כפות תמרים קמט

פירות מ"ש אלא בכסף וק"ל לדעת הראב"ד דנהי דס"ל בפשט השמועה דאין מתחלל מ"ש אלא בכסף מ"מ מנ"ל להראב"ד לו' דאם חלל פירות בפירות דשניהם צריך להעלותם לירושלי' כדמשמע מלשונו והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם כו' לימא דהפירות ראשונים לא יצאו לחולין ויעלו אותם לירוש' והפירות השניים הרי הם חולין כשהיו וצ"ע:

עוד כתב שם מרן בכ"מ על דברי הרמב"ם והא דבפ' הזהב מוכח כו' י"ל כו' ודברי מרן הללו תמוהים בעיני דהא דריש הזהב לא מיירי במחלל פרי ראשון על דינרי זהב כי היכי דתקשי להרמב"ם אלא התם איירי בהא דתנן לא יעשה אדם סלעים דינרי זהב בהא שקלינן וטרינן אי דהבא פירא הוי טבעא אפירא לא מחללין וכ"פ רמב"ם שם דין ז' אין מחללין מעות מעשר על הפירות אבל במחלל פירות מ"ש דהם פרי א' של פירות אחרות בזה לא איירי בריש הזהב ותו ק"ל דאפילו תימא דיש בקיאות בפר' הזהב שאמרו שם דלא יחלל פירות מ"ש על הזהב דפירא אפירא לא מחללין אינו סות' לדברי הרמב"ם דהרמב"ם לא התיר לחלל פירות בפירות אלא מין במינו כגון חטים בחטים אבל מין בשאינו מינו בהדיא אמר הרמב"ם דאינו יכול לחלל ופירות מ"ש בזהב גרע ממין בשאינו מינו ולקושי' זו י"ל בדוחק דזה נכלל בתירוץ מרן הכ"מ אמנם כל הישר הולך לבבו יבין דהוא רוצה לחלק בענין אחר דהרמב"ם אינו מתיר לחלל אלא אוכל באוכל ולא אוכל במידי דלאו אוכל וחילוק זה ליתא דאפילו אוכל באוכל אם הוא מין בשאינו מינו אינו יכול לחלל וע"כ דברי מרן ז"ל בקו' זו ותירוצם צ"ע ודוק:

תוס' ד"ה דאשתקד כו' ואפילו לר' יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית המקדש כשיש מזבח בנוי כדמוכח פ' קדשי קדשים דף נ"ט ותי' יע"ש וכ"פ הרמב"ם ספ"ג דהל' פסולי המוקדשין וכעין זה כתבתי לעיל אמתני' דאתרוג של מע"ש בירוש' לא יטול יעו"ש פלפול גדול:

תוס' ד"ה א"נ סמוך לשקיעת החמה כו' כתב בס' מע"ח וז"ל ויש לדקדק עפ"ז הא בהדיא פריך המקשן אלא דאבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי ש"מ דאין פרכא כלל מהא דאין בנין ב"ה דוחה י"ט וצ"ל לפי דבריהם באת"ל פריך כלומר אפילו את"ל דבנין ב"ה דוחה י"ט מ"מ מחצות היום ולהלן תשתרי וק"ל עכ"ל. ומכאן סעד למ"ש בחדושי הלכות בפ' בתרא דר"ה דדעת היש מפרשים דהתלמוד ספוקי מספקא ליה אם יש לחלק בין בנין בידי אדם לבנין בידי שמים ולפי הצד דאין לחלק תירצו דאבני סמוך לשקיעת החמה כלו' בעי"ט דאין בנין ב"ה דוחה י"ט אפילו דהוא בידי שמים ולפי הצד דיש לחלק תירצו דאבני בלילי דאע"ג דאין בנין ב"ה בלילה בנין בידי שמים שאני ודוק:

ע"ב מוליכין את לולביהן לב"ה כו' אע"ג דנטילת לולב דוחה שבת אפי' בגבולין בזמן שבה"מ קיים היינו דוקא לענין נטילת לולב דהוא איסור טלטול אבל לענין הוצאה אינה דוחה שבת הלכך מוליכין את לולביהן לב"ה ודוק. למחרת משכימין ובאים כל א' וא' כו' לקמן בפ' לולב וערבה גבי מוליכין לולביהן להר הבית קתני שם דמלמדין אותם לומר כל שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה וק"ק אמאי הכא בגבולין לא למדו להם לומר כן י"ל דהכא בגבולין לא הוצרכו ללמד לומר כן מפני שהעם שהיה להם לולבין הם מועטים ויכול כל א' וא' להכיר את שלו אבל בהר הבית היו שם רוב יש' והיו שם הרבה עשירים שהיה להם לולבין ומוכרח היה שנתערבו הלולבי' לכך מלמדים אותם לומר כל מי שמגיע כו' וכ"כ התי"ט בפרקין דלקמן יע"ש:

גמ' מנא ה"מ דת"ר ולקחתם לכם כו' משמע ליה מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת לשון יחיד וכ"כ התוס' ר"פ ד"ה בעי' הדר גם בשמעתין כ"כ ואיכא למידק דלעיל דף ל"ד ע"ב דרשי' ומנין שמעכבים זה את זה ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה גם אתרוג חסר פסול מהאי טעמא דאינו לקיחה תמה כמ"ש התו' שם ורש"י דף ל"ו ע"ב גבי ר"ח מטביל ביה ונפיק ביה יע"ש. וכן מצאתי שהקשה קו' זו בחדושי הרא"ם לסמ"ג יע"ש ואפשר לומר דאי קרא אתא לומר לשון רבים שיקחו כל א' וא' לימא וקחו מדכתיב ולקחתם דרשי' ליה נמי ללקיחה תמה וכן מצאתי בספ' קרבן אהרן דף רנ"ח ע"ד יע"ש ואין להקשות אימא כוליה קרא לענין לקיחה תמה דא"כ לימא קרא ולקחתם לשון יחיד בפתח תחת התי"ו מדקרינן ולקחתם לשון רבים בסגול תחת התי"ו דרשי' נמי לקיחה לכל אחד ואחד אמנם ק"ל אמאי אצטריך קרא דלשון רבים לומר לך שתהא לקיחה ביד כל אחד וא' והלא במצוה שבגופו של אדם כגון תפילין וחליצ' ושמיע' שופר לא מצי איניש למעבד שליח בעדו ושלוח של אדם כמותו אינו אלא בקדושין וגירושין או הפרשת תרומה או שחיטת פסח דאינה בגופו של אדם כדאיתא בהאיש מקדש ומהיכ' תיתי בלולב דמצי איניש למעבד שליח שיקח א' בעד כולם מדאצטריך קרא לו' ולקחתם לרבים שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד ודע דיש דברים דאין שלוחו של אדם כמותו דגרסי' פ' מצות חליצה וקראו לו זקני עירו הם ולא שילוחם וכתבו שם התוס' ותימה אדילפינן בפ"ב דקדושין וכו' יעו"ש ובס' באר שבע דף ס"ג ודף ע"ח העתיק דיבור זה יעו"ש ואם אדם יכול לעשות שליח להשאל על נדרו נחלקו הפוסקים דהרמב"ם פ"ז דשבועות ס"ל דאינו עושה שליח והרא"ש וטי"ד סי' רכ"ח ס"ל דעושה שליח והכרעת האחרונים הריב"ש ס"ס ש"ע ומרן בש"ע כהרמב"ם ז"ל ודוק:

תוס' ד"ה ולקחתם וכו' וגבי סוכה וכו'. דבריהם תמוהים דמהו זה שאמרו וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתי' כל האזרח וכי קרא דכל האזרח לאו קרא הוא וא"כ איך אמרו דבסוכה לא צריך קרא ותו ק"ל דאעיקרא דדינא למה צריך קרא דכל האזרח והלא מצות סוכה בלשון רבים נאמרה בסוכות תשבו אלמא דכל א' וא' חייב לישב בסוכה וצ"ע. לכם משלכם להוציא את השאול והגזול. אע"ג דהם ב' דרשות שפיר נפקי מחד קרא דשקולים הם ויבואו שניהם כיון דממשמעות א' נפקי אך קשה אמאי לא דריש נמי להוציא אתרוג של שותפין דלא חשיב לכם כמ"ש התוספות בשמעתין י"ל דכיון דקתני להוציא את השאול הרי נתמעט של שותפין דהוי כשאול לו חלק חבירו ודוק:

תוס' ד"ה אלא א"כ וכו'. סברא קמייתא אתייא כתשו' ר' שרירא וס' שנית דיש לסמוך היא כסברת רשב"ם ס"פ יש נוחלין והרא"ש בפרקין וטור סי' תרנ"א הביאו ב' הדעות הנז' וראיתי בתשו' הרא"ש ריש כלל ל"ה מייתי שם תשו' ה"ר אביגדור וכתוב שם באמצע התשו' וז"ל דרשי' לכם לרבות השותפין וכו' כדאית' פ"ק דיומא דף י"א וכו' יעו"ש באורך ודברי ה"ר אביגדור תמוהים בעיני דרוצה לדרוש מן הפסוק דשותפין שקנו אתרוג לצאת בו יוצאי' בו מדכתי' ולקחתם לכם ולא התיר הכתוב של שותפין אלא בשותפין שלקחוהו לצאת בו כדכתי' ולקחתם לכם ורוצה לפרש ולקחתם מלשון קניה ומקח דהרי אמר דבלקיחה דמצוה הכתוב מדבר ועלה קאי לכם אבל לקיחתו לסחורה לא מיקרי לכם וזה ודאי אינו דפי' ולקחתם אינו על הקניה אלא פי' ולקחתם הוא על מצות נטילת לולב ולפי דברי ה"ר אביגדר דפירש ולקחתם הוא על הקניה א"כ עיקר המצוה דהיא נטילת לולב לא נזכרה בכתוב ותו אם הכתוב מכשיר אתרוג של שותפין שלקחוהו למצוה אע"ג דאין כל האתרוג שלו אלא מחציתו א"כ יכשיר אתרוג של שותפין שלקחוהו לסחורה ומ"ש הא מהא ואם נאמר דבאתרוג של שותפין שלקחוהו למצוה היינו טעמא דיוצא בו משום דמסתמ' כל א' נותן לחבירו חלקו בשעת נטילתו כמ"ש התוס' בויש לסמוך וכס' רשב"ם ז"ל אם זו היא כוונתו זה לא מיקרי אתרוג של שותפין דבשעת נטילתו הוא של הנוטל לגמרי ואין לחביריו חלק בו. וכ"ת תיקשי לן אמאי אין אנו מכשירים אתרוג של שותפי' מדכתיב לכם דמשמע גם של שותפין כדמוכח מההיא דפ"ק דיומא גבי בית השותפין מטמא בנגעי'. י"ל דגבי אתרוג לא ס"ד להכשיר אתרוג של שותפין דכתיב ולקחתם ודרשינן לקיחה תמה להוציא מי שנטל חצי אתרוג וא"כ אם יקח לצאת אתרוג של שותפין הוי חצי שלו ולא הוי לקיחה תמה כיון דאין כולו שלו ולכם לא אתא להכשיר של שותפין אלא להוציא גזול ושאול כנ"ל ודוק ומעשה בר"ג וכו' נטלו ר"ג וכו' מתנה ע"מ להחזיר כו'. כתב הטור סי' תרנ"ח ואפילו נתנו לו סתם ולא פי' ע"מ שתחזירהו לי מסתמא דעתו שיחזירנו לו כיון דצריך לצאת בו ואם לא החזירו לו לא יצא עכ"ל משמע מתוך לשון זה דאם בעל האתרוג כבר יצא בו ואח"כ נתנו לאחר לצאת בו א"צ להחזירו לבעליו כיון דבעל האתרוג כבר יצא בו וקשה דעובדא דר"ג הוה שכבר יצא בו כדקתני בברייתא נטלו ר"ג ויצא בו ואפ"ה חזינן דהוצרכו להחזירו לר"ג וי"ל דצריכין היו להחזירו לר"ג משום דר"ג היה צריך לו לשאר ימים לצאת בו ומאי דמשמע מדברי הטור דאם בעל האתרוג יצא בו ואח"כ נתנו לאחר א"צ להחזירו לבעליו היינו ביום אחרון של סוכות אך ק"ל כששאלו בגמ' ל"ל לו' החזירו לימא דהא קמ"ל החזירו יצא הא לא החזירו לא יצא אע"ג דנתנו ר"ג סתם ולא פי' דהמתנה היתה ע"מ להחזיר אפילו הכי היו צריכים להחזירו כיון דצריך לו ר"ג לשאר ימים לצאת בו. ואפשר דהתלמוד ס"ל דעובדא דר"ג היה שנתנו במתנה ופי' בהדיא ע"מ שתחזירהו לי ופשיטא דהיה צריך להחזיר מכח התנאי וא"כ מאי קמ"ל במ"ש והחזירו לר"ג ומשני דקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר וכו' ודוק:

תוס' ד"ה הילך אתרוג זה בשום מקום אין מדקדק התלמוד בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו כצ"ל דע דהרמב"ם פ"ז דהלכו' אישות דין י"ז כתב דכל האומר מעכשו או האומר ע"מ דהוא כמעכשו א"צ לכפול התנאי ולא להקדים תנאי למעשה וכתב ה"ה דזה דעת כל הגאונים יע"ש גם דע דבענין תנאי קודם למעשה יש מחלוקת בין הפוסקים דהרמב"ם פ"ו דאישות דין ג' וד' מפרש דהמעשה הוא מסירת הקדושין או הגט ביד האשה ועיין בפ' אע"פ דף נ"ו בתוס' ד"ה הרי זו מקודשת דהביאו בשם רש"י דס"פ הפועלים דרש"י ס"ל כהרמב"ם ועיין בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' י"ז ושאר המפרשים חלוקים עליו וס"ל דהמעשה היא אמיר' הרי את מקודשת או הרי את מגורשת וכתב ה"ה דלדעת שאר מפרש' מה ששנינו בפרק מי שאחזו משנה ז' ה"ז גיטך כו' יע"ש. ויש לגמגם דס"ס המשנה היא שלא בדקדוק גם לדעת הרמב"ם דהא לא הזכיר במשנה כפל התנאי ולזה דזה אינו חשוב שלא בדקדוק משום דהתנא מקצר ולא חש להזכיר כפל התנאי אבל הזכיר מעשה קודם לתנאי זה ודאי שלא בדקדוק ואיך אפשר לומר דתנא תני דברי' שלא בדקדוק לכך מפרש הרמב"ם דתנאי קודם למעשה פי' מעשה הוא מסיר' הגט ואם כן אף על גב דאמר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום ולא יהיה גט אם באתי מכאן ועד שלשים יום כיון דלא מסר הגט ביד האשה עד שגמר התנאי חשיב תנאי קודם למעשה לדעת הרמב"ם ולפי דברי הרמב"ם מ"ש כאן הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי הוא בדקדוק דעל מנת אינו צריך