כפות תמרים קנד

את הלולב ללכת אצל בקי ולא מצא את הבקי ונמצא דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דכיון דלא מצא בקי לא נטל הלולב כהלכתו ולא יצא י"ח. אך אכתי ק' אמאי רב הונא הלך ואייתי מציאות חדש מעול' העוף כו' יאמר דינו וחידושו במציאות דמתני' גופא ולימא הכי אמר רב הונא הא דר' יוסי אפי' לא עבד מצוה כגון שלא מצא בקי ולא נטל לול' כהלכתו ולענין הלכ' ראיתי בהרמב"ם פ"ב דשגגו' דפוסק כמ"ד דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה פטור ולכך לא הביא הא דרב הונא בפ"ג דהל' מעילה י"ש אמנם ק"ל דלפ"ז כשהביא הרמב"ם ז"ל פ"ב דשגגות הך דמוציא את הלולב דפטור הי"ל לפרש דוקא שמצא את הבקי ועשה מצוה אבל לא מצא בקי ולא עשה מצוה דלא נטל לולב כהלכתו חייב ושמא דלא חש הרמב"ם לפרש זה כיון דגילה דעתו שם בספ"ב דשגגות פוסק כמ"ד עבד מצוה פטור:

מתיבי רי"א כו'. ק' דהמקשה תחלה הקשה על מ"ש ר' הונא אומר היה ר"י עולת העוף כו' מאי קמ"ל דטעה בדבר מצוה פטור היינו הך ועתה מקשה מתיבי רי"א א"כ הרי ב' קושי' הללו סותרות זו את זו דבתחלה הקשה פשיט' דרי"א להא דעולת העוף ואח"כ מקשה דרי"א איפכא ויר' דהמקשה תחלה היה סבור דמ"ש ר' הונא אומ' היה ר"י עולת העוף כו' היינו בטע' בדבר מצוה ועשה מצוה כגון שאכל עולת העוף שנמצאת בין אגפיים ואכל עמה חטאת העוף דאכל שתי עופות ונמצא דטעה בדבר מצוה דהיינו עול' העוף וגם עשה מצוה דאכל חטאת העוף ולכך פריך עלה פשיט' היינו הך ומאי קמ"ל רב הונא ולפ"ז לא הוה ק"ל ממ"ש ר"י גבי שוחט את התמיד שאינו מבוקר דחייב דשאני התם דלא עבד מצוה אמנם עתה דתירץ התרצן דרב הונא אמר דר"י ס"ל גבי עולת העוף כו' דאפי' דלא עבד מצוה כגון שאכל עולת העוף לחודה פטור השתא נולדה לו הקושיא מיתיבי כו':

תוס' ד"ה עולת העוף כו' צ"ל כו' ק' כשהקשה המקשה תחלה עלה דרב הונא פשיטא אמאי לא משני מהו דתימא התם הוא משו' דזמנו בהול אבל הכא לא זמנו בהול קמ"ל דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר ואפשר דגם זה פשיטא ליה למקשה דהאי נמי זמנו בהול ודוק:

תוס' ד"ה מהו דתימא כו' ואית ספרים כו' נר' קצת מלשונם דלאית דגרסי א"צ לאוקומי מלת' דר' הונא בפלוגתא וק' דאיך אפשר לומר כן דהא איכא מאן דמחייב התם בלא עשה מצוה ורב הונא פוטר הכא א"כ ע"כ מלתא דרב הונא הוי בפלוגתא דהתם ויראה דלאית דגרסי מפרשים דמ"ש רב הונא אומר היה ר"י עולת העוף כו' היינו דעבד מצוה כגון שאכל עולת העוף עם חטאת העוף ולכך פריך פשיטא ומשני מ"ד מצוה דרמי עליה כו' ולפ"ז א"צ לאוקומי מלתא דרב הונא בפלוגתא איברא דק' על זה מאי פריך מתיבי רי"א כו' לימא שאני התם דלא עשה מצוה כיון שלא היה מבוקר ויש ליישב ודוק:

תוס' ד"ה שאינו מבוקר ואפי' נמצא כו' יראה דקשיא להו דאם איתא דמיירי שהיה בעל מום לימא ר' יוסי אומר השוחט את התמיד ונמצא בעל מום ומהו זה שאמר שאינו מבוקר כהלכתו ותו דאם מיירי דנמצא בעל מום פשיטא דהתנן בפ' אלו דברים גבי פסח ששחטו בשבת ונמצ' בעל מום חייב לכך אמרו שאינו מבוקר כהלכתו ואפי' נמצא תם כו' ומיהו זה חדוש גדול שאפי' נמצא תם חייב דנהי דהתמיד טעון ביקור ד' ימים אפשר היה לו' דהיינו לכתחלה אבל שיהיה לעיכובא דאם לא ביקרוהו ד' ימים שיהיה פסול זה חדוש גדול ובקשתי בהרמב"ם פ"ב דשגגות ופ"ג דה' מעילה וראיתי דלא הביא הא דרב הונא דאמר משמיה דר"י עולת העוף כו' ויר' דטעמו משום דהוא פוסק כמ"ד טעה בדבר מצוה ועבד מצוה פטור אבל לא עבד מצוה חייב והא דר' הונא מיירי דלא עבד מצוה אמנם ק"ל אמאי לא הביא בפ"ב דשגגו' להא דא' ר' יוסי השוחט את התמיד שאינו מבוק' כהלכתו דאפי' דנמצא תם חייב דהרי בה' תמידין פ"א פסק דהתמיד טעון ביקור ד' ימים ואפשר דס"ל דמ"ש ר"י השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו חייב חטאת היינו שנמצא בעל מום וזה לא הוצרך להביא דהרי כתב בפ"ב דשגגות דגבי פסח שחל בשבת שחטו ונמצא בעל מום חייב ודוק:

מתני' מקבלת אשה כו' פרש"י שלא יכמוש יש להתבונן מה בא ללמדנו דפשיט' דמה שמחזירים הלולב למים הוא כדי שלא יכמוש ויר' דבא לאפוקי אם יש בהדס פרחים מעכבי הדם ורגילים להתפתח ע"י המים אז אין מחזירין וכיוצ' בזה כתב מור"ם סי' של"ו סי"א יע"ש ובס' כה"ג סי' של"ו יע"ש ומדקדוק לשון המשנה דקתני מחזירין משמע דאפי' לולב לא התירו אלא להחזירו למים ממקו' שנטלוהו וכדפי' רש"י וז"ל בשב' מחזירין שהרי מכאן נטלו' היום ע"כ משמ' דאם מעיקר' לא היה במים או אפי' היה במים אם אינו מחזירו למקומו אלא לתוך כד א' של מים אינו יכול להניחו במים אמנם מתוך לשון מור"ם שם שכתב ומותר להעמיד ענפי אילנות במים משמע דאפי' דמעולם לא היו במים אלא עתה בא לתתם במים שרי ומינה דמה שאסור לתת פרחים ושושנים במים היינו כשלא היו תחלה במים וכן משמ' מתוך לשון כה"ג שם ולדידי משמע לי דלשום אותם תחלה במים אפי' בענפי אילן אסור ובשושנים אפי' להחזירם למים במקום שהיו אסור ודוק:

רבי יהודה אומר בשבת מחזירין כו' אין להקשות דהא תנן בפרק משילין אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דההיא ב"ש היא ולא קי"ל כות' אלא כב"ה דיש כמה דברים דאסורים בשבת ובי"ט מותרים והפוסקים פסקו כר' יהודה משום דלא בא לחלוק אלא לפרש ואע"ג דתני לה בלשון פלוגת' רי"א ולא קתני א' ר"י אשכחן טובא דכותה רי"א ואינו אלא לפרש ורמזם באריכו' תי"ט פ"ג דבכורי' משנה ו' ובפי"ג דשבת יע"ש גמ' פשיטא כו' אין להקשות מאי פריך פשיט' והלא מתני' אשמועי' דמחזירו למי' בשב' אבל אין מוסיפין דזה החדוש נשמע מסיפא דמתני' ומאי דפריך פשיטא הוא על הרישא דקתני מקבלת אשה דמשמ' דהחדוש הוא דאשה מקבלת אותו דאם איתא דאשה כדי נסבה ועיקר החדוש הוא הסיפא היל"ל מחזירים הלולב במים בשבת ומדקתני מקבלת אשה משמע דיש חדוש ואהא פריך פשיטא ומשני מ"ד כו' ופרש"י קמ"ל כיון דראוי כו' וכתב הג"א מכאן יש ללמוד דאסור לנשים כו' אבל ר"ת כו' יע"ש והנה סתם לנו מה יפרש ר"ת בסוגיא זו ויראה לי דר"ת יפרש דה"ק מ"ד הואיל ואשה לאו בת חיוב אימא לא תקבל כיון דאשה זו אין רצונה לברך על הלולב הו"ל מוקצה אצלה קמ"ל דכיון דאם רצונה לברך יכולה לברך לא חשיב מוקצה אצלה אף על גב דלא תרצה אשה זו לברך ודוק:

ת"ר קטן היודע כו' לשמור תפילין כו' יש להתבונן אמאי שינה הלשון גבי תפלין לו' אביו לוקח לו תפילין ולא קתני כאידך חייב בתפילין ומתוך זה היה נראה שנתכוון התנא לרמוז למ"ש העיטור והביאו הב"י ס"ס ל"ז וז"ל כתב העיטור מסתברא לן דהאי קטן גדול בן י"ג שנה ויום א' כו' יע"ש ולפי ס' העיטור היה נר' דבשלמא בשאר מצות דהוא קטן ממש א"כ אם רואה אדם קטן בב"ה ובפרט אם הוא יתום נותן לו לולב לנענע וטלית להתעטף אבל בתפילין דצריך שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד אינו מחנכו רק אביו שיודע שבא לכלל שנים ולדעת מרן הב"י דסבירי ליה דגם בתפילין הוא קטן ממש נקט הך לישנא דאביו לוקח לו תפילין משום דאביו קים ליה בדעת בנו שיודע לשמור תפילין שלא יכנס בהם לב"ה כדפרש"י או שלא ישן בהם ושלא יפיח בהם כמ"ש בס' התרומה ולענין הלכה עיין במור"ם ס"ס ל"ז ובתשוב' הר"ש הלוי א"ח סי' א' יע"ש ודוק:

היודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרו' כן הביא הגי' הרמב"ם ספי"ו מה' שאר אבות הטומאה והר"ן כתב ואיכא נוסחי דגרסי כו' ומכאן יש ללמוד כו' עכ"ל ומצאתי בי"ד ס"ס קכ"ז שכתב שם מרן הב"י דכתב א"ח בשם הריטב"א דין קטן כך הוא כו' אבל דברים וכו' יע"ש ויש לתמוה איך לא הביא מרן הב"י דהר"י ז"ל חולק על הריטב"א ואיכא למידק על סברת הר"ן מדאמרינן פ"ב דכתובות דתינוק ותינוקת מעידין על השבויה שלא נטמאת ודעת הר"ן שם דאפילו מתכוין להעיד סומכין עליו כמ"ש בא"ה סי' ז' יע"ש ושמ' יש לחל' דשאני שבויה דבשבויה הקילו ודוק ובדין קטן שמצא מחט בכרס עיין תשו' הרשב"א סי' ר"ד הביא' מרן הב"י י"ד סי' מ"ח והריב"ש סי' רמ"ה דנר' סותר לתשו' הרשב"א ועיין מ"ש מור"ם י"ד ס"ס קכ"ז ועיין בח"מ סי' ל"ה ודוק:

תוס' היודע להשאל כו' יש להתבונן מה חדשו התוס' הלא רש"י כתב הרי גמרי לה הלכתא מסוטה כו' ואפשר דהתו' רצו לרמוז דלאו מסוטה לחודא גמרי' לה דצריך נמי ראיה אחר' שהזכירו שם בסוטה דף כ"ט ע"א משמי' דרב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא לא יאכל כו' וצריכי דאי מסוטה הו"א עד דאיתא דעת נוגע ומגיע ע"כ ועיין בהרמב"ם ז"ל רפי"ו דה' שאר אבות הטומאה דכתב מ"מ טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה שהרי הצבור עושים הפסח בטומאה כו' ועיין בתוס' סוטה דף כ"ח ד"ה מכאן אמרו ודוק:

תוס' ד"ה היודע לפרוש כפו כו' כך פי' בקו' כו' יש להליץ בעד רש"י דאיהו ס"ל דיש חלוקה בהך ברייתא דמיירי בגדול ההיא דלשמו' תפילין אביו לוקח לו דמיירי בגדו' כסבר' בעל העיטו' כדכתיבנ' לעיל ועיקר ראית רש"י מההיא דאין נושאין על האנוסה דקתני התם סתמא דקטן אין חולקין לו תרומה כו' והתוס' צריכין לו' דההיא מיירי כשאינו יודע ליש' את כפיו וק' חילו' זה איך לא נרמז שם וראיתי בתוספת' נרמז חילוק זה הביאה מרן בכ"מ:

ספי"ב דתרומות קטן שאין בו דעת לפרוש חיקו אין חולקין לו תרומה וכן העתיק הרמב"ם שם. ולכאורה יר' דאי אפשר לומר דהרמב"ם סבר כתירוץ התוס' דקטן פורש כפיו עם הגדול דהרי סתם פט"ו מתפלה דכהן נער לא ישא את כפיו והי"ל לחלק בד"א לבדו אבל נושא כפיו עם הגדול ומדלא חילק משמ' דאינו נושא כפיו כלל כשהוא קטן וההיא דכתב הרמב"ם ספי"ב דה' תרומה קטן שאין בו דעת לפרוש חוקו דהיינו שאין יודע לפרוש כפיו אין חולקין לו תרומ' הא יודע חולקין לו אלמא דמשכחת לה דקטן נושא כפיו צ"ל דלאו למימרא דנושא כפיו ממש אלא ה"ק אם יש בו דעת לישא כפיו וכ"כ הר"ן בשם אחרים וכן