קרני רא"ם קי

שהוא ערב במה שנתחייב הלוה אזי דין הוא לא היה ערב אלא במקום ובסך שיתחייב הלוה ובמקום דליכא חיוב על הלוה לא ישתעבד הערב אבל בכאן הרי פירש בפירוש שהוא ערב לשלם בהאלפראנציץ מה שאין כתוב על הלוה ודאי אפילו לא נתחייב דוד נתחייב שלמה דלא דמי זה אלא למ"ש מור"ם בס' קכ"ט ס"ח וז"ל מי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו אם לא אחזרנו לך לזמן פלוני אתן לך דמים כו"ך והעמיד ערב בעד הדמים אפע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור. הערב חייב יעו"ש וכתב שם הסמ"ע דיש חילוק בין דין זה דמור"ם לדינא דכתב מר"ן בסי' מ"ט דהתם דכל דהלוה מתחייב אין נפרעין מן הערב אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא היה השואל חייב יעו"ש וג"ך גם נדו"ד הרי חייב עצמו שלמה במה שלא נתחייב דוד ותו לא מידי: שוב בא לידי ספר כנה"ג וראיתי לו בס' מ"ב הגהו"ט ס"ס שכתב וז"ל אם נכתב בבבל נותן מטבע של בבל וכו' נ"ב אפילו נתערב שמעון בשביל ראובן ובמקום הערב המטבע ביוקר אין הערב חייב לשלם למלוה ההפסד הנמשך מפירעון מקום הלוה דאין לחייב לערב אלא כפי חיוב שחייב הלוה הרש"ך ע"ך מכאן אתה מדקדק דאין לחייב אלא כפי חיוב הלוה. הכוונה דאין אתה מחייבו לומר שנתחייב ביותר אלא אמרינן סברא הוא דמה שנתחייב זה נכנס זה ערב דון מינה אם פירש ודאי חייב וכדאמרן ודו"ק וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן מ"ח שאלה ראובן ושמעון שותפים נינהו ולקחו סחורה מלוי בהקפה ולעת עתה בא לוי לתבוע דמי הפרעון וראובן אומר שפרעו ביום פלוני וע"ז הוא בא לתבוע לשמעון כי לא היה שמעון בחנות בשעה שאמר ראובן פרעו וע"ז משיב שמעון דראובן כבר אמר פרעו ואם יש לו איזה שבועה הרי ראובן מוכן לישבע בעד שניהם כי הוא לא ידע ע"ך: תשובה לזה הגם דלכאורה היה נראה לומר דאין ראובן נאמן לומר דפרע בעד חלק שמעון מהא דפסק מר"ן בסי' ע"ז ס"א דשנים שלוו נעשו ערבנים זל"ז אע"פ שלא פירשו ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחי' וגובה מכל אחד חלקו המוטל עליו עכל"ה וא"ך הואל ואין המלוה יכול לתבוע לשמעון אלא עד אחר שיברור שאין לראובן במה לפרוע א"ך היי דמי לחוב שיש לו זמן דקימ"ל חזקה אין אדם פורע חובו בתוך זמנו ואיך לא ליהוי ראובן נאמן מכח חזקה זו: ומה גם לסברת הש"ך סק"א דתמה על המחבר דפסק דאם פרע בעד חבירו חלקו חוזר וגובה ואיהו תמה עליו ואית ליה דגם דין זה נכלל במחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהביא מר"ן לקמן סק"ל ס"ב דלרמב"ם בעינן שיאמר לו ערבני ושלם אבל אם לא אמר לו כן ופרעו הוי בכלל פורע חובו של חבירו ולהראב"ד לא בעי וכו' וא"כ ס"ל להרב ש"ך דגם בשנים שלוו אם לא אמר ליה חד לחבריה פרע בעבורי הוי בכלל פורע ויכול חבירו לומר לו קים לי כהרמב"ם וא"ך על מי סמך כי בטח ראובן לפרוע ללוי שלא מדעת שמעין וא"ך מכח סברות אלו איכא למימר אין ראובן נאמן: אלא דכד דייקת שפיר תראה דנאמן ראובן לטעון שפרע ללוי אי בעית אימא סברא אי בעית אימא גמרא אי בעית אימא סברא דהא מנהג ידוע לכל הסוחרים דאפי' אם אחד מן השותפים קונה איזה סחורה ומביאה לחנות בהקפה אם יום הזמן יבוא אותו בעל הסחורה לתבוע מעותיו אפי' לא מצא השותף שקנה ממנו שם אלא חבירו עכ"ז כופין אותו לשלם הכל מכ"ש בכגון דא דקנו בב"א ודאי אם יבוא בעל הסחורה יכול לכוף לכל מי שירצה ומנהג מבטל הלכה כמ"ש הפוסקים קמאי ובתראי: ובפרט דאיכא למימר דלאו משום מנהגא נגעו בה אלא מדינא שהרי כתב רבינו הטו"ר דדעת הרמב"ם הוא דבשני שותפ' שלוו או לקחו מכח אחד יכול לגבות ממי שירצה ואין שום אחד מהם יכול לדחותו אצל חבירו על המחצה שלו והגם שמר"ן בב"י שם כתב דנוסחת הרמב"ם אינה כן והעלה דהרמב"ם כסברת העיטו"ר ס"ל וכוותייהו פסק לדינא יעו"ש עכ"ז אי"ל סוגיין דעלמא כוותיה דהרא"ש ס"ל בזה וכנגד פסק הרב"י: וא"ך הואל וסוגיין דעלמא הוא כך הן מצד דינא דהרא"ש הן מצד מנהגא א"ך איכא למימר דלוי כופהו לראובן עד שישלם לו כל חובו ומאן נימא לן דעדיין לא נפרע בכל: ובודאי דהואל וסוגיין דעלמא כך הוא א"ך בודאי דהשותפין מחשבי כמעיקרא כשלוחים זל"ז ודעת המלוה מעקרא כך היא דכל אחד שליח דחבירו לפרוע בעד חבירו ובדין שלוחים מצינו למר"ן סקכ"א ס"ג פסק דאם הרשהו המלוה ללוה לשלוח לו מעותיו והשליח אימר שנתנם לו ישבע השליח שנתן ויקבל חרם הלוה יעו"ש וא"ך בנדו"ד דדעת המלוה הוא שיפרע ממי שירצה הוי כהרשה לכל אחד שיהיה שליח דידיה לקבל לו מחבירו וא"ך ג"ך בודאי דשמעון יהיה פטור מהמעות ע"י שבועת ראובן דהוא שליח דידיה ודמלוה ואפי' החרם יכולים לפטור ממנו את שמעון הואל ולוי המלוה יודע שמעות שמעון ביד ראובן דהא כיס אחד להם וכל אחד משתמש בחנות השותפות בשלו ובשל חבירו ודו"ק: ודמי הדין זה ג"ך למ"ש מר"ן בסי' רצ"א סכ"א וז"ל כל המפקיד אצל בעה"ב בין כלים בין ממון על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד יעו"ש וכתב בספ"ג בההוא מעשה דנפקד אחד שהפקיד ביד אמו פקדון שהיה בידו ונגנב מיד האם והעלה שם דתשבע האם ויפטר הבן בשבועתה יעו"ש וא"ך גם כאן הואל ודרך כל אחד מן השותפים לפרוע בעד חבירו אדעתא דהכי נכנס ובשבועת ראובן יפטר גם שמעון: ואב"א גמרא הוא דהא מצינו למר"ן בסי' זה פסק דאם פרע בעדו ובעד חבירו יכול לחזור ולתבוע חלק השותף האחר וא"ך הואל ויכול לחזור ולתבוע נימא דע"ז סמך ובטח לפרוע בעד שניהם ולא