כפות תמרים קמח

וא"כ לפרש"י היה אפשר לו' דתרי תנאי הוו חכמים דהתם ס"ל דטעמא הוי שמא תכחיש וכיון דאינה חששה גדולה במזיד תעלה ותאכל במקום ורבנן דהכא סברי דטעמא הוי שמא יגדל מהם עדרים והיא חששא גדולה לחוש עליה אפילו בדיעבד ולכך אמרו על חיין אין מחללין אפי' דיעבד אמנם התוס' דחו פרש"י דהתם ואמרו דאין חשש שמא תכחיש ולא הוי אלא מטעמא שמא יגדל עדרים כדקא' הכא ורבנן דהכא והתם כולהו חד טעמא אית להו שמא יגדל עדרים השתא נולדה הקו' מ"ש דהתם קתני במזיד וכו' ותרצו וי"ל דאיירי וכו' וכוונתם דהכא איירי בבעלי מומין והחששא היא גדולה שמא יגדל עדרים עד שיולידו וולדות תמימים ולכך החמירו דאפילו בדיעבד אין מתחללין והתם איירי בתמימים דליכא למיחש כולי האי שמא יגדל מהם עדרי' ולכך לכתחלה אינו יכול ליקח בהמה תמימה ואם כבר לקח במזיד תעלה ותאכל במקו' והרז"ה תירץ דהכא איירי תוך ירוש' והתם איירי חוץ לירוש' ובס' תמים דעים דף ס"ט סימן רמ"א בהשגות הראב"ד כתב תרוצא אחרינא ודבריו מגומגמים בעיני יעו"ש. וראיתי להרמב"ם פ"ד דמ"ש דין ו' כתב וז"ל אין מחללין מעות מעשר על הפירות וכו' ובפ"ז דמ"ש דין ט"ו הלוקח פירות חוץ לירוש' וכו' יעו"ש ודברי הרמב"ם הללו הם תמוהים איך העתיק ב' הדינין הללו הסותרין זה את זה ותירץ הרז"ה פשיטא דלית ליה להרמב"ם דהא הרמב"ם איירי בפ"ד חוץ לירושלים כמבואר בדבריו גם תירץ התוספת דאמרו דמ"ש חכמים על חיין אין מתחללין מיירי בבעלי מומים דוקא אין נראה דהרמב"ם סובר חילוק זה דא"כ הו"ל לפרש בפ"ד דמיירי בבעלי מומים גם תירוץ הראב"ד שהביא בספר תמים דעים דמ"ש חכמים על חיין אין מחללין מיירי דמתכוין להוציאן לחולין אין נראה דא"כ היה לו לפרש בפ"ד דמיירי במתכוין להוציאן לחולין לכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל חילוק אחר דברייתא דהכא מיירי דבע"ה מחלל מעות מ"ש שבידו על בהמה שברשותו בהא אמרו על חיין אין מתחללין אפי' בדיעבד שמא יגדל מהם עדרים אבל בשחוטין הרי הוא מחולל וכן במחלל בפירות שברשותו וזהו הדין דכתב הרמב"ם בפ"ד ומ"ש בהאיש מקדש בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום מיירי שבע"ה שיש לו מעות מ"ש לקח בהם בהמה מחבירו ובהא הוא דאמרו במזיד תעלה ותאכל דכיון דהיה מזיד הלוקח אין סברא לקנוס למוכר לומר דאינו מתחלל בכה"ג שיחזרו הדמים למקומם מטעם שמא יגדל עדרים הלוקח דכיון דהמוכר לא חטא בזה אין סברא להעניש למוכר לבטל המקח ולכך אמרו במזיד תעלה ותאכל. זה נ"ל כפתור ופרח לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל ומכאן מודעה רבה למ"ש הרמב"ם פ"ד דמ"ש דין ו' אין מחללין מעות מעשר על הפירות ואם חילל יעלו הפירו' ויאכלו בירוש' וכתב מרן בכ"מ דבפ"ק דמ"ש במשנה הלוקח פירו' שוגג יחזרו דמי' וכו' ולא חשש ר' וכו' יעו"ש ולעד"ן דדברי הרמב"ם אינם ענין לאותה משנה דפ"ק דמ"ש דהרמב"ם איירי הכא במחלל מעות מ"ש על פירות שלו ובכה"ג בין שוגג בין מזיד הדין שוה דאם חלל יעלו הפירות ויאכלו בירוש' ומתני' דפ"ק דמ"ש מיירי בלוקח פירות מחבירו בהא הוא דאמרו בשוגג יחזרו דמים למקומם וזה הדין הביאו הרמב"ם פ"ז דמ"ש דין ט"ו ודוק כתבו עוד התוס' והא דאמרי' בהגוזל קמא וכו' א"נ אפי' כרבנן והתם שאני דלא אפשר בע"א כצ"ל יר' דקשר הקו' הוא באופן זה דלפי פרש"י דהאיש מקדש דטעמא דאין לוקחים בהמה במעות מ"ש הוי משום שמא תכחיש בדרך וההיא מתני' חולקת אבריית' דהכא דסברא דטעמא הוי משום שמא יגדל עדרים א"כ יש להשיב ולו' דההיא דהגוזל אתייא כההיא דהאיש מקדש דטעמא הוי משום שמא תכחיש ולטעם זה ל"ק כולי האי דאיכא למימר דיותר טוב לקנות בהמה ולהעלותה לירושלים ואע"גב שמתכחשת מטורח הדרך מלהביא מעות בבל שאינם יוצאים בירושלים אמנם לפי מה שהעלו התוס' דכלהו תנאי אית להו גזרה דשמא יגדל עדרים דהיא לתא דאיסורא א"כ לפ"ז ק' היאך התירו בהגוזל קמא לקנות בהמה והא איכא למיחש שמא יגדל עדרים דהיא איסורא רבה וס"ד דתוס' דטפי ניחא להעלות מעות בבל אע"ג דאינם יוצאים מלהעלו' בהמה דאיכא למיחש איסורא דשמא יגדל עדרים ותירצו דההיא אתיא כר"מ א"נ אפילו כרבנן והתם שאני דלא אפשר בע"א כו' כלומר דהשתא בתירוצם ס"ל לתוס' דעדיף טפי לקנות בהמה אע"ג דאיכא למיחש שמא יגדל עדרים מלהעלו' מעות בבל דאינם יוצאים בירוש' ודוק:

כתבו עוד התוספ' ולפי מ"ש דר"מ כו' כתוב בס' מאיר ע"ח לא מצאתי זה בפרש"י בפר' הזהב וע"ש ואשתמיט ליה להרב בקיאות זה דהכי איתא בפרק הזהב דף נ"ה ע"ב מתיב ר' ששת מדתנן פ"ק דדמאי משנה ב' מחללין אותו כסף על כסף כו' ועל משנה זו פרש"י ויחזור ויפדה את הפירות ויעלה הכסף לירוש' וכו' יע"ש ועל פירש זה מקשים בתוס' דהכא אשכחן דשרי ר"מ דמאי לחלל הפירו' לכתחלה כו' ואע"ג דברייתא דידן בודאי איירי ולא בדמאי ועדיפא מינה הוי לי' לאקשוי דאפי' בודאי שרי הכא ר"מ לחלל על הפירות חוץ לירוש' מ"מ כיון דיש מי שמפרש בירוש' בריתא דידן בדמאי כמ"ש בדבור שלפני זה ע"כ כתבו קושייתם לפי סברא זו דאפי' למאן דמוקי ברייתא דידן בדמאי קשיא לפירש רש"י דהתם דהכא קתני בהדיא דשרי ר"מ דמאי לחלל על הפירו' לכתחלה ובלבד שיעלה הפירו' ויאכלם דהכי עדיף טפי משיחזור ויפדה את הפירות וזש"א התוספ' ובלבד שיעלה הפירות כו' הוא סברא דנפשייהו בפי' ברייתא דידן דכשאמר ר"מ דיכול לחלל דמי מה שכתב על בהמה חיה ועוף בין חיים שחוטים היינו שיעלם ויאכלם בירוש' דהכי עדיף טפי משיחזיר ויפדה את הפירות וע"ש בתוספ' דפרק הזהב דהאריכו להקשות על פרש"י ז"ל דהתם ומתוך דבריהם שם נתברר כוונת תוס' דידן יע"ש:

דף מא ע"א גמ' א"ר אשי מחלוקת בפרי א' כו' איכא למידק מנ"ל לרב אשי לומר כן ומי הכריחו לזה ותו מ"ש רש"י מחלוקת דר"א ור"י ע"כ ק"ק מה בא ללמדנו ויר' דהכריחו לרב אשי לומר כן משום דכלל גדול יש לנו אפושי פלוגתא לא מפשי' וא"כ דיינו שנאמר דפלוגתא דהנך אמוראי הוי דוקא בפרי א' ועוד מרויח בזה דלא פליגי תנאי לדעת ר"א דברייתא דקתני לקח הוי בפרי ראשון וברייתא דקתני דרך חילול הוי בפרי ב' ולא פליגי תנאי בהך מלתא וזש"א רש"י מחלוקת דר"א ור"י לאפוקי התנאים דאפשר לומר דלא פליגי וליכא תניא כותיה דר"י דההיא מיירי בפרי ב' דהוי בין דרך מקח בין דרך חלול ונ"מ לפי זה דכיון דלר"א יש סייעתא מתנא דתני לקח ולר' יוחנן איכא סייעתא מברייתא דקתני דרך חלול דמצינן לאוקמה בפרי ב' א"כ ראוי לפסוק כר"א לגבי רבי יוחנן כיון דתניא מסייע ליה לר"א זו היא כונת רב אשי לפי הס"ד ודוק:

איתיביה רבינא לרב אשי כו'. מדקאמר איתיביה משמע דפנים בפנים אותביה רבינא לרב אשי דאל"כ הל"ל מתיבי ומדקאמר בתר הכי אלא אמר רב אשי מחלוקת בפרי שני כו' ופרש"י אלא אי אתמר דרב אשי הכי אתמר משמע דלא היה מדבר רבינא עם רב אשי אלא עם בני הישיבה דאמר משמיה דרב אשי לישנא קמא ומכח התיובתא תירץ אלא אי אתמר דרב אשי וכו' ואלו לא היה פרש"י הו"א דרב אשי גופיה חזר בו מכח התיובת' אבל מדברי רש"י לא משמע דחזר בו רב אשי אלא הטעות היה לבני הישיבה דאמרו לישנא קמא משמיה דרב אשי ויראה דרש"י ס"ל דתרי רב אשי הוו דמ"ס בתחלת הסוגיא אמר רב אשי זה הוא רבי אשי קדמון דיש רב אשי קדמון כמ"ש בס' יוחסין בע' האמוראים ומאי דקאמר אתיבה רבינא לרב אשי היינו רב אשי חברו של רבינא והקשה לו עמ"ש בישיבה משמיה דר' אשי הקדמון ותירץ ר' אשי האחרון אלא אי אתמר כרבי אשי קדמון הכי אתמר כו' ודוק:

תוס' ד"ה פירות הללו כו' בהדיא קתני בירוש' דז' והחנוני אומר לו הרי סלע כו' עכ"ל. כתב בחדושי הלכות בתוספתא דז' פ"ה ליתא הך סיפא והוא א"ל הילך סלע זו כו' ואפשר שכן היה נוסחת הגמ' שלהם ולהכי הוצרכו להביאו מדברי הירוש' עכ"ל וק"ק אפי' תימא דלא היה בגירסתם הך סיפא דזהו א"ל הילך סלע זו במתנה כו' ס"ס מצינן למידק דדרך חילול אינו דאי הוה סגי בדרך חלול למה ילך אצל חנוני יקח פירות חולין שיש לו בביתו שוה סלע ויחללנו עליהם ויאכלם בתורת ז' כדפרש"י ויראה דהתוס' מאנו בזה דאפשר דנקט הכי משום דמיירי דהבע"ה אין לו פירות ולכך השמיענו התנא דאם אין לו פירות ילך אצל החנוני הרגיל אצלו ויאמר לו תן לי בסלע פירות ונותן לו ואלו לא גרסי' הסיפא הו"א דה"פ דכשיקח הבע"ה הפירות מהחנוני אז יחלל בע"ה הסלע שבידו בפירות שלקח מהחנוני וחוזר הבע"ה וא"ל הרי הפירות נתונים לך במתנה ונמצא דבע"ה חילל הסלע שבידו דרך חלול ולא דרך מקח שלא נתן הסלע לחנוני אבל השתא דקתני סיפא והחנוני א"ל הרי סלע זו נתון לך במתנה משמע דהוי דוקא דרך מקח שכבר נתן הסלע לחנוני בעד הפירות והחנוני מחזיר לו הסלע שנתחלל דרך מקח. ובכן ק"ל במ"ש התוס' בסוף דבריהם ודייק דדרך חלול אינו מדלא חילל החנוני לכתחל' סלע של בע"ה על פירותיו שלא בדרך מקח וממכר עכ"ל דלמה להו למימר דדייק הכי לימא דהכי דייק דדרך חלול אינו מדלא חילל הבע"ה הסלע שבידו על הפירות שלקח מהחנוני דנמצא דהוא דרך חלול ולא בדרך מקח דהסלע לא נתנו לחנוני ומדהוצרך לתת הסלע לחנוני בעד הפירות וחנוני מחזיר לו הסלע אלמא דאינו מתחלל אלא דרך מקח ותו ק"ל אהא דכתבו התוס' ודייק דדרך חילול אינו מדלא חילל החנוני לכתחלה סלע של בע"ה על פירותיו כו' דזה ודאי אינו יכול לעשות כן דוכי האדם יכול לחלל סלע חברו או פירות חברו ואפשר דהא לא קשיא דכשנותן לו רשות בעל הסלע לחנוני שיחלל סלע שלו על פירותיו מצי למעבד הכי וא"כ הדיוק והוא זה ל"ל שיקח בע"ה פירות מחנוני כו' יאמר בע"ה לחנוני חלל קדושת סלע שלי על פירותיך ומדלא עביד הכי משמע דדרך חלול אינו מחלל אלא דרך מקח אמנם קו' קמייתא ק' וצ"ע ומ"ש בחדושי הלכות בזה דבריו מגומגמים אצלי ודוק. מאי שביעית דמי ז'. דאלת"ה מעשר מעשר ממש והכתיב וצרת הכסף בידיך אלא דמי מעשר ה"נ דמי ז'. מהכא מוכח בהדיא דפירות מ"ש אין מתחללין אלא על המטבע ומשמע דאין מתחלל פירות מ"ש על פירות אחרות ומכאן השיג הראב"ד על הרמב"ם דכתב רפ"ד דמ"ש דין ב' וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות יעלו הפירות ויאכלו בירוש' ולא יחלל ממין על שאינו מינו כו' וכתב עליו הראב"ד וז"ל והראשוני' לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים כו' יע"ש ומרן בכ"מ הליץ בעד הרמב"ם וז"ל ומ"ש בס"פ לולב הגזול כו' יע"ש כונת דבריו דמ"ש בגמ' דמעשר דברייתא לא ס"ד דהוי מעשר ממש מדכתי' וצרת הכסף היינו מפני שהבריית' מיירי דהוא מחלל מ"ש מדגן תירוש ויצהר על בהמה חיה ועוף דהוא מין בשאינו מינו בזה הוא דאמרו דאי אפשר דהברייתא מיירי במעשר ממש דכיון דהפדיון הוא בשאינו מינו בעי' וצרת הכסף אבל כשבא לפדות מין במינו כגון חטים בחטים זה יכול לעשות לדעת הרמב"ם אבל הראב"ד תפס פשט השמוע' דלעולם אינו מתחלל