כפות תמרים קנה

ראיתי בל"מ פט"ו מה' תפלה אמנם הב"י סי' קכ"ח כתב דמ"ש הרמב"ם כהן נער לא ישא כפיו ע"כ לבדו קאמר כו' יע"ש ומה שהקשה שם מרן על הטור אמאי לא כתב דמשהביא ב' שערות נושא כפיו יחידי באקראי י"ל דס"ל כדעת התוס' דידן בתי' קמא דלא הזכירו חילוק זה דאקראי וקבוע וכל החילוק אינו אלא לבדו אינו נושא כפיו אבל גדול נושא כפיו ובדין ש"ץ כתב הרמב"ם פ"ח מה' תפלה ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול כו' יע"ש ויש להסתפק בדעת הרמב"ם אם משהביא ב' שערות אחר י"ג יורד לפני התיבה באקראי ודברי מרן בכ"מ שם מגומגמים. גם הל"מ דבריו שבפ"ח מהלכות תפלה הם סותרים למ"ש בפט"ו מה' תפלה וצ"ע ודוק ע"ב תוספ' ד"ה והיודע לשחוט כו' כך פיר' בקונט' וכו' משמעות דבריהם דרוצי' לדקדק מדברי רש"י דאפי' בדיעבד אסו' לאכול משחיטתו אם אינו יודע לאמן ידיו אע"פ שראהו גדול מתחלה ועד סוף אבל הר"ן נר' שחולק בזה שאחר שהעתיק דברי רש"י הקשה למה לי יודע לשחוט הא תנן וכלם ששחטו ואחרים רואים שחיטתן כשרה כו' יע"ש ולפי מאי דמשמע מדקדוק דברי התוס' צ"ל דמה ששנינו וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה מיירי דוקא ביודע לאמן ידיו ומרן בי"ד סי' א' פסק כדברי הר"ן יע"ש:

היודע לשחוט כו' פרש"י לאמן ידיו כו'. ק' אמאי לא פרש"י היודע לשחוט שיודע לאמן ידיו וגם הוא בקי בהלכות שחיטה דאוכלין משחיטתו לכתחל' כשגדול עומד על גביו ובדיעבד אוכלין משחיטתו אף על פי שאין גדול אע"ג כיון דיודע לאמן ידיו וגם הוא בקי. ותו קשה אמאי לא פירש היודע לשחוט דר"ל דיודע הלכות שחיטה אף על פי שאינו יודע לאמן ידיו אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד ע"ג ויש ליישב דמשמעות היודע לשחוט מיירי באימון ידים דאי מיירי דיודע הלכות שחיטה הוי ליה למימר היודע ה' שחיטה ועיין בב"י י"ד סס"י יע"ש:

יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו כו' משמעות לשון הברייתא משמע דאע"ג דלא אכל כזית מעולם אלא יונק משדי אמו כיון דיכול לאכול כזית מרחיקין מצאתו:

אמנם מדברי רש"י משמע בהפך זה שכן כתב מרחיקין מצואתו משאכל זית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינין הללו מסרח' עכ"ל וכן ראיתי שמרן הב"י א"ח סי' פ"א כתב וז"ל ונר' מדברי רש"י שאם קטן זה לא אכל עדין כזית דגן אין מרחיקין מצואתו ואפילו כו' יע"ש. ולע"ד היה נראה לסיועי לפרש"י דאם איתא דכל שהגיע הקטן לשיכול לאכול כזית דגן אע"ג דלא אכל חשוב כאכל א"כ מאי אשמועי' לקמן ר' חייא ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול כו' נהי דעתה גדול זה אינו יכול לאכול כזית מחמת חולי או חולשא מ"מ הרי לפני החולי אכל כמה פעמים דגן או היה יכול גם עתה לאכול כזית דגן ולא עדיף מקטן ובשלמא לפרש"י דמיירי דקטן זה הוא כשאכל ממש כזית דגן שאז דוקא צואת הדגן שאכל מסרחת אתי שפיר דאשמועינן דבגדול אינו כן דאע"פ שאינו יכול לאכול כזית דגן צואתו מסרחת דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב. ויש לדחות ולו' דאי מהא לא איריא דמ"ש בגדול אע"פ שאינו יכול לאכול מיירי דגדול זה משנולד עד עתה מחמת חולי וחולשא מעול' לא היה יכול לאכול כזית דגן וא"ה כיון דהגיע לכלל שנים דהוא גדול צואתו מסרחת אבל קטן אין צואתו מסרחת כיון דאינו יכול לאכול כזית דגן אבל אם יכול לאכול אף על גב דלא אכל צואתו מסרחת כדמשמע מדברי הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש וטא"ח סי' פ"א. ואפשר לומר דגם רש"י ס"ל כשטת שאר המפרשי' ומ"ש מרחיקין מצואתו כשאכל כזית מאלו כו' האי משאכל לאו דוקא אלא כונתו לומ' משאוכל כזית בכל ענין אכילה כגון אפוי ומבושל או פירורין במרק אע"ג דאינו אוכל כזית דגן בעיניה אפ"ה חשיב אכילה שצוא' המינין הללו מסרחת וה"ה ביכול לאכול כזית בעיניה אע"ג דלא אכל ממש צואתו מסרחת וכן יש לדקדק ממ"ש רש"י לקמן והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס לבינוני גדול אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר כו' ואם איתא דרש"י ס"ל דוקא כשאכל ממש כזית דגן לא הול"ל אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר אלא הכי הול"ל אבל אם זה הקטן שהוא יותר מכאן כו' ודוק:

תם ונשלם חדושי פרק לולב הגזול חדושי פרק לולב וערבה דף מ"ב ע"ב מתני' לולב וערבה כו' פרש"י לולב וערבה שהן במקדש כל ז' כו'. איכא למידק דבגמרא לקמן דף מ"ג ע"ב אפליגי אמוראי אהא דתנן בכל יום מקיפין את המזבח כו' אי הוי בלולבים או בערבה ופסק הרמב"ם פ"ז דלולב דין כ"ג כמ"ד בלולב וכן הסכים הר"ן בהלכות דף שנ"ד ע"א וכתב שכ"כ רש"י בתשובת והביא דבריו מרן בכ"מ פ"ז דלולב יע"ש וכיון שכן ק' איך פרש"י במתני' לולב לנטילה וערבה להקיף איפכא מיבעי ליה למידק ערבה לנטילה בעלמא ולולב להקיף בו המזבח איברא דממ"ש רש"י לקמן דף מ"ג יראה בהדי' דס"ל לרש"י דההקפה היתה בערבה וזהו הפך מ"ש רש"י בתשו' וצ"ל דרש"י בפירושו אזל בשטה א' ובתשובתו אזל בשטה אחרת אמנם על הר"ן קשי' דהוא מעתיק דברי רש"י ז"ל בריש פרקין לולב לנטיל' וערבה להקף המזבח ולקמן דף שנ"ד הסכים הר"ן דההקפה היא בלולב ולא בערבה וכתב שכ"כ רש"י בתשו' וצ"ע:

ההלל והשמחה פרש"י והשמחה לאכול בשר שלמים דקי"לן בפרק ע"פ דף ק"ט ע"א כו' דע דהרמב"ם כתב בפ"ו דה' י"ט דין י"ח ואנשים אוכלי' בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר כו' וכתב מרן הב"י סי' תקפ"ט ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו כו' עכ"ל ואפשר דה"ק יש פעמים דהשמחה היא לאכול בשר כגון בזמן שבה"מ קיים דהיא אכילת שלמים ויש פעמים דהשמחה היא בשתיית היין כגון בזמן הזה אי נמי יש לו' דבזמן הזה נמי צריך לאכול בשר עם היין דיין לחודיה אזוקי מזיק ומ"ש בגמ' דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ר"ל עיקר השמחה דבזמן המקדש הגם דשותה יין לשרות המאכל עיקר השמחה היא בבשר דהיא בשר של שלמים והיא קדושה ובזמן הזה דהבשר חולין עיקר השמחה הוא ביין ולעול' תרתי בעי' בשר ויין ויש סמך דבבשר חולין איכא שמחה מדתנן בתעניו' ערב ט"ב לא יאכל ולא ישתה יין ועיין בא"ח סי' תקנ"ט ובס' כנה"ג שם:

תוס' ד"ה והשמחה כו' וא"ת זמנין דאינם נאכלים כל ח' כגון שחל י"ט דסוכות בשבת ויום ח' באחד בשבת. כך היא הנסחא בספרים ישנים וה"פ דמקשי' התוס' תרי קו' דאם חל יום א' בשבת ליכא שלמי שמחה ביום א' דמה שזובח בערב סוכות לא מהני דבעינן זביחה בשעת שמחה ואם חל יום ח' בא' בשבת ליכא שמחה ביום אחרון דס"ל לתוס' כשיטת רש"י דפסחים דף ע' ע"א דכשאמרו לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה הוי דוקא לילה אבל יום ח' לא אמנם יש מגיהים בלשון התוספת וז"ל וא"ת זמנין דאינן נאכלין כל ח' כגון שחל י"ט א' דסוכות בא' בשבת ויום ח' בא' בשבת כו' וכונת הק' משום דס"ל לתוס' כשטת רש"י דפסחי' כדפרישית ומתרצי' התוס' וי"ל כדאמר רב פפא בפ' אלו דברים על קושיא כשחל יום א' בשבת דליכא שמחה ח' למ"ד בעינן זביחה בשעת שמחה דהשמחה היא בכסות נקיה ויין ישן ה"נ נימא הכי וכן ביארו המפרשי' דברי התוס' הללו ועיין בדרשות הראנ"ח פ' אמור יע"ש אמנם ק' היאך ס"ל לתוס' דידן שיטה זו דלא מתרבי לשמחה אלא דוקא לילי י"ט האחרון אבל יום ח' לא דאם כן תקשי לן הסוגיא דפסחים דף ע"א דמאי פריך מדתנן והשמחה ח' למ"ד בעי' זביחה בשעת שמחה דבצר לי' יום ח' היכא דחל יום א' בשבת היכי משכחת לה השמחה ח' וכן הקשו שם התוס' לרש"י ואפשר דתוס' דידן ס"ל דהמקשה דהתם ס"ל דכשאנו מרבין לילי יום טוב האחרון אפשר דכ"ש דמתרבה היום כשיטת התו' דהתם ולכך לא הקשה אלא למ"ד בעי' זביחה בשעת שמחה אמנם כשתירץ לו דשמחה מתקיים בכסות נקיה ויין ישן למ"ד בעי' זביחה בשעת שמחה ה"ה לדידן יש לתרץ כן בעבור יום ח' ודוק:

גמ' אמאי טלטול בעלמא הוא משמע דלול' לא חשיב כלי שמלאכתו להיתר וק' דבפרקי' דלעיל דף מ' ע"א אמרינן דלולב שביעית נהגה בו קדושת ז' דהנאתו וביעורו שוה דעיקר הנאתו לכבד את הבית והוא שעת הנאתו וביעורו כדפרש"י שם וכיון דלולב חזי לכבד את הבית א"כ ק' אמאי אסור לטלטלו הרי כתב הרמב"ם פכ"ז דשבת דין ב' מכבדו' של תמרה שמכבדין בהם הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת עכ"ל ושמא י"ל דאינו מותר לטלטל הלולב לכבד את הבית אלא כשיחדו מע"ש לכבד בו את הבית וכל עוד שלא יחדו חשוב כעצים דהוו מוקצים לטלטל ודוק:

תוס' ד"ה טלטול בעלמא הוא אע"ג דחזי למצוה כו'. דע דמרן הב"י סימן שי"ח הביא בשם הרלב"ח ז"ל דמרגלא בפומייהו דאינשי שתפילין אסור לטלטלם כו' יע"ש ומדברי התוס' דידן יש לי ראיה לדברי הרלב"ח דאדרבה המצוה היא סעד להיתר הטלטול ואין המצוה גורמת איסור טלטול:

דף מ"ג ע"א תוס' ד"ה ויעבירנו כו' כך פי' בקו' כו'. ולעד"ן דאפשר להליץ בעד רש"י דהנה בפ"ק דשבת דף ח' אשכחן אלא הא דאמר ר"י המעביר חפץ מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה ראשונה משעה ראשונה לכך וכנר' דסבר רש"י דדוקא במוציא לרה"ר מרה"י איתא להך דינא משום דמלאכ' הוצאה מרה"י לר"ה ממשכן גמרינן לה ובעי' דלהוי ההוצאה דומיא דמשכן אבל העברה ד"א בר"ה דחייב לא ילפי' לה ממשכן אלא גמרא גמירי לה כדאי' בשבת דף צ"ו ע"ב הלכך סבר רש"י דמעביר ד"א ברה"ר אע"פ שעקירה ראשונה לא היתה להעבירן ד"א ושוב נמלך והעבירן אפ"ה חייב והשתא דאתית להכי נ"ל לתרץ תירוץ חדש דמאי דנקט התלמוד שמא יעבירנו ד"א בר"ה משום דס"ל לאינשי דלאו מלאכה היא כיון שאין לה רמז בכתוב משא"כ מוציא מרה"י לר"ה דכתיב בקרא כדאי' ר"פ הזורק זה ירייה טפי ולא אתי להוציא מרה"י לרה"ר כנ"ל וראיתי בחדושי הרא"ם על הסמ"ג בה' מגילה דהעתיק דברי רש"י וכתב בסוף דבריו מש"כ ברה"ר דמסתמא קודם שימצא הבקי יעמוד לפוש עכ"ל ודוק: