כפות תמרים קמז

למתני' דפ"ק דמ"ש צ"ל דהך ברייתא מיירי חוץ לירוש' והתם הוא דגזרו רבנן שמא יגדל כו' אבל בירוש' לא גזור ומתני' דפ"ק דמ"ש מיירי בירושלי' א"כ אם בירוש' לא חיישי' שמא יגדל כו' א"כ יקנה בהמה לבשר תאוה ואמאי לא שרו ליה אלא בהמה לזבחי שלמים י"ל דודאי בירושלי' לא חיישי' שמא יגדל כו' ויכול לקנות חיה ועוף חיין שאין ראויין למזבח אבל בהמה דהיא ראוי' למזבח דווקא לשלמים ולא לבשר תאוה כדמוכח פ"ק דמ"ש משנה ד' ובמנחות ס"פ התודה וכמ"ש רמב"ם פ"ז דמ"ש דין י"ב וז"ל בתחלה היו לוקחים כו' י"ש עלה בידינו דברייתא דקתני הכא וחכ"א על חיין אין מתחללין חוץ לירוש' איירי כמ"ש התוס'. אמנם הרז"ה בס' המאור דף שמ"ז כתב וז"ל והא דתניא א' ז' וא' מ"ש מתחללין כו' יע"ש ובס' ת"ד סי' רמ"א דף ס"ט כתוב בהשגות הראב"ד על הרז"ה דאין דבריו מספיקין דלא מתרצי מתנייתא בהכי כו' יע"ש ובמקצת קו' הראב"ד על הרז"ה יש להליץ מתוך מ"ש לעיל כמבואר למבין וע"ש בהראב"ד מה שתי' במאי דק' ברייתא דידן לההיא מתני' ותוס' דידן יש להם תי' אחר בזה יתבאר בדיבור שאחר זה כתבו עוד התו' ותימה דבריש הזהב כו' יר' דהקשר הוא זה דהם כתבו בריש הדיבור דברייתא דהכא איירי חוץ לירוש' לאפוקי פי' הרז"ה דמפרש לה בתוך ירושלים ולפי' הרז"ה ל"ק מההיא דריש הזהב דהתם איירי חוץ לירושלי' ולכך טבעא אפירא לא מחללין והכא איירי תוך ירוש' אבל לפירושם דברייתא דהכא מיירי חוץ לירוש' ק' מההיא דריש הזהב עוד י"ל הקשר באופן אחר דהם כתבו ואפי' לכתחלה שרי ר' מאיר לחלל כו' ובשלמא אי הו"א דר"מ לא שרי אלא בדיעבד וכן חכמים לא שרו בשחוטין אלא בדיעבד לא הוה ק' מההיא דריש הזהב דהו"א דהא דטבעא אפירא אין מחללין היינו לכתחלה אבל בדיעבד הרי הוא מחולל כדקתני הכא אבל השתא דאמרו דר"מ שרי לכתחלה וכן רבנן שרו לכתחלה בשחוטין השתא ק' מההיא דריש הזהב ותירצו וי"ל דהכא איירי ע"מ להעלותו ולאכלו בירוש' כלו' דכיון דהכא איירי דמחלל מ"ש על בהמה חיה ועוף מצי להעלותם ולאכלם בירוש' אבל בההיא דהזהב דלא יעשה סלעי' דינרי זהב דדינרי זהב לאו בני מיכל נינהו וע"כ צריך לקנות בדינרי זהב מידי דמאכל הלכך אין מחללין חוץ לירוש' סלעים שהם טבעא אדינרי זהב שהם פירא עוד כתבו ופלוגתא היא בירוש' פ"ק דמ"ש יש אסר אפילו ע"מ להעלותו ומוקי פלוגתא דר"מ ורבנן דהכא בדמאי. דע דהרמב"ם כתב רפ"ב דמ"ש דיכול לחלל פירות מעשר על פירות אחרות חוץ לירוש' והשיג עליו הראב"ד דלא התירו אלא דוקא בדמאי ומרן בכ"מ שם כתב דהראב"ד למד זה מהירוש' רפ"ד דמ"ש דקא' ולא ממין על שאינו מינו הא במינו מחללין ומוקי לה ראב"ד בדמאי והקשה עליו דמנ"ל לפרש הירוש' הזה בדמאי. ויראה לי דמה שלמד הראב"ד דאיירי דוקא בדמאי הוא מהירוש' הזה דפ"ק דמ"ש שהביאו התוס' דאיכא דמוקי לה בדמאי ומיהו אכתי יש לגמגם דהירוש' הזה דפ"ק דמה שכתב פלוגתייהו הו הוי במעות מעשר אם יכול לחלל טיבעא אפירא חוץ לירוש' איכא מאן דשרי ואיכא מאן דאסר ומוקי פלוגתא דר"מ ורבנן דשדו בדמאי ופלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הוא כשהוא מחלל פירות מ"ש על פירות אחרות וי"ל דהראב"ד ס"ל אם מעות מעשר אינו מחלל על הפירות חוץ לירוש' כ"ש פירות על הפירות והרמב"ם יראה דס"ל דמעות מעשר אינו מחלל על הפירות חוץ לירוש' כמ"ש בפ' הנז' דין י' אבל פירו' על פירות יכול לחלל חוץ לירוש' ומרן בכ"מ שם כתב על דברי הרמב"ם והא דבפר' הזהב מוכח כו' יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דהא דריש הזהב לא מיירי במחלל פרי ראשון על דינרי זהב כי היכי דתקשי לרמב"ם אלא התם מיירי בהא דתנן לא יעשה אדם סלעים דינרי זהב בהא שקלי' וטרינן אי דהכא פירא הוי טבעא אפירא לא מחללין וכ"פ הרמב"ם שם דין ו' אין מחללין מעות מעשר על הפירות אבל המחלל פירות מ"ש דהם פרי ראשון על פירות אחרות בזה לא איירי בפרק הזהב וע"כ דברי מרן בקושי' זו צריך תלמוד להבין כונתו וצ"ע ודוק:

כתבו עוד התוס' ותימא דמשום גזרה דרבנן כו' יר' דהקשר הוא באופן זה בשלמא אי הו"א דמתחללין דר"מ הוי בדיעבד וכן מה שכתב וחכמי' על שחוטין מתחללין הוי בדיעבד הוי ניחא דבחיין סלקינן דרגא דאפי' בדיעבד אין מתחללין דאל"כ מה הפרש יהיה בין חיין לשחוטין אמנם השתא דפי' התוס' דאפי' לכתחלה שרי ר"מ לחלל וכן חכמים ס"ל דאפי' לכתחלה שרי לחלל על שחוטין א"כ בחיין דיינו שיאמרו שלא יחלל לכתחלה שמא יגדל מהם עדרים אבל להפריז על המדה לומר דאפי' בדיעבד אינם מחוללין משום גזירה דרבנן זה הוא דבר ק' בעיני התוס' מכח ההיא דהזהב דמוכח שם דמשום גזרה דרבנן לא אמרי' אין מתחללין דיעבד אמנם בראיה זו שהביאו מההיא דהזהב יש לגמגם עליה טובא דהתם עיקר הקושיא היא ללשון דאמר דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב דהוי משו' איסור דאורייתא אהא הוא דק' ליה דא"כ אין מתחללין סלעים על דינרי זהב מיבעי ליה אמנם ללשון דאמר לא יעשה סלעים דינרי זהב דהוי משום גזרה דרבנן שמא ישהא עליותיו ניחא דקתני לא יעשה ואה"נ דאם היו רוצים להחמיר רבנן לו' דמשום גזרה דשמא ישהא עליותיו לא יהיה מחולל אפי' בדיעבד זה לא הוה ק"ל דיש כמה דברים דהחמירו חכמים אפי' בדיעבד וא"כ מאי ק"ל בברייתא דהכא דקתני על חיין אין מתחללין אפי' בדיעבד דלמא כך נר' לחכמים להחמיר אפי' בדיעבד וכ"ת דכונת קו' התו' היא לומ' מ"ש דהתם בההיא דפ' הזהב דלא יעשה סלעי' דינרי זהב דהטעם הוי משו' שמא ישהא עליותיו אמרת דלא גזרינן אלא לכתחלה ובהך גזרה דהכא דשמא יגדל מהם עדרים גזרי' אפי' בדיעבד אם זו היא כונת קושייתם יש להשיב ולומר דאין לדמות כל גזרות חכמים להדדי יש גזרה שנראה להם להקל בדיעבד ויש גזרה שנר' להם להחמיר אפי' בדיעבד ודוק ותירצו התוס' די"ל דאין מתחללין דהכא היינו כו' איכא למידק דס"ס הקו' במקומה עומדת מ"ש בהך גזרה דשמא יגדל עדרים קתני על חיין אין מתחללין כלומ' שיחזרו דמים למקומם ומ"ש בההיא דהזהב גבי לא יעשה סלעים דנרי זהב דהוי משום גזרה שמא ישה' עליותיו לא קתני אין מתחללין לענין זה דיחזרו דמים למקומ' וכ"ת דס"ל לתו' דיש לחלק דגזר' שמא ישהא עליותיו לא דמי להך גזרה שמא יגדל עדרי' דבההיא היא חשש' גדולה לריעותא ויש להחמיר בה טפי וכמ"ש בס' עצמות יוסף דף צ"א ע"ב א"כ אעיקרא דדינא אין כאן מקום לקו' התוס' דיש לחלק בין גזרה דהתם לגזרה דהכא ויניחו פי' אין מתחללין כפשוטו וצ"ע:

ודע דהרמב"ם פ"ד דמ"ש דין ו' כתב וז"ל ולא יחלל מ"ש על בהמה חיה ועוף חיין ואם חלל לא קנה מעשר שמא יגדל מהם עדרים אלמא דס"ל דמ"ש חכמים על חיין אין מתחללין הוי כפי פשוטו דלגמרי לא חלה קדושת המעות על הבהמה שהיא חיה וסבירי ליה דהחמירו בהך גזרה טפי מגזרה דלא יעשה סלעי' דינרי זהב משום גזרה שמא ישהא עליותיו אך ק"ל על הרמב"ם במ"ש פ"ו דשמיטה דין ט' וז"ל וכשמחללין פרי הנלקח שנית אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים שמא יניחם ויגדל מהם עדרים ומשמע מדבריו אלו דהיינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מתחלל פרי ז' על חיין וזה סותר למ"ש פ"ד דמ"ש גבי דמי מ"ש דאפי' בדיעבד אינו מתחלל וברייתא דידן השוה מ"ש לז' דאין מתחללין על חיין ומנ"ל להרמב"ם לשים חילוק ביניהם דגבי מ"ש אפי' בדיעבד אינו מחולל וגבי ז' לכתחלה אין מחללין על חיין דמשמע מדבריו דבדיעבד הרי הוא מחולל וצ"ע ודוק:

תוס' ד"ה שמא יגדל מהם עדרי' פ' האיש מקדש כו' דע דרש"י כתב בהאיש מקדש וז"ל אין לוקחין בהמה במעות מ"ש חוץ לירוש' דכתי' וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך והתו' שם הקשו על ב' הטעמים אלו שכתב רש"י וז"ל פי' בקונ' כו' ולא נהירא כו' ונר' דכונ' קושית' היא דהא דאמרי' דבעי' כסף צורה היינו כשמחלל מ"ש אינו יכול לחלל על אסימון כדתנן פ"ק דמ"ש משנה ב' ומייתי לה בהזהב דף מ"ז ע"ב משום דכיון דמחלל במידי דלאו אוכל בעינן שיהא כסף צורה אבל במחלל על בהמה שראוי להוליכה לירוש' ולאכלה בירוש' שרי ולי יראה להליץ בעד רש"י דטעמו הוא דפשטיה דקרא דוצרת הכסף וכו' ונתתה הכסף וכו' הכי הוי דאינו יכול לחלל הכסף על פירות חוץ לירושלים אלא תוך ירוש' והכי מוכח מדתנן פ"ק דמ"ש משנה ה' הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומם במזיד יעלה ויאכל אלמא דלכתחלה אינו יכול ליקח פירות בדמי מ"ש חוץ לירוש' כדמשמע מפשטיה דקרא דיעלה הכסף לירוש' ושם יקח בהם כל אשר תאוה נפשו בהמה או פירות א"כ שפיר קאמר דטעמא דאין לוקחין בהמה במעות מ"ש חוץ לירוש' משום דכתיב וצרת הכסף כלו' דהכתוב הקפיד שלא יקנה במעות אלא תוך ירוש' ולא כמו שסוברי' התוס' דרש"י כתב מטעמא דכסף צורה ובכן השיגו עליו אלא טעמו הוי דהכתוב או' דהמעות שפדה בהם מ"ש יעלם לירוש' ושם יקנה אשר תאוה נפשו כנ"ל להליץ בעד רש"י ותוס' דידן לא השיגו על טעם זה דרש"י כמו שהקשו בקדושין אולי הוא מטעמא דכתי' וא"ת אם איתא להך טעמא דבעי' שיוליך הכסף לירוש' למה אמרו הכא דעל חיין אין מתחללין מטעמא דשמא יגדל עדרי' ת"ל דהכתוב מקפיד שיעלה הכסף לירוש' י"ל דהאי טעמא סגי לענין שלכתחלה לא יעשה כן לקיי' פשט הכתו' דיעלה הכסף לירוש' אבל לא הקפיד הכתוב לגמרי שאפילו בדיעבד אינו מחולל וא"כ למ"ש חכמים על חיין אין מתחללין דהוי אפי' בדיעבד עכ"ל דהוא מטעמא דשמא יגדל עדרים דהיא חששא גדולה בעיני רז"ל אך ק' א"כ אמאי על שחוטין מתחללין חוץ לירושלים ומשמע דהוי לכתחלה כדמוכח בתו' שהביאו התוספ' בדבור שלפני זה ואפשר דרש"י סבור דליתא להך תו' ור"מ ורבנן לא שרו אלא בדיעבד כדמוכח מפשטא דברייתא דידן ועל הטעם הב' שכתב רש"י ועוד שמא תכחיש כו' הקשו עליו התוס' כאן דלא הי"ל לפרש אלא כדמפרש הכא שמא יגדל מהם עדרים ויראה לי להליץ בעד רש"י דהא התוס' גופייהו מקשי' לקמן בסמוך ברייתא דהכא דקתני על חיין אין מתחללין דמשמ' אפי' דיעבד אמאי דתנן פ"ק דמ"ש ומייתי לה בהאיש מקדש אין לוקחין בהמה במעות מ"ש כו' במזיד תעלה ותאכל במקום אלמא דהיא מתחללת בדיעבד ומתרצים התו' דברייתא דהכא מיירי בבעלי מומין דהחששא היא גדולה שמא יגדל עדרים ומאי דתני התם במזיד תעלה ותאכל מיירי בבהמה תמימה דליכא למיחש שישהא אותה כולי האי לגדל עדרים דכיון דהיא תמימה יקריבנה מיד לשלמים א"כ לרש"י נמי לא קשיא דהוא מפרש עד"ז דברייתא דהכא מיירי בבעלי מומין ובזה יש חשש גדול שמא יגדל מהם עדרים אבל בתמימה אין חשש דגידול עדרים כלל ואפילו לכתחלה אין לחוש על זה אלא טעם האיסור לכתחלה הוא שמא תכחיש מטורח הדרך ודוק כתבו עוד התו' ותימה דרבנן דהתם או' ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומ' במזיד תעלה ותאכל וי"ל דאיירי כמו שמפרש ר"י התם בד"א במתכוין ולקחו מתחלתו לשם שלמים וכו' כצ"ל וכן הגיה רש"ל וס' מע"ח וכן מתבאר מתו' דהאיש מקדש יעו"ש ויראה דקשר קו' זו עם האמור הוא באופן זה דרש"י פי' התם טעמ' שמא תכחיש מטורח הדרך