כפות תמרים צט

י"ל כיון דאינה חולצת יבמה זו אלא לאחר ג' חדשים משום הבחנה יבטל הסנדל בתוך ג"ח והו"ל כאלו ביטל הלולב מעי"ט ודוק:

כתבו עוד וללישנא קמא דפ"ק דעכ"ום כו' ט"ס יש כאן וצ"ל וללישנא קמא דפרישית דעכ"ום דעכו"ם אפילו בלא ביטול יוצא כו' וכונתם להקשות לפי' הא' דפירשו ריש דבריהם דהא דקתני לא יצא בעכ"ום דישראל דאין לה ביטול והא דקתני יצא הוא בעכ"ום דעכו"ם אפילו בלא ביטול יוצא כגון בי"ט ב' דלא בעי לכם קשיא דהתם פ' כל הצלמים שבעיית ר"ל באשירה דעכו"ם מיירי דיש לה ביטול ואפ"ה משמע דלא יצא אפי' אחר ביטול מדחשיב ליה דחוי וא"כ ק' דתפשו' מדרבא דאפילו קודם ביטול לא חשיב דחוי ויוצא וכ"ש לאחר ביטול וכ"ש דבעית ר"ל דהתם הוא בי"ט א' דהמצוה היא דאורייתא וקודם ביטול פשיטא דאינו יוצא ממ"נ אם זכה בו הרי הוא עכ"ום דישראל דכתותי מכתת שיעורא ואם נטלו ע"מ שלא לזכות בו אינו יוצא דאינו שלו ובי"ט א' בעינן לכם והבעיא היה בי"ט א' אחר ביטול אי חשיב דחוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול ובעיא זו לא מפשטא מדרבא דרבא לא אמר אם נטל יצא אפילו קודם ביטול אלא בי"ט ב' מדרבנן א"כ אם נפרש בעית ר"ל דהטעם דמספקא ליה אי הוה דחוי הוא לפי שלא היה שלו קודם ביטול א"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט א' לא יצא משום דהוי דחוי דלא היה שלו קודם שנתנוהו לו זה ודאי אינו עולה על הדעת דמשום הא חשיב דחוי וכיון שכן אין לפרש דבעית ר"ל הוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול וחזרו וכתבו ואע"ג דלא דמי כולי האי וכו' כלומר ואע"ג דאכתי י"ל דלעולם בעית ר"ל אי הוי דחוי טעמא הוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול ומ"מ לא נוליד מזה א"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט א' לא יצא משום דיש לחלק דשל עכ"ום חשיב דחוי יותר קודם ביטול שאין תקנה בשום ענין לשום אדם משא"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט א' לא חשיב דחוי משום שלא היה שלו קודם המתנה דהא מיהא לולב זה היה כשר לבעליו והרי יש לו תקנה בשום ענין ודחו התוספת זה ואמרו מ"מ כיון דמשום איסור עכ"ום דאיכא השתא לא מיפסיל אחר ביטול אין לנו לחושבו דחוי מחמת שאינו שלו קודם ביטול וכיון שכן חזר הדין דבעית ר"ל דבעי באשירת עכו"ם שבטלה אם יש דיחוי או לא טעמא הוי משום איסורא דעכ"ום וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דהתם בעי ר"ל אפי' אחר ביטול אם יש דיחוי ולא אפשיטא והכא אמר רבא אם נטל לולב של עכ"ום יצא אפי' קודם ביטול ולא חשיב ליה דחוי אפילו שהוא עכ"ום ובודאי דזו היא קושי' עצמית לפי' א' שכתבו התוספת דמ"ש רבא אם נטל יצא מיירי בעכ"ום דעכו"ם וקודם ביטול:

וראיתי בס' חדושי הלכות דהרגיש על התוספת דפר' מצות חליצה דכתבו שם הפי' הא' דבעכ"ום דעכו"ם יוצא אפי' קודם ביטול ואח"כ כתבו דרכו של ר"ת דבעכ"ום דעכו"ם יש חילוק בין קודם ביטול לאחר ביטול והקשו על פי' ר"ת כיון דבבטלה איירי רבא מאי קא מיבעיא ליה לר"ל תפשוט מדרבא כו' משמע דלפירו' קמא ניחא להו והיכי ניחא להו אדרבה לפי' קמא הקושי' היא יותר עצמית כמו שהקשו כאן ולזה תירץ הרב ואפשר דהתוספת דפ' מצות חליצה ניחא להו לפי' קמא כמ"ש התוספת פר' כל הצלמים דף מ"ז ע"א דמלתיה דרבא איירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ור"ל מיבעיא ליה התם אחר ביטול מי מאיס לכתחלה או לא עכ"ל והכא מיאנו בזה והיינו ממ"ש דמשמע דלא יצא מדחשיב ליה דחוי כו' ודוק עכ"ל ודבריו לכאורה הם תמוהים דהמעיין בדברי התוספת דפרק כל הצלמים דף מ"ז ד"ה מי מאיס כו' יראה דמ"ש שם התוספות דר"ל אית ליה שפיר דרבא כו' היינו כלישנא קמא דהתם דבעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה דמיירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו דלא מתסר לגבי הדיוט אלא לגבי גבוה לדעת רבנן ומיבעיא ליה אי מאיס לגבי מצוה כמו לגבי גבוה או לא לגבי בעיא זו הוא דאמרו התוספת דבעית ר"ל לא מפשטא מדרבא דרבא מיירי בלולב שהוא עכ"ום אף לגבי הדיוט ולכתחלה לא יטול אבל ר"ל מיירי בלולב שאינו עכ"ום לגבי הדיוט והו"ל כמו עכו"ם לאחר ביטול ובכה"ג מיבעיא ליה מי מאיס לכתחלה או לא אבל קושי' התוספת דהכא ודפרק מצות חליצה היא כלישנא בתרא דפרק כל הצלמים דבעיית ר"ל הויא באילן שנטעו לשם עכ"ום דהוא אשירה ואסירא להדיוט ואחר כך ביטלה ובהא בעי אם יש דיחוי או לא ובהך בעיא ודאי אי אמרינן יש דיחוי היינו לומר דאפי' בדיעבד לא יצא ואהך בעיא הוא דקשה טובא דתפשוט מדרבא דאמר דבעכ"ום דעכו"ם דאסירא להדיוט ואפילו קודם ביטול אם נטל יצא וכ"ש לאחר ביטול ויש לדחוק ולומר דודאי לא נעלם מהר"ב חדושי הלכות דמ"ש התוספת פ' כל הצלמים הוא ללישנא קמא דבעית ר"ל דהתם מ"מ ס"ל להרב ז"ל דכשם דתירצו התוספות לבעיא קמייתא דר"ל דהבעיא היא לכתחלה מי מאיס או לא ה"נ יש לתרץ לגבי בעיא הב' אם יש דיחוי הוא לומר מי מאוס לכתחלה אחר ביטול וזה אינו יכול לפשוט מרבא דרבא דאמר לא יטול לכתחלה היינו קודם ביטול וע"כ צ"ל דזו היא דעת התוספת בפרק כל הצלמים דאל"כ אמאי לא הקשו בבעיא הב' דר"ל אמאי לא פשיט מדרבא אלא ודאי דהתוספת סוברים דמה שתירצו לבעיא קמייתא דר"ל דמיירי לענין לכתחלה ה"נ יש לתרץ לגבי בעיא הב' אם יש דיחוי ויש לרמוז זה בדברי התוספות דפרק כל הצלמים במה שכתב אבל הכא מיירי אחר בטול כו' וקשה דבעיא קמייתא אינה אחר ביטול אלא קודם ביטול באילן שנטעו ולבסוף עבדו אלא דאמרו דמיירי אחר ביטול לרמוז שהם מתרצים גם לגבי בעיא הב' דאם יש דיחוי דמיירי אחר ביטול הבעיא היא ע"י דיחוי לכתחלה או לא ודוק אבל תוס' דידן לא ניחא להו לפרש דבעיא הב' דר"ל אם יש דיחוי הוי מי מאיס לכתחלה דזה ודאי הוא משא כבד לא תוכל האר"ש שאתו דודאי אי אמרינן יש דיחוי הוא אפי' בדיעבד כמו גבי קרבנות ואפילו לגבי בעיא א' דר"ל דהתם דבעי באילן שנטעו ולבסוף עבדו מי מאיס לגבי מצוה כמו לגבי גבוה לא ניחא לתוספ' דידן דבעייתו הוא לכתחלה דהא אי מצוה דומיא כמו לגבי גבוה הוי פסול אפילו בדיעבד דלגבוה ודאי אפי' בדיעבד פסול כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן פ' כ"ה דף שפ"ט ע"ש יע"ש ודוק:

כתבו עוד ונראה לפרש דרבא שרי כו' איכא למידק טובא דמה הרויחו בפירוש זה דנהי דבעיא דר"ל אם יש דיחוי לא מפשטא ממ"ש רבא הכא אם נטל לולב של עכומ"ז יצא דרבא איירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו דלא חל שם איסור אשירה ועכומ"ז להדיוט מ"מ אכתי תפשוט בעית ר"ל דאין דיחוי ממ"ש רבא פר' ראוהו ב"ד תקע בשופר של עכו"ם יצא ומיירי בעכו"ם דעכו"ם וקודם ביטול וכן תפשוט ממה שאמר רבא בפרק מצות חליצה בסנדל של עכומ"ז חליצתה כשרה ומיירי בעכומ"ז דעכו"ם וקודם ביטול כמו שכ' התוס' ריש דיבור זה הרי לדברי רבא אפילו בעוד השופר והסנדל של עכומ"ז כשר למצוה ולא הוי דחוי כל שכן באילן שנטעו לשם עכומ"ז ואחר כך ביטלו פשיטא דלא הוי דחוי ואם נאמר דהתוספות השתא בסוף דבריה' חזרו בהם וס"ל דרבא לא אמר אם תקע יצא ובסנדל של עכומ"ז חליצתה כשרה אלא אחר ביטול כדברי ר"ח אם כן למה החרידו כל החרדה לפרש פירוש חדש לאוקמי פירש הסוגיאות בג' מיני אשרות יניחו פירוש הסוגייאות כדמעיקרא ול"ק אמאי לא פשיט בעיית ר"ל מדרבא דרבא מיירי כשבטלה מעי"ט כמ"ש התוספות לעיל לדעת ר"ת אלא ודאי משום דהתוספות לא חזרו בהם ממ"ש בריש דבריהם דמ"ש רבא אם תקע יצא וחליצתה כשרה דמיירי בעכומ"ז דעכו"ם וקודם ביטול משום דמצות לאו כו' וכ"כ בהדיא בס' מאיר עיני חכמים יע"ש וכיון שכן ק"ל טובא דאכתי ק' דתפשוט בעית ר"ל דאין דיחוי מדא"ר אם תקע יצא וחליצתה כשירה ויש לומר ההיא דשופר וסנדל מוקי ליה בהשתחוה לבהמה דב"ח לא אסירי להדיוט ועשה שופר מקרניה וסנדל של חליצה מעורה דאע"ג דלגבוה אסור למצוה שרי כמו הדיוט אך למ"ש בס' עיני חכמים קשיא ואפשר בדוחק לומר דהתוספות חדשו השתא דמאי דבעי ר"ל אם יש דיחוי או לא יש להרגיש ולדייק אמאי לא בעא ר"ל בעייתו בלולב שהוא עצמו עכומ"ז או תשמישי עכומ"ז ואח"כ בטלוהו אם יש דיחוי או לא ואמאי נקט בעייתו באשירה דהיינו אילן שנטעו מתחל' לשם עכומ"ז דהוי מידי דלא היתה לה שעת הכושר מעולם דמשעת נטעיה היה נעבד אלא ודאי דעד כאן לא איבעיא לר"ל אלא באשרה שהיא דחוייה מעיקרא דיחוי גמור דלא היתה לה שעת הכושר בכה"ג אם בטלה אחר כך מיבעיא ליה אם יש דיחוי או לא ובעי למפשטא מההיא דכסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסותו דהוי נראה ונדחה בשעה שכיסהו הרוח וחזר ונר' כשנתגלה אלמא אין דיחוי כל שכן בדחוי מעיקרא דלא היתה לו שעת הכושר ודחו דשאני התם דאי אמרת אין דיחוי הוא לחומרא דחייב לכסות אבל הכא אם אמרת אין דיחוי הוא קולא ובעיין לא אפשיטא וליכא למפשטה מדאמר רבא תקע בשופר של עכומ"ז יצא ואפילו קודם ביטול משום דמצות וכו' דשאני התם דהשופר קודם שנעשה עכומ"ז או תשמישיה היה לו שעת הכושר וכשנעשה עכומ"ז לא נדחה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באילן שנטעו לשם עכומ"ז להיות נעבד דמעולם לא היתה לו שעת הכושר בהא דוקא מיבעיא לר"ל אם יש דיחוי ולא אפשיטא ויש רמז לזה בדברי ה"ה ז"ל רפ"ח דלולב יעו"ש ודוק:

כתבו עוד מיהו ללישנא קמא וכו' אלא רבא ס"ל כו' אבל בהא פשיטא ליה דיצא כלומר משום דמצוה לאו כגבוה דמי אלא כהדיוט דמי ומאי דשרי להדיוט שרי לענין מצוה ומכאן מוכח מאי דכתיב לעיל דכונת קושי' התוס' כשהקשו תפשוט בעייה ר"ל מדרבא. כוונת הקושית היא כלפי רבא איך פשיטא ליה להקל דבר שנסתפק בו ר"ל דהוא מאמוראי קמאי ולכן תרצו דרבא ס"ל דר"ל לא נסתפק אלא אם יש דיחוי אצל מצות והך בעיא לא אפשיטא ודוק העולה מכל הנז' דדעת התוס' הוא דהא דאמרי' תקע בשופר של עכומ"ז יצא מיירי בעכו"ם ואפי' קוד' ביטול וכן חליצ' בסנדל של עכו"ם דעכו"ם קודם ביטול חליצתה כשירה אבל גבי לולב של עכומ"ז דעכו"ם אינו יוצא קודם ביטול א' דבעינן לכם אבל בי"ט ב' יוצא והיינו דוקא בלולב שהוא עצמו עשאוהו עכומ"ז בתלוש או תשמישי עכומ"ז אז אינו יוצא בי"ט א' קודם ביטול אבל אם היה הדקל מדקל שנטעו ואח"כ השתחוה לו אם נטלו יצא אפי' בי"ט א' דלא חל עליו שם עכומ"ז לגבי הדיוט וה"ה לגבי מצוה ואם היה הדקל שנטעו מתחילה לעכומ"ז אם היא עכומ"ז של ישראל אין לו תקנה עולמית דכתותי מכתת שיעוריה ואם הוא מדקל דאשירה ואח"כ בטלה מיבעיא לן אי יש דיחוי כיון דלא היה לה שעת הכושר מעולם דמשעת נטיעה היה אשירה והך בעיא לא מפשטא מהא דתקע