כפות תמרים ק

בשופר של עכו"ם דעכו"ם דיוצא אפילו קודם ביטול דשאני התם דהיתה לו שעת הכושר לשופר זה קודם שעשאוהו עכו"ם הלכך אפי' עשאו עכו"ם דעכו"ם ולא בטלה אם תקע בו יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו כנ"ל וכ"ת א"כ דבעיית ר"ל באשירה שבטלה אם יש דיחוי הוא משום דלא היתה לו שעת הכושר דמשעת נטיעה היה עכומ"ז א"כ מאי פרכי התוס' בסוף דבריהם וא"ת תפשוט דאין דיחוי ממתניתין דענפיו מרובין וכו' דלמא שאני התם דהיה לו שעת הכושר דקודם דאשחור ענביו היה כשר יש לומר דמתני' סתמא קתני ואם מיעטן כשר אפילו דאשחור ענביו קודם שיצאו עליו הדם והוי דחוי מעיקרו לגמרי שלא היה לו שעת הכושר מעול' ואפילו הכי קתני ואם מיעטן כשר ותרצו דשאני התם דבידו לתקן וכו' זה נ"ל בדעת התוספת ז"ל ודוק:

והטור סי' תרמ"ט כתב וז"ל ושל עיר הנדחת ואשירה של יש' פסול אבל של עכומ"ז לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא מיום א' ואילך דלא בעינן לכם עכ"ל הנה ברור דדעת הטור כדעת התוס' דבעכומ"ז דעכו"ם יוצא אפי' קודם ביטול לאפוקי פר"ת דס"ל דאינו יוצא אלא לאחר ביטול ומדקדוק לשון הטור דכתב דאשירה של יש' פסול ושל עכומ"ז יוצא מיום א' ואילך משמע דלולב דאשירה דעכומ"ז דהיינו שנטעו לשם עכומ"ז וקצץ הלולב הישר' מן הדקל דלא נתבטלה האשיר' ונטלו ע"מ שלא לזכות בו יוצא בו וק' היאך יוצא בו הלא אפי' באשירה שבטלה איבעיא לר"ל אם יש דיחוי ולא אפשיטא בלולב דאשירה דלא נתבטלה ואפשר לומר דהטור סבירי ליה דבעית ר"ל אם יש דיחוי ואפילו לכתחלה יטול אותו או דלמא אין דיחוי לענין שלכתחלה לא יטול אותו אפילו קודם ביטול אבל אם נטלו יצא אפילו קודם יטול וזה עולה כמ"ש לעיל בשם הרב חדושי הלכות שכתב בפרקין לפרש דברי התוספות דפר' מצות חליצה כמ"ש לעיל באריכות:

וק"ל על הטוא"ח סי' י"א שכתב המשתחוה לבהמה צמרה פסולה לציצית וזו היא בעיא דר"פ פ' כל הצלמים דף מ"ז בעי ר"פ המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת ואמרו שם דאי האי תכלת הוא דציצית היינו בעייא דר"ל כלו' לישנא קמא דבעי' ר"ל אם יש איסור נעבד לגבי מצוה כמו לגבי גבוה או דלמא מצוה כהדיוט דמייא ומאי דשרי להדיוט שרי לענין מצוה או לא ולא אפשיט' בעיין ופסקה הטור לחומרא והשתא יש להקשות על הטור מה שכתב דלענין משתחוה לבהמה פסק דצמרה פסול לציצית משום דמצוה דמייא לגבוה דפסול נעבד לגבי גבוה וגבי שופר ולולב של עכומ"ז וסנדל של עכו"ם דעכו"ם יוצא בהם ואפי' קודם ביטול והלא מצוה דמיא לגבוה ואפשר היה לתרץ ולומר דע"כ לא איבעי לן אם מצוה דמיא לגובה אלא בנעבד גופיה כגון משתחוה לבהמה אבל בתשמישי נעבד אין להחמיר כמו לגבי גבוה ושופר וסנדל של עכומ"ז דהכשיר הטור אפילו קודם ביטול נפרש דבריו דאיירי בתשמישי עכומ"ז אמנם ז"א נכון בעיני דמה לי תשמישי עכומ"ז מה לי עכו"ם גופיה דהא לגבי גבוה נעבד וכל מה שעליו אסורים לגבוה כדתנן ר"פ כל הצלמים ופסקו הרמב"ם פ"ד דאיסורי מזבח דין ו' ותו דהרי כתבתי דמדקדוק לשון הטור דקא' אשירה של יש' פסול אבל של עכו"ם לא יטול משמע דלולב דאשירה דעכומ"ז הוא מתיר לגבי מצוה ומ"ש מצמר בהמה ואין לומר הא דמתיר הטור נעבד גבי מצוה היינו בי"ט ב' אבל בא' דהוא מן התורה לא יתיר דזה ודאי אינו דהמדקדק לשון הטור יראה דפיסולא די"ט א' הוא משום דאינו לכם הא לאו הכי היה כשר דלגבי מצוה לא פסיל נעבד ונפקא מדבריו דאם ביטל הלולב של אשירה קודם י"ט יוצא בו בי"ט א' ולא פסל נעבד לגבי מצוה וזה הפך מה שפסק דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית דפסול נעבד לגבי מצוה כמו לגבוה גם אין לומר דנעבד דאסור לגבי גבוה וה"ה לגבי מצוה הוא בנעבד דישראל אבל נעבד דעכומ"ז שרי לגבי גבוה זה ודאי אינו. דמה לי נעבד דיש' מה לי נעבד דעכומ"ז וכן יש להוכיח בהדייא בריש אין מעמידין דנעבד דעכומ"ז אסור לגבי גבוה דלוקחים בהמה לקרבן ולא חיישינן לנעבד דאם איתא דפלחא לה הוה מזבין לה. ויש מי שרצה לומר דהא דאמר הטור המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית מיירי בעכומ"ז דיש' דכתותי מכתת שיעורא או אפילו תימה בעכומ"ז דעכו"ם והוי קודם ביטול כגון שגזז הצמר הישראל דישראל אינו מבטל עכומ"ז דעכומ"ז ונטלו ע"מ שלא לזכות בו והפיסול הוי משום דאינו שלו ובציצית בעינן לכם דהראיה עשאה מצמר גזול פסולה כדאיתא פ"ק דסוכה דף ט' ופסקה הטור שם. ומשום הנך טעמי הוא דפסק הטור המשתחוה לבהמה צמרה פסולה לציצית ולא אסר מטעמא דיש איסור בנעבד לגבי מצוה כמו לגבי גבוה ותירץ זה הוא טעות משום דהרי קי"ל דנעבד דבע"ח אינו אסור להדיוט אלא לגבי גבוה וא"כ אפי' יש' שהשתחוה לבהמתו מותר ליהנות ממנה ולא אסירא אלא לגבוה ואין שום צד לומר המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אם לא שנאמר דמצוה דמייא לגבוה וכן מתבאר מדברי הב"י דכתב שם המשתחוה לבהמה וכו' דהוא בעייא דלא אפשיטא וכו' כלומר דאיבעיא לן התם אם יש נעבד לגבי מצות כמו לגבי גבוה וכיון דכן קשה מ"ש דלענין ציצית פסול נעבד לגבי מצוה כמו לגבוה אע"ג דשריא להדיוט ולענין שופר ולולב וסנדל של עכומ"ז מכשירינן אע"ג דהם עצמן עכומ"ז ואסירי להדיוט:

ושוב אחר החיפוש ראיתי בשה"ג פ' כל הצלמים דהקשה על מ"ש הרמב"ם פ"ח מה' עכומ"ז דהעכומ"ז העובדים האילנות הנטועים וכו' ותירץ ב' תירוצים ובס' כה"ג סי' נ"א העתיק קו' זו על הטור וכתב התרוצים הנז' יעו"ש ותמה אני על התרוץ הב' שכתב דטעמו הוי משום דמאיס לגבי מצוה כמו לגבי גבוה ולא הרגיש דזה א"א דהרי הם מכשירים שופר ולולב וסנדל של עכומ"ז אע"ג דאסור לגבי הדיוט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כ"ש דיש להכשיר למצוה מידי דשרי להדיוט גם התירוץ הא' דמיירי בצמר שגדל בה בזמן שהיתה נעבדת דאז אסור להדיוט אינו נכון דהא שופר ולולב דהוא עכומ"ז דעכומ"ז מכשירין אותו קודם ביטול אע"ג דאסור להדיוט באופן דגם דברי השלטי גבורים צ"ע ועיין בהר"ן פרק כל הצלמים דף שס"ט דכתב בשם הרמב"ן דהא דבעי ר"ל אם מצוה דמיא לגבוה לא קי"ל כותיה אלא כרבא דאמר תקע בשופר של עכומ"ז יצא אע"ג דלהדיוט אסור למצוה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש ובשם הראב"ד כתב דמאי דבעי ר"ל אם מצוה דמיא לגבוה היינו לענין אי מאיס לכתחלה אבל לעולם בדיעבד מודה ר"ל דכשר דמצוה דמיא להדיוט ולא אסתפקא ליה לר"ל אלא לכתחלה אי מאיס או לא וכ"כ התוס' פרק כל הצלמים דף מ"ז ד"ה מי מאיס דר"ל אית ליה מ"ש רבא לולב של עכומ"ז לא יטול ואם נטל יצא יע"ש ובכן סלקו דברי הטור כהוגן דמ"ש המשתחוה לבהמה צמרה פסול היינו לומר שלכתחלה לא יעשה מאותו צמר ציצית ואם עשאו שלא ילבשנו ולא שייך התם אם לבש יצא ודוק:

כתב הרמב"ם פ"ח מלולב וז"ל ד' מינין האלו שהיה א' מהם מאשרה כו' ודברי הרמב"ם הללו תמוהים בעיני המפרשים כפי סוגית הגמרא א' ק' איך כתב באשירה אפי' בטלוה פסול אמאי פסול הרי היא מותרת להדיוט אחר הביטול דודאי באשירה דעכומ"ז מיירי דיש לה ביטול ואפ"ה פסל והתוספת והטור וכל המפרשים ס"ל דמ"ש בגמרא מתני' באשרה דמשה היינו באשרה דאין לה ביטול כגון אשרה דישראל אבל לולב דאשרה דעכומ"ז הכשירוהו קודם ביטול בי"ט ב' ואם נתבטלה קודם יו"ט יכול ליטול הלולב אפילו ביו"ט א' שנית ק' במ"ש היה א' מהם של עכומ"ז לא יטול ואם נטל יצא ולא חילק בין עכומ"ז דישראל דאין לה ביטול לעכומ"ז דעכומ"ז דיש לה ביטול וה"ה כתב ליישב דברי הרמב"ם ומרן בכ"מ הקשה עליו וכתב דרך אחרת וגם דבריהם קשים בעיני גם הל"מ האריך בזה ה' שופר יע"ש:

ולע"ד יראה דמ"ש הרמב"ם דאשרה אפי' נתבטלה לא יצא נפקא ליה ממה שכתב בפרק כל הצלמים דף מ"ז כי אתא רב דימי אמר באשרה שבטלה לולבו מהו למצוה קמיבעיא ליה לר"ל יש דיחוי או אין דיחוי ולא אפשיטא ונקטינן לחומרא וסבור הרמב"ם דאין לפשוט בעיא זו ממה שכתב לקמן גבי היו ענביו מרובות דאם מעטן כשר ש"מ אין דחוי במצות דשאני התם דהוא דיחוי דהיה לו שעת הכושר מעיקרא אבל אשרה דהוא אילן שנטעו לשם עכומ"ז דמשעת נטיעה היה עכומ"ז ולא היה לו שעת הכושר מעולם בהא דוקא מיבעיא לר"ל ולא אפשיטא ונקטינן לחומרא ויש רמז לדברי דאילן שנטעו מתחלה לשם עכומ"ז דין הוא שיפסל אפילו אחר ביטול טפי משאר עכומ"ז דעלמא בדברי ה"ה יע"ש ומ"ש בגמרא פרקין ושל אשרה פסול והא"ר לולב של עכומ"ז כו' ה"פ דס"ד דמקשה דכשא"ר אם נטל כשר מיירי בכל גוונא אפילו בלולב דעכומ"ז דישראל ואפילו בלולב דאשרה ומשני דמתני' איירי באשרה דמשה כלומר באשרה שהיא מן התורה דנטע האילן לשם עכומ"ז פיסולו הוא משום דלא היתה לו שעת הכושר מעולם ואפי' אחר בטול פסול משום בעיא דר"ל אם יש דיחוי במצות ומ"ש רבא אם נטל לולב של עכומ"ז יצא לא מיירי באשרה אלא שעשו הלולב עכומ"ז וס"ל להרמב"ם ז"ל דרבא מכשיר אפילו עכומ"ז דישראל משום דמצות כו' דהא סתמא קאמר לולב של עכומ"ז ובכל גוונא איירי חוץ מלולב של אשרה וכ"ת איך אפשר לומר דרבא מכשיר אפילו עכומ"ז דישראל הלא מסקי' בס"פ כיסוי הדם דאם נטל לולב של עכומ"ז לא יצא משום דכתותי מכתת שיעוריה י"ל דס"ל להרמב"ם דההיא איירי בלולב ושופר דעיר הנדחת בשביל דעומדת לשריפה כתותי מכתת שיעוריה אבל לולב ושופר שעשאוהו עכומ"ז אפילו עכומ"ז דישראל יוצא י"ח משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וס"ל להרמב"ם דעכומ"ז דישראל לא אמרינן בה כתותי כו' דאינה עומדת לשריפה כדין עיר הנדחת אלא דין עכומ"ז דישראל הוא דטעונה גניזה כדאמרינן פר"י דף נ"ב וכ"כ הרמב"ם פ"ח דעכומ"ז דין ט' יע"ש והתוס' בפרק מצות חליצה דף ק"ד כשאמרו דעכומ"ז דישראל מכתת שיעורא הוקשה להם וז"ל וא"ת אי בעכומ"ז דישראל מאי קאמר דמכתת שיעורא והלא טעונה גניזה וי"ל אין כתותי שיעורא גדול מזה עכ"ל והרמב"ם לא ניחא ליה בהך תירוצא אלא ס"ל דעכומ"ז דישראל טעונה גניזה ולא מקרי מכתת שיעורא אלא מידי דעומד לשריפה כגון שופר ולולב דעיר הנדחת דלא סגי בלא שריפה אבל בעכומ"ז במטיל לים סגי כמ"ש מרן י"ד סימן קמ"ז ומ"ש הרמב"ם פ"ח שוחק