כפות תמרים קנב

כתב הרא"ש ז"ל ולענין אם חייב באונסין וכו' וכן דעת ה"ר ישעיה כו' יע"ש יש להתבונן מה יתרץ הרא"ש לקושי' ה"ר ישעיה ויראה דמתנה על מנת להחזיר הגוף קנוי לו וצריך שמקבל מתנה יחזור ויתננו במתנה לבעליו אבל שאול אינו צריך שיחזור ויתננו במתנה לבעליו וכן מתבאר מדברי הרא"ש וכן כתב בהדיא בחדושי רא"ם על סמ"ג יע"ש באריכות ובדין אונסין עיין מה שכתב ה"ה פ"ג דזכיה דין ט' ודוק:

למה לו למימר שלקחו באלף זוז כו' ק"ק אמאי לא פי' התלמוד ענין זה קודם שיפרש ל"ל למימר החזירו י"ל דאידך התלמוד לפרש זה כדי להסמיכו למה שהיה עושה אמימ' דהיה מתפלל עם הלול' והאתרוג בידו דטעמו משום חבוב מצוה כדפרש"י. מתיבי לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בחיקו פי' רש"י משום דטרוד במחשבתו כו' וקשה דס"ת בחיקו אין כאן טרדא דהאזור מעכב עליו שלא יפול ויר' דהא דס"ת אינו מונח ממש בתוך חיקו אלא הס"ת הוא מונח על חיקו ומחבקו בזרועו ובכה"ג טרוד במחשבתו שלא יפול ובפ' מי שמתו דף כ"ג מייתי בריית' זו וה"ג התם ת"ר לא יאחוז אדם תפילין וס"ת בזרועו ויתפלל וכן העתיק טא"ח סי' צ"ו יע"ש וכתב בתה"ד סי' יו"ז דס"ת לאו דוקא וכו' הביאו מרן הב"י שם ומתשובה זו של תה"ד מוכח דבשאר ספרים יש לחוש לבזיון שלהם אם יפלו על גבי קרקע וכ"ש דאסור לבזותם ולאבדם בידים ומכאן יש לי להביא ראיה על מ"ש הרשד"ם י"ד סי' קפ"ד דקרא תגר על קושרי ספרים שעושי' טבלאו' משיירי דפוס הנשארים ממלאכת הדפוס מפירושים ומדרשים האריך להוכיח דאיסור גדול הם עושים יע"ש גם בס' באר שבע דף ק"ז ע"ד קרא תגר על מה שרבים נוהגים לשרוף כתבי הקדש שבלו או נמחקו והוכיח הדבר ממ"ש הרמב"ם פ"ו ה' יסודי התורה דין ה' כתבי הקדש ופירושם כו' יע"ש איברא דיש לגמגם ולדחות דכל זה יהיה בכתבי הקדש הנכתבים בכ"י אבל ספרים דידן העשויים בדפוס לא מיקרי כתיבה ואין בו קדושה והרשד"ם בסי' הנז"ל רמז חילו' זה ולבסוף דחאו והבי' בשם תשו' הרמב"ם דאין חילוק בין כתיבה לחריתה יע"ש גם אני כתבתי בזה באריכות גדול בחבורי על הלכות גיטין אשר קראתיו גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ט"ו דדפוס כשר בדיעבד לכל דבר דצריך כתיבה כגון ס"ת ותפילין וגיטין וכ"כ בספר לחם חמודות ה' תפילין דף צ"ח סי' כ"ג והרמ"ע מפאנו דף ל"ח סי' ל"ח ומשא' בנימן סי' צ"ט וק"ז י"ד סימן רע"א ועיין תשו' רדב"ז סי' ל"ו יע"ש אך ק"ל על מ"ש בשם הרמב"ם כתבי הקדש ופי' וביאוריהן אסור לשרפן או לאבדן ביד כו' א"כ איך כתב שם שאר הכינויים שמשבחין בהם הקב"ה כגון כו' הרי הן כשאר כתבי הקדש ומות' למוחקן עכ"ל דמאי שנא דמחיקה שריא ושריפ' ואיבוד אסור ויראה אפשר לומר דהא דכתב דשרי למחוק הכינויין היינו דוקא לצורך כגון שיש תיבת רחום או שאר הכינויין תיבת יתירה במספר שקורא בו וכדי שלא ישתבש הקורא מותר למחוק כיון דהמחיקה היא לצורך להגיה הספר ובכתבי מהרי"א סי' קע"א נשאל על השם שכותבין בסדורין ב' יודין עם וי"ו על גביהן לרמוז על השם צדד צדדים אם אסור למוחקו או לא ולבסוף כתב ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למחקו משום דמסקנתו דלצורך גדול מותר למוחקו אבל לצורך קצת לא התי' למוחקו ומינה אני מדייק דשאר כינויין דמותר למוחקן היינו לצרך קצת וה"ה שאר כתבי הקדש דלצורך קצת מותר למוחקן והשתא א"ש מנהג חכמים שכותבים פסקים והוראות וחדושי תורה דיש פעמים דחוזר בו החכם ממ"ש ומעבי' קולמוס מוחק מ"ש וכן כשיש בתלמוד או בפוסקים איזה טעות מעבירין קולמוס על הטעות דמחיקה זו דהיא לצורך פשיט' דשריא ומ"ש הרמב"ם כתבי הקדש אסו' לשרפם או לאבד' ביד היינו שלא לצורך כלל ומה שקרא מהרשד"ם תגר על קושרי ספרים כדלעיל גם מ"ש באר שבע כדלעיל היינו טעמא משום דזה חשוב שלא לצורך כלל ולא חשיב להו צורך מה שעושה כן כדי שלא יהיו נזרקין אנה ואנה דהרי יש לו לגונזן בכלי חרס או תוך מערה א' כנ"ל ועיין תשו' רדב"ז סי' מ"ה ודע דנהגו העולם דמי שנופלין התפילין מידו דהוא מתענה אותו היום ונשאל הר"ב משפטי שמואל סימן י"ב מנ"ל סמך למנהג זה והשיב משום דתפילין שנפלו שייך בהם זלזול והביא סמך דיש בהם זלזול ממ"ש דהרואה תפילין שנשרפו בזרוע דצריך לקרוע ב' קריעו' כמו ס"ת שנשרף כו' יע"ש ובכנה"ג סי' מ' רמז לתשובה זו יע"ש ולעד"ן דיש סמך למנהג זה משמעתין דהכא דקתני לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל מפני שלבו טרוד במחשבתו ושלא יפלו מידו ויתבזו אלמא כשנופלין התפילין הו' זלזול וביזוי לתפילין וכיון דהוא גרם זלזול התפילין שלא שמרן יפה נהגו להתענו' לכפר העון כנ"ל ודוק:

ולא ישתין בהם מים בפרק מי שמתו דף כ"ג מקמי' לה דה"ק דאם התפילין בידו אינו יכול להשתין בבית הכסא עראי משום דסתם משתין בבית הכסא עראי משתין מעומד ואיכא ניצוצות הניתזין על רגליו ומצוה לשפשף הלכך א"א לאחוז תפילין בידו אבל בבית הכסא קבוע משתין מיושב וליכא ניצוצו' ויכול להשתין ותפילין בידו ועיין בש"ע ר"ס מ"ג בדברי מרן ומור"ם ולשון הטור סימן הנז' מגומגם הרבה בעיני דלא כתב צד ההית' דיכול להשתין בב"ה קבוע והתפילין בידו כיון דליכא למיחש לניצוצות והתוס' בפרק מי שמתו דף כ"ג ד"ה חיישינן וכן כתבו בדבריה' וז"ל והא דתניא לקמן לא ישתין בהם אפי' בב"ה עראי היינו דוקא כשאוחזן בידו וכו' יעו"ש ודברי התוספת הללו מגומגמים בעיני במ"ש והא דתניא לקמן לא ישתין בהם וכו' דמאי אפי' דקאמרי דמשמע לא מבעיא ב"ה קבוע אסור אלא אפי' עראי אסור והא ליתא דב"ה קבוע שרי דליכא נצוצות. גם מ"ש דטעם האיסור שמא ישפשף הניצוצות או יגע באמה טעם זה דיגע באמה לא ידענא מנ"ל דבגמרא לא אמרו אלא משום נצוצות וחלקו בין קבוע לעראי ואם איתא דיש טעם משום דשמא יגע באמה אין הפרש בין קבוע לעראי ולזה י"ל דטעם נגיעת האמה לא שייך אלא בב"ה עראי דמשום חשש נצוצות אוחז באמה ומשתין במקום שלא יפלו ניצוצות על רגליו אבל בב"ה קבוע דליכא ניצוצות א"צ לאחוז באמה ודוק:

ולא יישן בהם וכו' פרש"י שמא יפלו מידו וכו'. דע דבפ' מי שמתו פרש"י ולא יישן בהם שמא יפיח עכ"ל וק' אמאי שינה את טעמו דהת' פי' שמא יפיח והכ' פי' שמא יפלו מידו ורש"י הביא ראי' לפי' דהכא מהא דאית' פ' הישן דף כ"ו ע"א תני חדא יישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע וכו' וע"ש בפרש"י, ויראה דרש"י בפר' מי שמתו מפרש הברייתא בע"א דהא דקתני לא יאחוז תפילין בידו וכו' ולא ישן בהם לא קבע ולא עראי מפרש דלא ישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מלתא באנפי נפשה היא דאם הוא לבוש תפילין בראשו לא יישן לא קבע ולא עראי וסוגייא דפ' הישן ה"פ כי מנחיה ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישי' דלמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח כי פריס סודרא עלייהו על התפילין שבראשו ודאי מדכר דתפילין עליה ולא אתי להפיח כי נקיט להו בידיה כלו' שהם כרוכים בידו אפילו קבע נמי שרי דכיון שאינו לבוש התפילין בראשו ובידו אפי' יפיח לית לן בה ולשמ' יפלו מידו לא חיישי' שהרי הם כרוכים בידו וזה הפי' כתבו מרן בכ"מ פ"ד דתפילין לדעת הרמב"ם וא"כ רש"י דפ' מי שמתו פי' כפי' הרמב"ם והכא בשמעתין פי' פי' אחר:

והטור בא"ח סי' מ"ד כתב וז"ל אסור לישן בהם אפי' שינת עראי וכו' והרמב"ם וכו' עכ"ל גם הסמ"ג עשין כ"ב כתב כדברי הטור והגהות מימון פ"ד דתפילין הקשה עליו דפריס סודרא עלייהו פי' כדברי הרמב"ם ודנקיט להו בידיה פי' כרש"י וא"כ איך יעמיד הא דשרי' בין קבע בין עראי דא"א לאוקמה כלל דמנחי ארישיה אפילו מכוסים בסודר לא התיר אלא שינ' עראי כדברי הרמב"ם עכ"ל ובס' שארי' יהודה דף ל"ז העתיק הקו' הנז' מר שמואל וכתב עוד וע"ק לי על דבריו דמאי איצטריך וכו' ומהרי"ט שם תירץ קו' הגהות מימון על הסמ"ג ומיהו קשה וכו' יעו"ש. ולמה שהשמיטו הטור והסמ"ג הברייתא דשרי' בין קבע בין עראי כשמניח' אצל מראשותיו ע"ש מה שתי' מוהרי"ט. ואני ראיתי בסמ"ג סוף עשין כ"ב הביא דין זה דתחת מראשותיו והטור הביאו סי' מ' יעו"ש והתימה על מהרי"ט איך אשתמיט ליה דבריהם ולקו' מר שמואל דהניח בצ"ע יר' לע"ד ליישב דברייתא דאסרה בין קבע בין עראי היא ברייתא דשמעתין דקתני רישא לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל ולא ישן בהם לא שינת קבע ולא עראי ופשטא דברייתא דלא קאי ארישא דתפילין בידו וע"כ הוכרח התלמוד לאוקומי ברייתא דאסר בין קבע בין עראי בדנקיט ליה בידיה והטעם שמא יפלו מידו אה"נ דמשכחת לה גוונא אחרינא דאסור לישן בהם אפי' עראי כשהם בראשו והם מגולים משום דחיישי' שישכח שהתפילין עליו ואתי להפיח אבל כשהם בראשו מכוסי' מדכר דקא מנח תפילין ולא אתי להפיח הלכך ישן בהם שינ' עראי אבל לא שינת קבע ודוק:

אך אכתי ק"ל במ"ש הטור בסוף דבריו והרמב"ם כתב דאפי' שינת קבע כשהם בידו מותר וא"א לא כ"כ עכ"ל דמנ"ל דהרא"ש פליג על הרמב"ם בזה דמה שהתיר הרמב"ם אפי' שינת קבע כשהם בידו היינו דוקא דוקא בכרוכים יפה דליכא למיחש שמא יפלו מידו ומ"ש הרא"ש דאסור ליישן בהם אפילו שינת עראי כשאוחזן בידו היינו שאינם כרוכים משום דחיישי' שמא יפלו מידו וא"כ מא"ח ומא"ח ולא פליגי לענין דינא אלא בפי' דשמעתא כדמשני בפ' הישן הברייתות הא דנקיט ליה בידיה הא דמנחי ברישיה וכו' פליגי ליישב השמועה היכא קאי שינוייא דנקיט לה דהרמב"ם מפרש דקאי אברייתא דישן בהם אפי' קבע ומוקי לה שהם בידו כרוכים והרא"ש פי' דקאי אברייתא דלא יישן אפי' עראי ומוקי לה שהם בידו בלא כרוכים משום דחיישי' שמא יפלו ואפשר דהטור סבר דלדעת אביו הרא"ש אפי' כרוכים בידו כיון דידים עסקניות חיישי' שמא יותר כריכתם ויפלו מידו. אמנם מרן בש"ע כתב חילוק הנז"ל דבכרוכי' בידו מותר ליישן בהם אפילו שינת קבע ואם אוחזן בידו ואינם כרוכי' בידו אסור ליישן בהם אפי' שינת עראי:

ולפ"ז ק"ל לדעת הרמב"ם אמאי אצטריך תלמודא לאוקומי ברייתא דאסר בין קבע בין עראי כשמונחים בראשו מגולים לוקמיה בדנקיט להו בידיה ואינ' כרוכי' וברייתא דשרייא עראי ולא קבע כשמונחי' בראשו והם מכוסים וקו' זו לכאורה היא עצומה ובפרט לפי מ"ש מרן בכ"מ פ"ד דתפילין ובב"י סי' מ"ד לדעת הרמב"ם דהא דתניא לא יאחוז בידו תפילין ויתפלל ולא ישן בהם לא קבע ולא עראי מיירי דאוחז אותם אחיזה בעלמא בלא כריכה אם כן כיון דנשנה בברייתא