ופסקו מר"ן בס' הנז' ס"ה וז"ל מי שחי"ע בשטר בקנין לחבירו והפקידו החייב ביד אחר בסתם ומת המפקיד ה"ז לא יתננו למלוה וגם לא יחזירו ליורשי הלוה ע"ך וכתב הסמ"ע בסקכ"ב הט' משם רבינו הטו"ר דלא יתננו למלוה שמא פרעו והחזירו לו המלוה ללוה והלוה הפקידו או שמא לא לוה לו בזה השטר מעולם והתנה עם העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה ולא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב גם לא יחזירנו ליד יורשי הלוה וכו' ע"ך הרי מכאן מוכח דאין ממש בשט"ז לזכות בו הבן שהרי אי"ל ג"ך השני טעמים שכתב הסמ"ע ז"ל דגם בכאן איכא למימר שמא פרע לבן והוחזר השטר לידו ואדרבא עדיפא מזה דיש הוכחה בשט"ז שהוא פרוע שהרי היה זה הבן סמוך על שולחן אביו מיום כתיבת השטר עד יום מותו ובודאי איכא למימר דפרוע ועומד הוא מפאת מזונותיו והגם שפסק מר"ן באה"ע סי' ע"א ס"א דאפי' אחר שש שנים חייב אדם לזון בניו ובנותיו מתקנת חכמים עד שיגדלו ע"ך וא"ך נימא שהבן הזה פטור מדמי מזונותיו שהרי היה מחויב אביו לזונו מתקנת חכמים: אפי"ה אין לפטור הבן הזה מדמי מזונותיו שהרי כתב הרב ב"ש בסי' ע"א סק"ב דהיינו אם אין לבנים ממון אבל אם יש לבנים ממון כגון שנפלה להם ירושה מבית אבי אמם האב פטיר וכ"ך הב"ח ז"ל והביא דבריהם הבאה"ט סק"ב וא"ך איכא למימר שאביו לא נתכוין שיזון אותו מתקנת חכמים ולא היתה כוונתו כי אם לגבות לו דמי המזונות בחוב זה וא"ך הרי הוא פרוע ועומד שהלואי ואולי יספיקו המאה דורוס לחצי השנים שהיה סמוך על שולחנו: ואפילו לא גילה אביו דעתו שהוא זן אותו מפאת החוב שחייב לו אפי"ה יכול לומר מפאת החיב זן אותו וכמ"ש הרב"י בסי' קכ"ח ס"ב על מה שהביא שאלת הרי"ף שנשאל במי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו כי אמר שבתורת הלואה הוציא והיתום טוען לא כן אלא בתורת מתנה והשיב הרי"ף שאין לו על היתום כלום פי שלא אמר אוציא עליך בתו' הלואה וכיון שלא א"ל כן לא נתן לו אלא בג"ח וע"ז הרב"י ז"ל וכתב ז"ל ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן בכה"ג דלג"ח פרנסו ונראה שאם היתום היה קטן אפילו לא היה לו משלו כל חייב לשלם לו דלא שייך למימר הו"ל אוציא עליך משלי בתורת הלואה כיון דקטן היה ומיהו ה"מ מי שהיו לו נכסים באותה שעה אבל אם לא היו לו אין לו עליו כלום ע"ך הרי מכאן מוכח דהבן הזה יכול האב לנכות לו דמי חובו מפאת מזונותיו מתרי טעמי שכתב הב"י חדא שהיו נכסיו ביד אביו וא"ך אינו צריך האב לגלות דעתו שזן אותו בשביל החוב ועוד שהרי בתחילת סמיכת הבן על האב בשעה שנכתב שט"ז היה עדיין הבן קטן כבר שית כבר שבע וא"ך למי יאמר אוציא עליך בתורת חוב וא"ך אפי' לא היו נכסים אלו ביד האב אלא ביד אדם אחר היה האב יכול לומר דלאו מתקנת חכמים זן אותו שהרי הואל ויש לבן נכסים אין על האב שום תקנה כמ"ש משם הב"ש והב"ח והבאה"ט מכ"ש נדו"ז שהוא סמוך על שולחן אביו והנכסים ביד אביו בודאי דכוונתו היתה לזון אותו מפאת חובו וכן ג"ך מצינו להרב"י בחומ"ש סי' ר"ץ שהביא משם הרשב"א בדין יתום שסמך אצל בעה"ב ופסקו בש"ע סי' ר"ץ סכ"ה ודוגמא לזה פסק מור"ם באהע"ז ס"ע ס"ח על מי שפרנס אשת חבירו דכתב מר"ן איבד מעותיו וסיים מור"ם בהג"ה שאם זה שפרנס היה חייב לבעל ופרנס אשתי ה"ז מנכין לו מחובו א"ך קו"ח הדברים לנדו"ד שהרי מי שפרנס אשת חבירו שאפי' אם יהיה הבעל עשיר דדינא הוא דאיבד מעותיו אפי"ה פסק מור"ם שאם היה המפרנס חייב לבעל ה"ז לא איבד מעותיי מכ"ש נדו"ד שאם היה היתום יש לו נכסים ביד אדם אחר אפי' הכי אמרי' ביה דמי שפרנס אותו בסתם יכול לומר דבתורת הלואה פרנסו א"ך מכ"ש אם יהיו נכסי היתום ביד מי שפרנסו ודאי דיכול לומר דמפאת החוב פרנסו: ואין לומר דשאני דין יתום שכתבנו ודין אשת חבירו ג"ך מנדו"ד שפרנס האב את הבן דאיכא למימר בנדו"ד הואל והיה חייב האב הזה לזון את הבן הזה בתו' חיוב עד בן שש ואפי' אם יהיו לו נכסים וכמ"ש מר"ן באה"ע סי"ע ס"א וא"ך איכא למימר הואל והאב הזה היה זן את בנו מיום לידתו עד בן שש וא"ך איכא למימר הואל ותחי' מזונותיו היו בתורת חיוב וצדק' א"ך איכא למימר גם לאחר שש פרנסו בתורת צדקה ואפי' אית ליה נכסים. איכא למימר דהו"ל לגלויי דעתיה דבשלמא ההיא דיתום ואשת חבירו איכא למימר הואל ולא הוה עליו שום חיוב איכא למימר דלא הוה צריך לגלויי דעתיה דהואל ומעיקרא היו בידו מעות הבעל או היתום איכא למימר ודאי דלאו בתורת ג"ח פרנסו לא כן בנדו"ד שהיה מעיקרא מפרנסו בתורת חיוב איכא למימר גם לבסוף כך היתה כוונתו והו"ל לגלויי דעתיה: