קרני רא"ם קד

לטרוח רמו עליו על הממציא לטרוח ובזה הוא דמחלק הרב מהריב"ו זלה"ה ברוצה לילך למדינה אחרת אבל בכגון נדו"ד דהמקבל עסקא הוא דעשה ההקפות ואם לא יגבה אותם הוא בידו ילכו לאבוד ודאי דאפילו ירצה ללכת למדינה אחרת אוסרין אותו לעמוד על ההג'באות: ומכ"ש אם המקבל עסקא נשאר חייב לבעל המעות ואין לו במה לפרוע שמחויב הוא לילך לקבץ על הג'באות לשלם חובו דהרי עדיפא מזה מצינו בסוף סימן רע"ח בדין הבכור שאינו יכול לסלק נפשו מחלק הפשיטות ולומר אי אפשי לירש ולשלם פי שנים אפילו לגבי חוב אביו מכ"ש לגבי חוב דידיה ע"ש ועיין בסמ"ע סקכ"ח ע"ש וכבר ראיתי שכך פסקו גדולי עולם אלא שאין עתה על זכרוני מבטן מי יצאו הדברים ברוך זוכר הנשכחות שוב נזכרתי שעדיפא מזה כתב הרב מאמ"ר קדישי"ן בסק"ז סק"ג משם מהר"ם לובלין ז"ל וז"ל ראובן שמת והניח חובות על הגוים והוא חייב לשמעון ויורשים אומרים שאין רוצים לירש אביהן ולסלק חובו רק ששמעון יגבה החובות מן העכו"ם ובערכאות שלהם אין יכול להוציא אלא על ידי היורשים הדין הוא שמחוייבים היורשים להוציא החוב כדי לשלם החוב של אביהם ע"ש וכן פסק בס' תור"ת חס"ד סקנ"ג יעו"ש וק"ל: הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן מ"א על מאי דנשאלנא מקמי טבותיה על ראובן שהיה שמעון נושה בו חוב או עסקא ורצה ראובן לברוח למד"ה והיה מטמין מעות שמעון שבידו ביד לוי עד יום שברח באותו יום מסרם לוי בידו והלך לו לארץ מרחקים ועל זה בא שמעון לתבוע ללוי על מה שמסר ביד ראובן ממעותיו הואיל ומידע ידע לוי דמעות אלו של שמעון הם ע"ך: מה שנלע"ד הוא דהגם דדין זה לא דמי למה שפסק הש"ע ריש סקכ"ה במי שמסר חובו או פקדונו ביד ראובן להוליכם לשמעון וכו' דאם החזירם ללוה וכו' והעני הלוה דחייב השליח. הכא שאני דשאני התם הואל ומסרם בידו לתתם למלוה זכה לו אבל בכאן לא מסרם ראובן ללוי לזכות בהם לשמעון ואין משם ראיה לחייב ללוי אך נלע"ד דיש לחייבו ללוי דלא גרע זה מדין הגנב דפסק הש"ע בס' שמ"ח ס"ז וז"ל ראובן שנכנס לבית לוי וגנב חפץ ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציא ממנו בדין ע"ך וסיים עלה מור"ם וז"ל ודוקא ששמעון יש לו שום טענה נגד לוי אבל אם אין לו טענה עליהם רק גנבם וזה יודע ראובן. אם החזירם לשמעון הגנב חייב הוא לשלם ללוי דה"ל להשיב האבידה לבעליה ע"ך וגם כאן הואיל ולוי זה לפניו נגלו שזה הממון שביד ראובן הוא של שמעון ורצה לברוח בו אין לך גנב יותר מזה והואיל ובא לידו והחזיר המעות לראובן הוי ממש כמי שהחזיר הגניבה ליד הגנב וחייב המחזיר: ואם יטעון לוי זה המחזיר שמא אח"ך פרעו ראובן לשמעון הרי דינו מפורש בהד"מ סי' שמ"ח ס"ב וז"ל וכתב מהרי"ו ס"א בפסקיו שבסוף תשובותיו שם דבעלים אין נשבעים שלא החזיר להם הגנב אם הגנב מודה להם עכ"ל וא"ך גם כאן הכי הוא יעו"ש ועיין בסי' ש' ס"ב בדברי מור"ם שם דמשם ג"ך יש להסתייע לנדו"ד וק"ל: אהובך רפאל אנקאווא ס"ט סימן מ"ב להיות שיצחק מתה אשתו והניחה לו בנים והניחה לו קרקע אחת שהיה לו ליצחק בחיי האשה ואחר עבור ימים ושנים עמד יצחק ומשכן הקרקע הנז' ביד הזולת וכשבאו בניו מן השדה תבעוהו לדין על מי ועל מה משכן כל הקרקע כי להם משפט הירושה לקחת מחצה בקרקע מכח כתובת אמם כידוע למנהג כתובת המגורשים ואביהם מודה שבעת מיתת אמם לא היו עליו חובות וראוים ליטול מחצה בקרקע מהו הדין אם יכולים להוציא מחצה בקרקע מיד מי שנתמשכן בידו ע"ך: תשובה לכאורה נראה שהדין עמהם ממה שראיתי להרבנים מוהריב"ע ומוהריב"ץ זלה"ה הובאו דבריהם בס' כר"ח סקפ"ח כעין נדו"ז ממש וז"ל יעקב היה נשוי עם רחל למנהג קאסטילייא ומתה בחייו בניסן והי"ל חצר ואחר מותה לוה משמעון בסיון ואח"ך באלול כתב שטר חלוקה לבניו מסך מה ובעד אותו הסך משכן כל החצר האם יש זכות לשמעון לגבות שטרו מן החצר או לא הדין עם שמעון לפי ששטרו קדם לשטר הבנים ויגבה חובו מחצי החצר הנוגע לאב ואע"פ ששטר כתובת אמם קודם לשטר שמעון לא יועיל זה לבנים אלא לגבי חצי החצר שהוא בעין וזכו בה מיד בשעת פטירת אמם אמנם לגבי חלקם בשאר נכסים לא חשיב כמלוה בשטר שהרי עדיין לא נתברר כמה הוא חלקם והוי כשטר שלא נזכר בו סך הדמים דלאו כלום ואינו אלא כמלוה ע"פ כל עוד שלא כתוב שטר חלוקה כבר קודם שטרו של שמעון ע"ך דברי הרבנים הנז' הרי מדבריהם נראה דיש לדון בנדו"ד כדבריהם ויכולים להוציא חצי הקרקע מיד המלוה: אלא דמצאנו ראינו פסק אחד להרבנים הראשונים רבני סאלי יע"א הביא דבריהם הרב הגדול כמוה"ר יוא"ל זלה"ה בתוש"י ח"א סט"ל וז"ל ועוד מצאתי כתוב בכתבי הראשונים וז"ל שטר כתובה למנהג המגורשים אינו שטר גמור אלא לגבי האשה אם תתגרש שיפרע לה וכו' אבל לגבי יורשים אין עליו שום חוב אלא רמז בעלמא וכו' לענין שכל הנכסים הנמצאים לו ולה יפרעו תחילה בע"ח והשאר יחלוקו וא"ך אין כאן חוב ברור שאם יאמר הבעל שיש לו חובות ישבע שבועת אלמון ויפטר ומינה דשטר אין כאן ואפע"פ שהאב מודה לבנו שהוא חייב לו חלוקת אמו לאו כל כמיניה לחוב לאחרים דילמא קנוניא וכו' ולכן אם בא