כפות תמרים קמה

עוד כתב רש"י אבל לולב עיקר הנאתו כו' הרי בהדיא דמסקנא דשמעתין דלולב יש בו קדושת ז' משום דהנאתו וביעורו שוה ולא דמי לעצים דהסקה דאין בהם קדושת ז' משום דהנאתו אחר ביעורו ובכן ק"ל על ר' עובדיה ז"ל דפי' במתני' דלוקח לולב מחבירו בז' נותן לו אתרוג במתנה וכו' פי' וז"ל דדמי לולב יכול ליתן לו לפי שעץ בעלמא הוא ואין בו קדושת ז' עכ"ל ודבריו תמוהים דהא בשמעתין אמרי' דלולב יש בו קדושת ז' וטעמא דמתני' משום דמיירי בו' הנכנסת לז' דגבי לולב דהולכים בו אחר חנטה אין בו קדושת ז' אבל באתרוג דהולכים בו אחר לקיטה יש בו קדושת ז' ונ"מ דלולב דז' הנכנסת לח' יש בו משום קדושת ז' דהנאתו וביעורו שוה וחפשתי בספרים מאין יצא לר"ע פי' זה ומצאתיו בהרמב"ם בפי' המשנה גם ראיתי להר"ן שכתב וז"ל במתני' אבל דמי לולב שרי משום דבת ו' הנכנסת לז' היא כדאיתא בגמרא א"נ דלולב עצים נינהו ועצים אין בהם קדושת ז' עכ"ל וגם דברי הר"ן תמוהים בעיני דהיכן מצא ב' דרכים הללו הלא בשמעתין לא אשכחן אלא הך תרוצא דמיירי בו' הנכנסת לז' אבל לולב שיהיה לו דין עצים זה לא אתמר בשמעתין אדרבה חלקו מעצים ללולב וכדפרש"י ז"ל. ויראה ליישב דהני רבוותא הרמב"ם ור"ע ז"ל ס"ל דנהי דהשתא בריש הסוגייא הכי ס"ל דיש חילוק בין עצים ללולב ובלולב נוהג בו דין ז' מ"מ לא מסקינן הכי משום דבתר הכי פריך והאיכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה כלו' ואפ"ה חזינן דלא נהגה בהו קדושת ז' דעושים בהם סחורא ומשני אמר רבא סתם עצים להסקה הם עומדים כלומר והנך דמשחם בטלים לגבייהו שכל העצים הם שוים ואנו הולכים אחר רוב עצים דהנאתן אחר ביעורן דאין בהם קדושת ז' ולפי הך שינוייא ה"ה לולב אין בו קדושת ז' דבטל לגבי שאר עצים שאין בהם קדושת ז' ואין אנו צריכים לאוקמי טעמא דלולב משום דמיירי בו' הנכנסת לז' זה נ"ל בדעת הרמב"ם ור"ע ז"ל. אמנם התוס' בהגוזל קמא דף ק"א חולקים על פי' זה דכתבו שם וז"ל והאיכא עצים דמשחן לפי' הקו' וכו' יעו"ש וליישב דברי הר"ן הנז"ל יראה דנסתפק בשני הפיר' הנזכר אם פיר' הסוגייא הוא כדפרישית לדעת הרמב"ם ור"ע או פי' הסוגייא הוייא כדפי' התוס' הנזכר לכן כתב ב' דרכים הנזכר' ודוק ולפי מאי דפרישית דעתו של הרמב"ם נתיישב לי מ"ש הרמב"ם פ"ח דה' שמטה דין י"א הלוקח לולב מחבירו בז' מבליע לו דמי אתרוג בלולב ואם איתא כפשטא דשמעתין דמיירי בו' הנכנסת לז' אבל בז' הנכנסת לח' נוהג בלולב קדושת ז' הי"ל לפרש חלוק זה אלא ודאי משמע דס"ל דמסקנא דשמעתין הוא דלולב אין בו קדושת ז' דעצים נינהו ודוק:

תוס' ד"ה ועצים דהסקה תנאי היא וכו' ורבותינו היו גורסים וסתם עצים להסקה וכו' לגירס' זו של רבותינו דכונת מ"ש וסתם עצים להסקה תנאי היא דהיינו לומר דכי היכי דלרבנן אין מועיל שום מחשבה להוציא הפירות מסתמן דקיימי לאכילה להתירן למשרה וכביסה ה"ה אין מועיל שום מחשבה לסתם עצים להוציאן מסתמם כדי שיחול עליהם קדושת ז' בעצים דמשחן ולר"י מועלת מחשבה בין בפירות בין בעצים קשה דמנ"ל לרבנן דבעצים לא יועיל מחשבה להוציאם מסתמם כדי שיחול עליהם קדושת ז' בעצים דמשחן דלמא דדוקא בפירות אין מועיל מחשבה להתירן למשרה משום דמחשבה זו בא להקל להוציא מקדושה להוציאן למשרה דאין בו קדושה אבל גבי עצים דהמחשבה בא להחמיר לעשותן עצים דמשחן דליחול דין קדושת ז' עלייהו לעולם אימא לך דמודים רבנן דמהני ואפשר דמפני קושיא זו כתב רש"י כאן דאין יכול ליישב גירסא זו ומיהו אפשר ליישב דרבא אמר מסברא דנפשיה בפשיטות סתם עצים להסקה הם עומדים ולא אתי מחשבה דידיה להוריד קדושה דעצים לעשותם עצים דמשחן והתלמוד בא ואמר לנו דזה שאמר רבא בפשיטות אינו מוסכם מכל התנאים שיש תנא שחולק על סברא זו ומנו ר' יוסי דודאי כיון דאשכחן לר"י דאית ליה דמועיל המחשבה בפירות להוציאן מאכילה למשרה דהוא קולא כ"ש דיועיל המחשבה בעצים לעשותם עצי דמשחן להוריד בהם קדושה דהוא חומרא באופן דכוונת התלמוד דאמר דהך מלתא דרבא הוא כתנאי היא לומר דאתי דלא כר"י אבל כרבנן אפשר דמצו אתי ומ"מ אינו מוכרח ודוק:

גמ' תניא אין מוסרין פירות ז' לא למשרה כו' פירש רש"י דמהך דרשא נמי אמרינן דעצים אין בהם קדושת ז' כדמוכח בהדיא בסוגיא וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דה' שמיטה דין י' כרבנן דר"י אך יש לעמוד במ"ש הרמב"ם וז"ל מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת ז' חלה עליהן וכתב מרן בכ"מ וז"ל ואע"ג דבפרק לולב הגזול אמרי רבנן כו' י"ל כו' יע"ש ודברי מרן הללו תמוהים הרבה דאם כן לפי דברינו עצים יהיה בהם קדושת ז' כיון דלא שייך בהם לאכלה שפיר מתרבי מלכם אע"פ שהנאתם וביעורם אינו שוה וז"א דבהדיא אמרינן בסוגיין דעצים אין בהם קדושת ז' מטעמא דהנאתם וביעורם שוה וא"כ מ"ש עצים ממיני כיבוסים בורית ואהל ומצינו להרמב"ם בכמה דוכתי דפסק דבעצים אין בהם קדושת ז' ועיין פ"ד דה' שמטה דין כ"א יע"ש ולכאורה היה נראה דהנסחא הנכונה בדברי הרמב"ם דמיני כבוסים אין בהם קדושת ז' כמו שרמז המגיה נסחא זו אמנם אינה נכונה דהא חזינן דבירושלמי פ"ז דשביעית איתא שם דיש בהם קדושת ז' כמ"ש הכ"מ ותו דבתלמודא דידן בשבת דף ן' ע"א מייתי שם ברייתא דתני הוסיפו עליהן הבורית והאהל אלמא דז' נוהג בבורית ובאהל ודוחק לומר דהך ברייתא אתיא כר' יוסי דס"ל דעצים יש בהם קדושת ז' וילע"ד דהרמב"ם ס"ל דמיני כבוסים כגון בורית ואהל הטעם שנוהג בהם קדושת ז' הוא מפני דדמו למין הצובעים דנוהג בהם קדושת ז' משום דהנאתם וביעורם שוה כדאיתא בהגוזל קמא דף ק"א ע"ב וה"נ אהל ובורית הנאתו וביעורו שוה דבשעה שנמחה הבורית במים הבגדים הם מתלבנים אבל כשנותן היין למשרה משעה שמטילין פשתן ביין נתקלקל והנאתו אינו עד שיהיה הפשתן שרוי ג' וד' ימים כנ"ל ודוק:

אין מוסרין פירות ז' לא למשרה ולא לכביסה, טעמא הוי משום דהוי הנאתו אחר ביעורו והו"ל כהא דדרשי' לאכלה ולא להפסד דכיון דבשעה ששורה הבגדים ביין נתבער היין ונפסד ה"ל הפסד ואע"ג דלאחר ג' ימים יהיה בו הנאה מ"מ לא דמי לאכילה דהנאתו וביעורו שוה זהו פי' הסוגיא אמנם רש"י כתב בהגוזל קמא דף כ"ב ע"ב וז"ל לא לתוך המשרה אין שורין פשתן ביין של ז' וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה עכ"ל ודבריו קשים לשמוע דמה ענין סחורה יש כאן והלא סחורה אינו אלא במי שמוכר לאחרים וכאן אפי' אדם בשלו אינו יכול לתת יין לתוך המשרה כיון דאין הנאתו וביעורו שוה הו"ל כמו לאכילה ולא להפסד ואפשר דרש"י ס"ל דכיון דס"ס יש הנאה לא חשיב הפסד וטעם האיסור אינו אלא משום דדמי לסחורה דכיון דבשעה שמטיל היין למשרה הוא מפסידו ומבערו ואחר ג' ימים מרויח שנשרה הפשתן ביין ה"ל כסחורה דמפסיד עתה כדי להרויח אח"כ ודוק:

תוס' ד"ה יצאו משרה וכו' ולמאי דבעי למימר התם יש שבח סמנין על הצמר ניחא כלומר דאיבעיא לן בהגוזל קמא דף ק"א ע"א אם יש שבח סמנין על הצמר כגון דגזל צמר וסמנין דחד וצבעי לההוא צמר בהנך סמנין וקא מיהדר ליה ניהליה לצמר יש שבח סמנין ע"ג צמר וקא מהדר ליה סמנין וצמר או דלמא אין שבח סמנין ע"ג צמר וצמר מהדר ליה סמנין לא מיהדר ליה וקאמר ת"ש בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק כלו' דמשמע דיש שבח סמנין על הצמר דאל"כ אמאי ידלק ומשני שאני התם דאמר קרא תהיה בהוייתא תהא והשתא או' התוס' דלפי צד הבעיא דיש שבח סמנין על הצמר א"כ מין הצובעין הנאתם וביעורם שוה דהנאתן כשלובשם ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום וכ"כ התוס' בהגוזל קמא דף ק"א ד"ה שהנאתו יעו"ש ואין זה שייך גבי משרה וכביסה דמשעה ששרה הפשתן ביין נתבער והנאתו אינה עד שילבש הבגדים ודוק:

כתבו עוד התוס' ובקו' פי' וכו' איכא למידק הכי ניחא להו פירוש זה שפי' הקו' התם דהא דאמרין שם בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק אלמא חזותא דצבעא מלתא היא ולא חשיב כמבוער בקליטת הצבע דאל"כ אמאי ידלק וכן הקשו התוס' על רש"י בפ' הגוזל קמא יעו"ש ואפשר דכונת תוס' דידן הוא להביא מפרש"י דהתם מ"ש לענין משרה וכביסה דהנאתו אחר ביעורו הוא אחר ג' ימים שנשרה הפשתן ביין למעוטו הפי' דפי' דהכא דהנא' דמשרה וכביסה הוי בשעת לבישה אמנם לענין צבע מאי דאמרינן דהנאתו וביעורו שוה לא הוי כפרש"י דהתם אלא כמ"ש התוס' דהוי בשעת לבישה דהנאתן הוי כשלובשם ואז כלה ומתבער הצבע מיום אל יום אמנם יר' דאפשר ליישב פרש"י דהתם דלעולם גבי צבע הנאתו וביעורו שוה בשעת רתיחת היורה כדפרש"י התם ומאי דתני התם בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק לא הוי טעמא משום דחזותא מלתא ויש שבח סמנין על הצמר אלא טעמא הוי משום דכתיב גבי ז' תהיה בהוייתה תהא כלו' דקי"ל דז' תופסת את דמיה או חליפיו כדלקמ' וכיון דבגד זה צבעו בקליפי ז' הו"ל כחליפין של ז' דהוא נתפס בקדושת ז' ואע"ג דהא דז' תופסת דמיה וכן חליפין נפקא לן מדכתיב יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש וכו' כדלקמן ולא נפקא לן מקרא דתהיה מ"מ התלמוד נקט השתא קרא דתהיה לדרשא זו מפני שהוא פשוט יותר וכה"ג כתבו התוס' בר"פ דף ל' ד"ה כי יקריב מכם והביא ראיות רבות לזה יעו"ש:

ע"ב גמ' אר"א אין ז' מתחללת וכו' ק"ק מנ"ל דקרא אתי למעוטי חלול דלמא סד"א דוקא דרך חלול קמ"ל דדרך מקח נמי מתחלל י"ל דמסברא הו"א בין דרך מקח בין דרך חילול מדכתיב כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש בין דרך מקח בין דרך חילול אף ז' כן וא"כ סמיכות דוכי תמכרו ל"ל עכ"ל דאתא לו' דרך מקח ולא דרך חילול אך ק' מנ"ל לר"א דבין בפרי ראשון וחליפי חילפין הוי דוקא דרך מקח דלמא בפרי א' הצריך הכתוב דרך מקח דוקא אבל בפרי ב' יתחלל בין בדרך מקח בין בדרך חלול ובמסקנא דשמעתין א"ר אשי דר"א ס"ל דרך מקח דוקא גם בפרי ב' וזו מנ"ל לר"א וי"ל דמכפל הכתוב דכתיב וכי תמכרו ממכר שמיע ליה דרמז הכתוב דאינה מתחללת מכירה אחר מכירה אלא דרך מקח והיינו דכתיב בלשון כפול וכי תמכרו ממכר ודוק:

ור' יוחנן האי כי תמכרו מאי עביד ליה איכא למי' לפום מסקנא דשמעתין דא"ר אשי דמודה ר"י דבפרי א' הוי דוקא דרך מקח א"ב לימא דסמיכות קרא דוכי תמכרו אתא לומר דהוי דוקא דרך מקח ומיירי בפרי א' אבל בפרי ב' בין דרך מקח בין דרך חלול מדאיקרי קדש ותו ק' מאי פריך דלמא ר"י לא דריש