כפות תמרים צה

עליו כשר לא בעי הדר א"כ ק' דרבנן אדרבנן דרבנן ס"ל יבש פסול משום דבעי הדר ובנפרדו עליו לא בעי הדר י"ל דהמקשה סבור דת"ק בעי הדר ולפיכך יבש פסול ונפרדו עליו כשר משום דס"ל דאע"ג דנפרדו עליו הוא הדר ור"י מחמיר יותר בהידור וס"ל דנפרדו עליו אינו הדר והוא פסול עד שיאגדנו מלמעלה ודוק:

והתנן רי"א כו' איכא למידק מאי פריך אימא דרי"א יאגדנו מלמעלה לכתחלה הוא דקאמר ויש לומר דכיון דת"ק אמר נפרדו עליו כשר דהיינו בדיעבד אלמא דתנא קמא סבירי ליה דלכתחלה יאגדנו מלמעלה ואם מה שכתב ר' יודא היינו לכתחלה א"כ היינו ת"ק אלא ודאי עכ"ל דמה שכתב ר"י הוא לעיכובא דאם לא אגדו פסול:

ובלולב לא בעי ביה הדר כו' איכא למידק דמשמע דהך קו' נולדה לסברת רבא והלא בלא רבא תקשי ליה למקשה הברייתא דתני יבש פסול ור"י מכשיר עם מתני' דתנן נפרדו עליו כו' ולכאורה י"ל דהמקשה היה סבור דר"י בעי הדר בלולב משום זה אלי ואנוהו וסבירי ליה דהא לעיכובא אך באתרוג לא בעי ר' יודא הדר משום דכתיב הדר גבי אתרוג ופי' הדר דר באילנו משנה לשנה ומדלא כתיב אתרוג בהדיא וכתב הדר דפירש דהוא דר באילן לרמוז דבאתרוג לא בעי שיהיה מהודר שאפילו יבש כשר ולפ"ז היה סובר המקשה דמאי דקתני בברייתא יבש פסול ור' יודא מכשיר באתרוג מיירי אבל בלולב בעי ר"י הדר משום זה אלי ואנוהו אבל השתא דרבא קאמר מחלוקת בלולב כו' נולד למקשה קושי' זו אמנם זה הדרך א"א לאומ' משום דהמקשה פריך לקמן ובאתרוג מי בעי ר"י הדר והתניא וכו' ובאותה בריי' מוכח לדעת המקשה דר"י מכשיר באתרוג ולולב יבש וע"כ צריך לפרש דעת המקשה באופן אחר אכתבנו לקמן בס"ד:

ולא בעי הדר והתנן אין אוגדין הלולב אלא במינו כו' לפי דעת המקשה דטעמא הוי משום דבעי הדר א"כ אמאי תני לעיל רי"א משום ר"ט כפות תמרים אם הי' פרוד יכפתנו ת"ל משום דבלולב בעי הדר י"ל דהמקשה סבור דר"י ס"ל לנפשיה בנפרדו עליו יכפתנו משום דבעי הדר אלא לדבריה' דרבנן קאמר אפי' לדידהו אודו ליה מיהת דיאגדנו מטעמא דאר"ט כפות תמרים אם היה פרוד יכפתנו ודוק:

תוספות ד"ה אין אוגדין את הלולב תימה היכי בעי למימר כו' איכא למידק דהתוספות הקשו למקשה היכי בעי למימר וכו' ובתירוץ לא תירצו למקשה אלא לתרצן שכ"כ ושמא הו"מ לומר וליטעמך. ואפשר דהתוספות הקשו למקשה וגם לתרצן דאמאי אצטריך התרצן להוכיח דהוי משום בל תוסיף מכח מימרא דרבא יוכיח דלא הוי טעמא משום הדר מדפסיל גימוניות של זהב וכלפי מאי דקשה לתרצן תירצו דהוי אמינא למימר וליטעמיך. וליישב לדעת המקשה יראה לי ליישב דהמקשה סבר דטעמא דבעי ר' יודא שיאגוד הלולב במינו הוא משום דבעי הדר ולא הוי הידור מצוה אלא כשאגדו במינו ואגד גימוניות של זהב לא חשיב הידור מצוה דנהי דהזהב הוא מהודר וחשוב אבל לענין הידור מצוה ההידור הוא שיאגדנו במינו דוקא והקשה לו ר"מ ממעשה דאנשי ירושלים שהיו אוגדין לולביהן בגומניות של זהב אלמא דלא בעי הידור בלולב לאגדו במינו ותירץ ר"י במינו היו אוגדין כו' אי נמי י"ל דהמקשה סבור דר"מ ס"ד דטעמו דר' יודא דאין אוגדין הלולב אלא במינו הוי משום בל תוסיף ולכן פריך ליה ממעשה דאנשי ירושלים אמנם לפי האמת טעמ' דר"י הוי משום הידור מצוה ומה שהשיב ר' יודא במינו היו אוגדין לשיטת ר"מ השיבו והכי קאמר ליה אפילו לדידך דסברת טעמא דידי הוי משום בל תוסיף ל"ק לי מאנשי ירושלים דבמינו היו אוגדין אותו מלמטה וליכא בל תוסיף ולעולם יוכל להיות דעיקר טעמ' דרבי יודא הוי משום הידור כל זה אפשר דהבין המקשה ודוק:

ובאתרוג מי בעי ר"י הדר כו' לדעת המקשה דסבר דר"י ס"ל דאתרוג יבש כשר ומייתי ראיה מאתרוג א"כ היכי הוה פריך המקשה לעיל ובלולב לא בעי ר"י הדר ותו איך המקשה מקשה קושיות הפכיות בתחלה פריך ובלולב לא בעי ר"י הדר והכא פריך ובאתרוג מי בעי ר"י הדר ויראה דזה המקשה סבירי ליה דלעולם ר"י בעי הדר באתרוג וה"ה בלולב דמקשי' לולב אאתרוג אלא דסבור המקשה דטעם מחלוקת ר"י דמכשיר אתרוג יבש ולולב יבש משום דסבירי ליה לר"י דאע"ג דהוא יבש הדר הוא ומאי דמיעט רחמנא שאינו הדור כגון אתרוג שנסדק או לולב שנפרדו עליו בכה"ג סבירי ליה לר' יודא דלאו הדר הוא ופסול ורבנן סברי לולב שנפרדו עליו כשר הדר הוא ומאי דמיעט רחמנא שאינו הדור היינו לאפוקי יבש זהו דעת המקשה ובכן הוה מתרץ הברייתות עם המשניות ולא קשיין אהדדי דר"י אדר"י אמנם כששמע המקשה דא"ר מחלוקת בלולב וכו' אבל באתרוג יבש ד"ה הדר בעינן פריך ליה שפיר ובלולב לא בעי ר"י הידור כלל דלא גמר מאתרוג והא תנן כו' כלומר בשלמא לדידי דס"ל דהדר בעי ר"י לאפוקי אתרוג שנסדק ולולב שנפרדו עליו ניחא אלא לדידך אמאי קאמר יאגדנו מלמעלה וכן פריך שפיר ובאתרוג מי בעי ר"י הדר כלומר שלא יהא יבש והתניא ד' מינין כו' אלמא דיבש לר"י כשר ולא בעי הידור לענין לחות דיבש נמי הדר מיקרי ומאי דמיעט קרא הדר למעוטי אתרוג שנסדק אלא לרבא דקאמר דר"י מודה דאתרוג יבש פסול קשיא זה נ'"ל לדעת המקשה:

תוספות ד"ה לא מצא אתרוג יש לדקדק מכאן כו' יש להתבונן איך ס"ד לדקדק דאם לא מצא כשר מברך בפסול מדנקט פריש או רמון בשלמא אם היה אומר התנא לא יברך אפריש ורמון הי"ל לדייק הא אתרוג פסול יברך עליו אבל השתא דקתני לא יביא פריש המשמעות הוא שלא יביאנו לזכרון הא אתרוג פסול יביאנו לזכרון ולא יברך עליו ואין לומר דזהו פי' ויש לדחות דזה לא יקרא דחיה אלא אעיקרא דדינא הדקדוק אינו דקדוק והתי' הוא פשוט ולא יקרא דחיה כאלו היא דחיה בעלמא ולכן יר' דודאי המדקדקים סוברים דמ"ש התנא לא יביא פריש או רמון היינו לומר אפילו לזכרון בעלמא בלא ברכה לא יביא והדיוק לכאורה יוצא הא אתרוג פסול יביא לזכרון בלא ברכה אמנם המדקדקים אומרים אם איתא דאינו מברך על הפסול היל"ל לא מצא אתרוג כשר יביא פסול לזכרון בעלמא בלא ברכה והוה שמעינן תרתי חדא דאינו מברך אפסול ואידך דפריש לא יביא אפילו לזכרון ומדנקט דינא דלא יביא פריש לזכרון שמעינן דאם לא מצא כשר יברך אפסול זהו דעת המדקדקים וכתבו התוספת ויש לדחות דקדוק זה והוא דלא מיבעיא דאין לברך אפסול אלא אפילו לא יביא אתרוג פסול לזכרון ונקט התנא לא יביא פריש לרבותא דלא מיבעיא דלא יביא אתרוג פסול לזכרון אלא אפילו פריש ורימון שהוא הדר ושלם לא יביא לזכרון זה פירש התוספות לדעתי וכן מוכח מדברי הרא"ש עיין עליו ובספ' רצוף אהבה הביא דבור זה ופירש ויש לדחות שכתבו התוס' דכונתם ויש לדחות דאינו מברך אפסול אבל לעולם יבאינו לזכרון לפי שטת הראב"ד ז"ל שכתב הרא"ש בשמו יע"ש ומי שיראה דבריו יראה לכאורה דהם נכונים וקשה על ר"י והרא"ש איך לא פירוש הויש לדחות כמו שפירש הרב הנז' אמנם כשיעמוד המעיין לתת סברא למדקדקים איך היו רוצים לדקדק דינם מדנקט פריש ורמון משמע דאם לא מצא כשר יברך אפסול דעכ"ל דהדקדוק שלהם הוא מדלא נקט התנא ואם לא מצא אתרוג כשר יביא פסול לזכרון כדפרישית לפי זה עכ"ל דפירש או יש לדחות כדפירש ר"י והרא"ש דנקט פריש ורמון לרבותא דאפילו דהוא שלם והדר לא יביאנו לזכרון וכ"ש אתרוג פסול דלא יביאנו וזה נכון וישר גם מ"ש הרב הנז' סוף דבריו ד"ה ואין לדקדק לפירש וכו' עד סוף הענין דברים בלתי מובנים לע"ד ודוק ע"ב א"ר יהודה מעשה בבני כרכין כו' איכא למידק מאי ראיה מייתי ר"י דיבש כשר בי"ט א' אימא דהיו מורישין אותם לצורך י"ט שני לדעת הפוסקים דיבש כשר בשני ואפי' לדעת הפוסקים דיבש פסול גם בשני מאי ראיה מייתי אימא דהיו מורישין אותם כדי שיקחו אותם לזכרון בעלמא אם לא ימצאו לחים כדי שלא תשתכח מהם תורת לולב ויראה לי דר"י לא הביא ראיה מהירושלמי אלא ר"י ה"ק מעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהם והם נוטלין ומברכין עליהם וא"ל שעת הדחק היה דיש לברך איבש דהכתוב מסר פיסול זה לחכמים לומר דשלא בשעת הדחק יבש פסול ובשעת הדחק כשר כמ"ש הרא"ש בפסקיו וראיתי בהר"ן דף שמ"ה ריש ע"ב דכתב בשם הרמב"ן מעין מ"ש וגמגם הר"ן על דבריו משום דס"ל דלדעת רבנן בשעת הדחק נוטל היבש בלא ברכה אמנם לפי מאי דפרישית דבשעת הדחק נוטל היבש בברכה לדעת רבנן נתיישבו דברי הרמב"ן ז"ל ודוק:

כתוב בהגהות אשרי וז"ל כתב א"ז אם אינו יכול למצוא לולב או אתרוג כשר כו' כדאי הוא ר"י כו' יע"ש ובספר יבין שמועה דף קכ"ד סי' תקל"ה הביא לשון זה והקשה דמאי קאמר כיון דלא אתמר בהדיא והלכה כרבנן והלא אי הו"א התלמוד והלכה כרבנן הוה פרכינן פשיטא דהלכה כרבנן כי ההיא דפ' החולץ דף מ"ז ע"א יע"ש ולע"ד ל"ק דדברי הא"ז הם נכונים דגרסי' פ"ק דנדה דף ט' ע"ב במחלוקת ר"א ורבנן דעשה רבי כר"א ואמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק אע"ג דרבים פליגי עליה כיון דלא אפסיקא הלכתא בהדיא הלכה כרבנן יע"ש וכ"ת מאי פריך בהחולץ פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים לימא דאצטריך למפסק כדי שלא יעשו בשעת הדחק כר"י י"ל דאה"נ אלא משום דלפעמים פוסק הלכה כחכמים משום דלא תאמר הלכה כיחיד היכא דמסתבר טעמיה לכן שאל התלמוד פשיטא כדי לידע למאי הלכתא פסק כחכמים אם הוא כדי שלא נסמוך בשעת הדחק על דברי היחיד או שלא תאמר הלכה כיחיד משום דמסתבר טעמיה כנ"ל גם אשכחן פ"ק דברכות רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ בלילה כו' ואמרו שם ההוא זוגא דאשתכור בהלולא כו' אמרו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק וכן פסקו הפוס' כמ"ש בא"ח סי' כ"ח יע"ש ועוד יראה דטעם הא"ז דהכא לאו מלתא דפשיטא דלית הלכה כר"י דלא בעי הדר ודריש הדר לדר באילנו דר"י אינו יחיד בסברא זו דהרי איכא בן עזאי ורבי ור' אבהו דקיימי בשיטת ר"י כדלקמן דף ל"ה ע"א יע"ש. וכיון שכן צריך היה התלמוד לפסוק כת"ק כיון דלא אתמר כדאי הוא ר"י לסמוך עליו כנ"ל עוד הקשה הרב ז"ל על דברי א"ז ותו תימה דמדכתב כיון דלא אתמר בהדיא הלכה כרבנן משמע דאי אתמר הלכה כרבנן לא הוה שרי לולב יבש בשעת הדחק כס' הראב"ד שהביא הרא"ש כו' וא"כ קשה זה שכתב בסוף דבריו ה"ה לשאר פסולים כשרים בשעת הדחק אליבא דמאן כתב זה אי אליבא דרבנן לא אפשר כיון דמפרש כפירוש הראב"ד ואי לר"י לא אפשר דהיכי מייתי ראיה וכיון שהתרנו יבש