כפות תמרים קנג

דין זה אמאי אצטריכו בפ' הישן לפרש ברייתא דלא ישן בתפילין לא קבע ולא עראי במציאות חדש שהם בראשו מגולים לוקמה כשהם בידו באחיזה בעלמא בלא כריכה אברייתא דשמעתין ואפשר דהתלמוד רצה לפרש לנו מציאות אחר דאסור ליישן אפי' עראי כי היכי דנימא דכל ברייתא אשמעינן דינא חדתא מה שלא השמיענו ברייתא אחרת. אך ק' אמאי לא פיר' הרמב"ם דין זה כשהתפילין בידו באחיזה בעלמא אסור ליישן בהם אפי' עראי שמא יפלו מידו כיון דנשנה דין זה בברייתא דשמעתין לא היה לו להשמיט דין זה ומתוך קו' זו צ"ל כמ"ש הגהות מימון דמ"ש בברייתא דידן לא יאחוז תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא קבע ולא עראי צריך לדחוק לפרש דלא ישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מלתא באנפי נפשה היא דאם הוא לבוש תפילין בראשו והם מגולים לא ישן לא קבע ולא עראי ודוק:

ואמר שמואל סכין וקערה כו' איכא למידק דכיון דהתלמוד שקיל וטרי פה להקשות לאמימר שהיה מתפלל עם הלולב בידו מברייתא דקתני לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל אמאי אצטריך המקשה לסיוע קושיתו להביא לדשמואל בקושית הברייתא סגי ליה ויש לו' דאי מברייתא לחוד לא קשיא דשאני התם דטרוד טפי שלא יפלו התפילין משום בזיון כתבי הקדש ובפרט לפי המנהג דנהגו להתענות מי שנופלים לו תפילין מידו כיון דליכא בדידיה בזיון כתבי הקדש הוה אמינא דלא טריד לכך הוצרך המקשה להביא לדשמואל דאסר להתפלל בסכין וקערה כו' דמשום הפסד ממון שלא ישבר הקערה טריד ואסור להתפלל א"כ הוא הדין בלולב אם יפול מידו ישבר ויפסל וטריד משום הפסד ממון וכל זה לפיר' רש"י ז"ל דדוקא בסכין וקערה שיש בו הפסד אסר שמואל ולדברי המפרשים דאסר שמואל בקערה בידו אפי' תהיה ריקנית הקושיא היא יותר פשוטה ועיין בפ' מי שמתו בדברי ה"ר יונה דף י"ז ע"א דדברי' מגומגמי' שם וכנר' מדבריו דנסחא אחר' היתה לו בשמעתין שהיה בעיא בגמ' אם יכול להתפלל ולולב בידו יע"ש ודוק:

תניא ר"א בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים וכו' איכא למידק מאי פריך מאי קמ"ל והלא אשמועינן טובא דקור' ק"ש ומתפלל ולולבו בידו דהוה ס"ד לו' דאסור משום הא דתניא לעיל לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל וגם מ"ש קורא בתורה ומניחו ע"ג קרקע שמעינן מינה דהקורא בתורה צריך שיאחוז בעמוד התורה בשעת ברכה כמו שכתב בא"ח סי' קל"ט ותרל"ב י"ל דודאי מתוך דברי הברייתא אנו למדין דינין הללו אמנם עיקר גופה דברייתא לאו להכי נחית דהא דקתני בריש' יוצא מביתו ולולבו בידו ובסיפ' תני הולך לבקר חולי' ולנחם אבלי' ולולבו בידו ובהני למה לי לו' ולולבו בידו ומשני להודיעך כמה היו זריזין במצות כלו' דהיו עושים כל אלה עם הלולב בידו ולא היו דואגים שיפול מידן ויפסל דכיון דהיו זריזין במצות נטילת לולב ביותר והיתה חביבה עליהם אין משאה ושימורה כבד עליהם ולא טריד שיפול מידו כשהולך לבקר חולים ולנחם אבלים והרמב"ם פ"ז דלולב דין כ"ד העתיק ברייתא זו ודילג ממנה הא דקתני קורא בתורה מניחו ע"ג קרקע והו"ל לאתוי כיון דמהכא שמעי' דצריך שיאחוז בעמוד התורה בשעת ברכה והטור סי' תרנ"ב העתיק חלוקה זו. ולענין מעשה ראיתי למקצת גדולים דכשקורין אותם לקרות בתורה מניחים הלולב במקומם ועולים לקרות בתורה בלי לולב בידם ומקצת גדולים עולים עם הלולב בידם ובשעת ברכת התורה נותנו לסומך שבמגדל כדי שיאחוז העולה בעמוד התורה בשעת ברכה ומנהג ראשון נר' יותר:

דף מ"ב ע"א אביי אמר ל"ש אלא שלא יצא בו וכו'. פרש"י ה"ג הא מדאגבה נפק ביה וכ' משמע מתוך לשון רש"י דאביי גופיה הוא דקשיא ליה ה"ד לא יצא בו ומשני כשהפכו וק' דמאי ק"ל לאביי והלא איהו הוא דאמר ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ומדשם חילוק זה דמשמע דהוה ידע דיש מציאו' שיוציא הלולב לר"ה ולא יצא וא"כ מאי קשיא הא מדאגבהיה נפק ביה ואפשר דמשום קו' זו היה בין המפרשים מי שהיה משנה הגירסא והוה גריס אמ' אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב דמדאגבהיה נפיק ביה ומשכחת לה לא יצא כשהפכו ונמצא דהכל הוא מימרא א' דמפרש אביי את דבריו ולא גריס לה בלשון קו' הא מדאגבהיה נפק ביה ותירוץ אמר אביי כשהפכו ולאפוקי גי' זו בא רש"י ואמר ה"נ וכו' כלו' דלעולם הגי' היא בלשון קו' ותרוץ כדגרסי' בספרים ומ"ש תחלה אמר אביי ל"ש וכו' האי אביי הוא אביי קשישה שהיה קדמון לאביי האחרון ואביי אחרון הוא דק"ל על דברי אביי קשישא הא מדאגבהיה נפק ביה ומשני אמר אביי כשהפכו ואע"ג דהתלמוד לא פי' דקושי' הא מדאגבהיה היא מאביי אין לחוש בזה כדאשכחן בר"פ אלו מציאות וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות וכן כתב התוספת יומא דף ע"ז גבי הני ה' עינויין כנגד מי ושם בחדושי רמזתי הרבה בקיאיות כיוצא בזה יעו"ש אך ק"ל מי הכריחו לרש"י לפרש דאביי הוא דק"ל הא מדאגבהיה וכו' לימא דאביי אמר תחלה ל"ש וכו' והקשה לו א' מבני הישיבה הא מדאגבה נפק ביה ותרץ לו אביי כשהפכו ואפשר דרש"י נמי ה"ק דקושי' הא מדאגבהיה היא מא' מבני הישיבה ובא רש"י לפרש כוונת קושית המקשה דהכי קשיא ליה ה"ד לא יצא בו וכו':

רבא אמר אפי' תימא וכו' דע דהתוס' לעיל דף ל"ז ד"ה דבעי' לקיחה תמה כתבו שם לולב שהוצי' בכלי דס"פ לא כשאוחזו בדופנו הכלי וכו' עכ"ל וק"ל מנ"ל למקשה דהכא דכשתרץ רבא כגון דהוציאו בכלי דר"ל דמניח ידו תחת שוליו כדי שיקשה לו והא"ר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה לימא דמ"ש רבא הכא כגון שהוציאו בכלי מיירי שאוחזו בדופני הכלי ולא יצא מטעם חציצה דהכלי חוצץ בין ידו ללולב ובכן לא קשי' ממ"ש רבא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דההי' לא הוי אלא כשאוחז בבית יד וצ"ע:

תוס' ד"ה אמר אביי כשהפכו מדאצטריך וכו' כתב התי"ט וז"ל ותימ' על הרב וכו' וכמו כן הרמב"ם וכו' וצ"ע וכו' עכ"ל ועיין מה שת' בזה הרב מו"ח בעץ החיים ולע"ד אפשר לו' דרבינו עובדיה והרמב"ם בפי' המשנה ס"ל כדעת ה"ר יונה שכתב בספ"ק דברכות דאפי' מי שסובר מצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל מצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כונה עכ"ל והביאו מרן הב"י ס"ס תקפ"ט יעו"ש ולכאו' ק' לחילוק זה של הר"י מדגרסי' בר"פ היה קורא ש"מ מצות צריכות כונה ומשני מאי אם כיון לבו לקרו' ופריך לקרות והא קרי ומשני בקורא להגיה ואם איתא דמצוה שיש בה אמירה לבד לכ"ע בעיא כונה לישני ליה הכי וי"ל דהתרצן לפי שטת המקשה דאינו מחלק הך חלוקה רצה להשיב לו דמאי כיון לבו לקרות אבל לפום קושטא אין צורך לתרוץ זה משום דיש חילוק דמצוה התלויה באמירה ולית בה מעשה צריך כונה ובמצוה דאית בה מעשה א"צ כונה ולפי זה נסתלקה קושית התי"ט מעל רבינו עובדיה דאע"ג דגבי ק"ש ותקיעת שופר פסקו דבעי כונה היינו במצוה התלויה באמירה וכ"כ חילוק זה ה"ה פ"ב דשופר וז"ל ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפי' התוקע עיקרו השמיעה לפיכ' צריך כונה מה שאין כן באכילת מצה עכ"ל אמנם הרמב"ם בחבורו אינו הולך עפ"י חלוק זה דא"כ בפ"ב דה' שגגו' כשהביא משנתינו המוציא לולב כדי לצאת בו וכו' אם איתא דס"ל דמצוה שיש בה מעשה לא בעי כונה הי"ל להתנות שהוציאו הפוך או שהוציאו בכלי ומדלא אייתי הנך שינויי משמע דס"ל דאפילו במצוה שיש בה מעשה צריך כונה לצאת וכיון דלא כיון לצאת לא יצא חוץ מאכל מצה משום דנהנה ועוד כתבתי טעמא אחרינא בהך דמצה בחדושי בפרק ראוהו ב"ד יעו"ש. ואפשר דטעמו דהרמב"ם דלא אייתי הנך שינויי משום דסוגייא דהכא סבר' כיון שהגביהו יצא בו והנענועים הם שיירי מצוה ולא חשיבי לברך עליהם אבל בריש פסחים מוכח דאפי' הגביהו ויצא בו מברך על הנענועים על נטילת לולב וכיון דאכתי לא יצא לגמרי דהרי מברך על הנטילת לולב על הנענועים א"כ חשיב דלא יצא אף על גב דלא הפכו ולא הוציאו בכלי סמך הרמב"ם בחבורו על סוגייא דפסחים. ועי"ל טעם אחר ע"פ מ"ש הר"מ פ"ב משגגות על מי שיש לו ב' תינוקות א' למול בשבת כו' ושכח ומל שניהם בשבת פטור מחטאת ומשמע מדבריו דאפי' מל של שבת תחלה ואח"כ מל תינוק דלאחר שבת כיון שהיה טרוד באותו תינוק דשבת פטר ליה אח"כ תינק דלאחר שבת אע"ג דהם ב' גופים א"כ כ"ש בלולב דהוא גוף א' דטרוד במצותו דאע"ג דהגביהו ויצא בו כיון דהוא חושב דלא יצא והלך אצל בקי ללמוד ממנו נטילת הלולב ראוי לפוטרו איברא דבהא דמשמע מהר"מ פ"ב משגגו' דאפילו מל בשבת תנוק דשבת תחלה ואח"כ מל דלאחר שבת פטור ק"ל על דבריו מסוגיא דפסחים דף ע"ב ע"א דאמרו שם גבי אמורי צבור דטעמא דמחייב השוחט לשם אמורי צבור משום דאמורי צבור כבר נשחטו יע"ש ומ"ש בדברי הל"מ שהאריך שם בזה ודוק:

א"ר הונא או' היה ר"י עולת העוף כו'. א"ל אמאי פטור והלא פושע הוא ודמי לשוחט פסח בשבת והיה בעל מו' דחייב כדאי' בפ' אלו דברים והרמב"ם פ"ב דשגגו' דהרי יש הפרש גדול בין עול' העוף לחטאת העוף דעולת העוף מולק בה הב' סי' ומבדיל ובחטאת העוף אינו מולק אלא סי' א' ואינו מבדיל וכדתנן פ"ז דזבחים משנה ד' גבי חטאת העוף דאינו מבדיל ומשנה ה' גבי עולת העוף קתני מבדיל ובמשנה ו', תנן הבדיל בחטאת ולא הבדיל כו' וכ"פ הר"מ פ"ו ופ"ז דהלכות מעשה הקרבנות יע"ש וי"ל דהא אזלא כס' ר"א ב"ר שמעון דאיתא בזבחים דף ס"ה אומר היה ר"א ב"ר שמעון שמעתי בחטאת העוף שמבדיל ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל יע"ש אך תימה מנ"ל לרב הונא דר' יוסי סבר כר"א ב"ר שמעון דמבדילין בחטאת העוף ולכן יראה דמצי אתי ככ"ע דודאי הא דקי"ל דאינו מבדיל בחטאת העוף היינו בשעת מליקה קודם הזאת הדם אבל אחר הזאת ומיצוי הדם הרי היא נאכלת לזכרי כהונה ואז ודאי יכול להבדיל הראש לעצמו והגוף לעצמו ואם כן עולת העוף שנמצאת בין אגפיים אע"ג דמצא הראש מובדל מגופה חשוב דחטאת היא ונעשה ההבדל אחר ההזאה ומיצוי הדם ואז ודאי יכול להבדיל בחטאת העוף לכ"ע ודוק:

מ"ד התם הוא דעבד מצוה כו' ק' מנ"ל לרב הונא דר' יוסי ס"ל אפי' לא עבד מצוה ורש"י הוקשה לו זה ותרץ דכך שמיע ליה מר' וק"ל אמאי תנא דמתני' לא אשמועי' דר' יוסי אמרה אפי' לא עבד מצוה ע"כ היה נראה דרב הונא דקדק לדינו ממתני' גופא דהוציא את הלולב לרשות הרבים פטור דמי לא עסקינן דהוציא