כפות תמרים קמו

סמוכים דפלוגתא דתנאי הוא פ"ק דיבמות רבנן דרשי סמוכים ור"י לא דריש סמוכי' אלא במשנה תורה ולזה י"ל דדוחק לו' דר"י אתי דלא כרבנן דמסתמא כל תנאי ואמוראי דרשי סמוכים ועוד אפשר דמאי דפריך האי וכי תמכרו מאי עביד ליה היינו משום דסמיכות זה מוכח לדורשו דכתי' וכי תמכרו בוי"ו מוסיף על ענין א' והיכא דמוכח ר"י נמי דריש סמוכים כמ"ש התוס' פ"ק דיבמות ופריך לר"י תרתי חדא דלדרוש סמוכים ב' דלדרוש דאפי' פרי ב' יהא דרך מקח דוקא כדפריש' לר"א דנפקא ליה מכפל הכתוב והשתא ניחא ק' קמייתא דלא מצי לשנויי דהסמיכות הוא לפרי א' דכוונת הקו' הוא דגם לפרי ב' ידרוש סמוכים דהוי דרך מקח ולא דרך חלול מכפל תמכרו ממכר ומשני דהסמיכות והכפל אצטריך לדריב"ח דתניא אריב"ח בוא וראה כמה ק' אבקה של ז' וכו' יוצא מכפל הכתוב וכדפרש"י פ"ק דקדושין ד' ך' ע"א בשנ' היובל הזאת וכי תמכרו אם תמכרו ותקנו מה שאסרתי לכם בו הופך למכור ממכריך וכלי ביתך ודוק וא"ת הך דרשא דריב"ח דכמה קשה אבקה של ז' מנ"ל לר"א דאין לו' דלא ס"ל הך דרשא ומש"ה דריש לדין אין מתחללת אלא דרך מקח דא"כ תיקשי לר"א מנ"ל דקרא אתא לו' לדין אין מתחלל' אלא דרך מקח דלמא קרא אתא לדריב"ח וי"ל דר"א ס"ל דסמיכו' הוי כמו היקש ותרתי שמעת מינה ודוגמא לזה אשכחן בפ' מי שמתו דף כ"א ע"ב דאמר ריב"ל מנין לבעל קרי שאסור בד"ת שנא' והודעת' לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת ושם נמי דריש ריב"ל כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וכתי' בתריה יום אשר עמדת כו' הרי דדריש תרתי מסמוכין וכן ס"ל לר"א בשמעתין ור"י אפשר דס"ל דמסמוכין לא דרשי' תרתי כמ"ש שם בפ' מי שמתו לדעת רי"ה דס"ל דבעל קרי מותר בדברי תורה י"ש ודוק:

תוס' ד"ה אבקה של ז' עיקר איסור כו' משמע דר"ל דעיקר מאיסור הוא במידי דאית ביה איסור לאו אבל איסור התורה דהוא איסור עשה הוא איסור קל ונקרא אבק וק' דאיך כתבו דחרישה הוא עיקר האיסור והלא בחרישה ליכא לאו אלא איסור עשה דבחריש ובקציר תשבות וזהו לדעת ת"ק אבל לר' ישמעאל קרא דבחריש איירי בשבת כדתנן פ"א דשביעית משנה ד' ומייתי לה תלמוד' פ"ק דר"ה ופ"ק דמ"ק איברא דבפ"ק דמ"ק דף ג' גרסי' אתמר החורש בשביעית ר"י ור"א ח"א לוקה וח"א אינו לוקה וא"כ למ"ד לוקה חרישה הוא עיקר האיסור משא"כ סחורה דלית בה מלקות אמנם אינו נראה שזהו כונת התוס' דהיה להם לרמוז דדבריהם אמורים למ"ד שחורש בז' לוקה ותו דהתוספת קיימי לר"י דמוקי לקרא כדרשת ריב"ח דקרא בא לו' כמה ק' אבקה של ז' ור"י ס"ל דחורש בז' לא לקי כמ"ש מרן בכ"מ ריש ה' שמטה דבירוש' פ"ח דכלאים סיימו דר"י ס"ל אין לוקין ומיהו לזה י"ל דהתוספת ס"ל דמתלמודא דידן רפ"ק דמ"ק דף ג' מוכח דר"י ס"ל לוקין על החרישה כמ"ש שם התוספת ד"ה ר"א בתירוץ הב' יע"ש ואפשר דמ"ש התוספת דחרישה הוא עיקר האיסור היינו לו' דהוא כתוב בהדיא בחריש ובקציר תשבות אבל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא מדיוקא דקרא דכתיב לאכלה ודרשי' לאכילה ולא לסחורה ועוד אפשר דמ"ש התו' עיקר איסור בעבודת קרקע כגון חרישה היינו משום דהיא עבודת קרקע ועליה הפקיד הכתוב ושבתה הארץ שבת לה' אבל איסור סחורה הוא ענף ממצות ז' ולא אסר סחורה אלא כדי שלא יחרוש ויזרע וכיון דאין סחורה לא יחרוש ויזרע ונמצא דעיקר האיסור הוא בעבודת קרקע אבל סחורה הוא איסור קל ולכך נקרא אבקה של ז' והוקשה להם לתוס' מנ"ל דעונש זה של מוכר מטלטליו כו' בא על קל דאיסור סחורה דלמא לא יבא העונש אלא כשיעשה איסור חמור דחרישה וזריעה ותי' דע"כ בא לו עונש זה באיסור סחורה משום דהוא מדה כ"מ ודוק:

תניא כותיה דר"א פרש"י קודש תופס דמיו פדיה כתיב ביה כו' דברים הללו של רש"י שכתב דהיינו ופדה והיינו ומכר כו' סתומים מה היא כונתו ותו ק"ל דהך ברייתא אתי כר"א דז' אינה מחללת אלא דרך מקח ובדרך מקח מנ"ל שהדמים נתפסים בקדושת ז' והלא דין זה גבי קדש דהדמים נתפסים בקדושת הקדש לא נזכר בכתוב אלא כשהוא דרך חלול כדכתיב ופדה בערכך ומשמעות פדיון הוא שזה יוצא וזה נכנס אבל בדרך מקח דאינו דרך פדיון מנ"ל דהדמים נתפסים בקדושת הקדש ויראה דקושי' זו הוא דק"ל לרש"י לכך בא לבאר דעיקר הילפותא דקדש תופס דמיו נפק' מדכתיב ביה פדיה ומפדיה יליף למקח וז"ש רש"י דהיינו ופדה והיינו ומכר כו' ודוק:

הא כיצד לקח בפירות בשר כו' א"ל מהיכא משמע דכשמוכר הבשר בעד דגים יצא בשר נכנסו דגים דלמא כל חלופי ז' הן וחילופין כולם נתפסין בקדושת ז' ואינם יוצאי' לחולין י"ל דא"כ לשתוק קרא מקדש ומדכתי' תהיה לאשמועי' בהוייתה תהא שמעינן דז' תופסת את דמיה דאל"כ למה איצטרי' תהיה בהוייתה תהא אלא ודאי מדאיצטרי' לו' תהיה לאשמועי' בהוייתה תהא שמעי' דז' תופסת דמיה ואפ"ה היא לא יצאה לחולין דבהוייתה תהא וה"ה לחליפין וחליפי חליפין ול"ל דכת' רחמנא קדש אלא ודאי מדכתב קדש שמעי' תרתי חדא דשביעית תופסת דמיה כקדש שנית דמה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף ז' תופס דמיו ויוצא בין בפרי א' בין בחליפין ואתא קרא דתהיה לו' לך בהוייתה תהא לגבי פרי א' דוקא דאינו יוצא לחולין אבל בחליפי ז' כשמכרן תופס דמיו ויוצא לחולין דומיא דקדש מה קדש יוצא לחולין אף ז' יוצא לחולין כלו' בחליפי ז' כשמכרן יוצא לחולין וזה נפק' לן מדאיקרי קדש וא"כ איצטריך הכתוב לו' קדש ולו' תהיה כדאמרן ועיין מ"ש בס' עצמות יוסף דף צ"ד ד"ה אי מה קדש כו' יעו"ש ומבואר עפ"י מ"ש לעיל. ודע דברייתא זו איתא בת"כ פ' בהר וה"ג התם אי מה קדש יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף ז' כן ת"ל יובל היא הרי היא בקדושתה נמצא' או' האחרון אחרון נתפס בז' וכתב בס' קרבן אהרן דף ע"ד וז"ל ת"ל היא דיובל נשאר וכו' יעו"ש ולפי דבריו דמתיב' היא שמעי' תרתי חדא דפרי א' נשאר בקדושתו ולא יצא לחולין וגם שמעי' מדכתיב היא דדמי' יוצאים לחולין א"כ לשתוק קרא מקדש והשתא לא שייך מה שתרץ הר"ב עצמות יוסף כמבואר למבין ויר' דהר"ב קרבן אהרן ס"ל דאי שתיק קרא מתיבת קדש מתיבת היא או מתיבת תהיה הוה שמעי' דז' אינה יוצאה לחולין והו"א דהטעם דאינה יוצאה לחולין משום דאינה תופסת דמיה וא"כ ע"כ אצטריך תיבת קדש לאשמועי' דתופסת דמיה ואיצטריך היא או תהיה לו' לך דז' עצמה אינה יוצאה לחולין, אמנם אכתי ק"ל דמנ"ל לתנא דחליפי חליפין אסורין דלמא קרא לא אתא אלא ללמד לנו דז' תופסת את דמיה דומיא דקדש ושביעית אינה יוצאה לחולין מדכתי' תהיה בהוייתה תהא אמנם הדמי' של ז' אם החליפם בדבר אחר חליפי חליפין יהיו מותרים מדכתיב יובל היא כלו' היא תופסת דמיא אבל חליפי חליפין מותרים ואין נתפסים בקדושת ז' ואשכחן כה"ג בעכומ"ז דף נ"ב ע"ב דאפליגו שם בחליפי עכומ"ז ח"א חליפין אסורין חליפי חליפין מותרים וח"א אפילו חליפי חליפין אסורין מ"ט דמ"ד אסורין אמר קרא והיתה חרם כמוהו וכו' הרי דאפי' למ"ד התם חליפי חליפין אסורין היינו משו' דאצטריך ליה מיעוטא למעוטי ערלה וכלאי הכרם הא לאו הכי הוה דריש ליה למעוטי חליפי חליפין וא"כ הכא גבי ז' לידרוש מתיבת היא דכתיב יובל היא לו' דחליפי חליפין מותרים ואין נתפסין בקדושת ז' וי"ל דתיבת היא איצטריך נמי לדרשא כדאי' בפ' האיש מקדש דף נ"ח ועיין בס' עצמות יוסף ויבין שמועה דף מ"ח ולכך דרשינן דחליפי חליפין נתפסים בקדושת ז'. ובהך פלוגתא דחליפי חליפין של עכומ"ז הטי"ד ס"ס קמ"ה פס' כמ"ד מותרין והרמב"ם ברפ"ח דה' עכומ"ז פסק כמ"ד אסורין והקשה מרן בכ"מ דכיון דמוכח בסוגייא דמ"ד אסורין ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים וסוגיין דעלמא דאין מלמדים היאך פסק כמ"ד אסורין וצ"ע. ודע דז"ש מרן דסוגיין דעלמא כמ"ד ב' כתובים הבאי' כא' אין מלמדים צריכין אנו למודעי מנ"ל דהלכת' כס' זו וחפשתי שורש המחלוקת הזה ומצאתיו בספ"ד מיתות דף ס"ו גבי מכשף דהוא בסקילה דר"ע יליף לה מג"ש ון' עזאי מסמיכות וכו' ופריך לר"י הא אוב וידעוני הוו ב' כתובים ואין מלמדי' וכו' יעו"ש ומהך סוגייא משמע דהלכתא כמ"ד אין מלמדין מדחזינן לר"ע ובן עזאי דס"ל מכשף בסקילה ולא ילפי' לה מאוב וידעוני אלמא ס"ל דאין ראיה מהתם משום דהוו ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ובודאי דהלכתא כר"ע ובן עזאי לגבי ר"י גם בקדושין דף ל"ה אמרו שם דר"י הוא ס"ל ב' כתובים הבאים כא' מלמדין אלמא דכולהו רבנן ס"ל דאין מלמדין וליישב קו' מרן על הרמב"ם ילע"ד עם מ"ש התוס' בהאיש מקדש דף נ"ח תימה היכי הוו ב' כתובים הא דינא דעכומ"ז לא הוי דומיא דז' ונדחקו התוס' ליישב קו' זו יע"ש והרמב"ם הוקשה לו קושי' זו של התוס'. עוד הוקשה לו איך הנך רבנן פליגי בהך פלוגתא דא"כ לימא תלמודא עלייהו לימא כתנאי ותו איך מאן דאסר חליפי חליפין ס"ל ב' כתובים הבאים כא' מלמדין וכי שביק רבנן ואמר לשמעתיה כר' יהודה לכן מפרש הרמב"ם דה"ק ואידך סבר דהני ב' כתובים מלמדים משום דחד מינייהו לא גמר מחבריה ואצטריך הוא למעט ערלה וכלאי הכרם וא"כ חליפי חליפין של עכומ"ז אסורין וכן מצאתי ביבין שמועה דף פ"ט כלל ק"ס דכתב פי' זה בסוגיא בשם הרי"ט אשבילי ז"ל:

גמ' תניא כותיה דר"י א' שביעית כו' לכאורה נראה דמדקתני מתחללין ולא קתני א' שביעית וא' מ"ש לוקחין בו בהמה חיה ועוף כו' משמע דז' מתחללת דרך חלול וק' דדרך מקח נמי חלול מיקרי והראיה לישנא דר"א ז' מתחללת דרך מקח ואם כן נימא דמתחללין דברייתא הוי דרך מקח ולא תסייעה לר"י י"ל דלא ס"ד דפי' מתחללין דברייתא הוי דרך מקח משום דגבי מ"ש מוכרח לומר דלא הוי דרך מקח כדתנן פ"ק דמ"ש מ"ש אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו וא"כ עכ"ל דפירו' מתחללין ר"ל דרך חלול ולא דרך מקח מכח חלוקת מ"ש א"כ ילפינן דגבי שביעית מתחללת היא דרך חלול והיינו דכת' רש"י מתחללין משמע דרך חלול בפדיה ולא במקח וממכר ע"כ וכונת דבריו דההכרח דלא הוי במקח וממכר הוא מכח מ"ש וילפינן מינה דז' מתחללת דרך חלול כמ"ש ומיהו ודאי דיש קולא בז' דהיא מתחללת בין דרך מקח בין דרך חלול מש"כ במ"ש דהוא דוקא דרך חלול ולא דרך מקח ודוק:

תוס' ד"ה על חיין אין מתחללין במ"ש חוץ לירוש' איירי כו' מקשים התלמידים מה צריך להוכיח ממתניתין והלא מקרא מלא דבר הכתוב פ' ראה גבי מ"ש ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן והדבר ברור דס"ד דתוס' שמא יאמר האומר דזהו ד"ת אבל חכמים גזרו שלא יקח בעלי חיים שמא יגדל מהם עדרים לכך הוכיחו מפ"ק דמ"ש משנה ג'. ויש לגמגם על ראיה זו דלמא התם דיעבד דהא קתני הלוקח בהמה לזבחי שלמים דמשמע דיעבד דוקא אבל לא לכתחלה שמא יגדל מהם עדרים י"ל דלרבנן דאמרי על חיין אין מתחללין משמע דאפי' בדיעבד אין מתחללין משום גזרה שמא יגדל עדרים וא"כ ע"כ כי היכי דלא תקשי הך ברייתא