כפות תמרים קמד

דס"ס לא משני מידי דהא ר"ה דאתרוג הוא ט"ו בשבט וא"כ אתרוג של ו' הנכנס לז' ולוקחו בסוכות הוא מששית ותי' ע"צ הדחק דמאי דאמרי' דר"ה שלו שבט הו' לענין מעשר אבל לז' ר"ה שלו תשרי עכ"ל והדבר פשוט דכך הוא האמת דר"ה לענין ז' הוא תשרי וזה ברור ופשוט מאד ודוק:

גמ' ורבותינו נמנו באושא ואמרו אחר לקיטה בין למעשר כו' יש לחקור לענין הלכה כמאן הלכתא וראיתי בהר"מ פ"ד דה' שמיטה דין י"ב דכתב וז"ל הירק בשעת לקיטתו והאתרוג היה כפול כו' קודם ר"ה ונעשה ככר כו' הואיל ונלקט בז' חייב במעשרות כפירות ואפי' היה כככר כו' הואיל ונלקט בז' הרי הוא כפירות ז' ומתעשר כפירות ו' להחמיר עכ"ל זו היא הנוסחא הכתוב בס' כ"מ ויש ט"ס בראשית דין זה וכן צ"ל כמ"ש בדפוס מגדל עוז וז"ל והאתרוג אפי' היה כפול קודם ר"ה ונעשה כככר בז' חייב במעשרות כפירות ששית ואפי' היה כככר בששית הואיל ונלקט בז' הרי הוא כפירות ז' ומתעשר כפירות ששית להחמיר עכ"ל וכתב מרן בכ"מ דנר' דספוקי מספקא ליה וכו' יע"ש וקשה אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל דין אתרוג של ז' שנכנס לח' דאזלינן נמי ביה לחומרא לתת לו דין פירות שביעית ולהוציא ממנו מעשר להחמיר ואפשר דכיון דגילה לנו הרמב"ם ז"ל דאתרוג ו' הנכנס לז' דאזלינן ביה להחמיר לשביעית ולמעשר ממילא משמע דה"ה באתרוג ז' הנכנס לח' דהולכין בו להחמיר בין לענין ז' בין לענין מעשר אך ק"ל דמהכא משמע דהרמב"ם ספוקי מספ' ליה באתרוג לענין מעשר אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה כמו שכתב מרן בכ"מ ולפי ספק זה באתרוג של שנה ב' דהוא מעשר שני ונכנס לג' דהוא מעשר עני צריך להפריש בו ב' מעשרות מעשר שני ומעשר עני דמספקא לן אי אזלינן ביה בתר חנטה של שנה ב' שהוא מ"ש או בתר לקיטה של שנה ג' דהוא מע"ע וכיוצא בזה אמרו בפ"ק דר"ה דף י"ד במעשה דר"ע דליקט אתרוג בשבט ונהג בו ב' עישורין דר"י בר יהודה אומר דטעמו דר"ע הוא משום דמספק' ליה אם הולכין בו אחר לקיטתו כר"ג או אחר חנטה כר"א יע"ש וכיון שכן קשה טובא מ"ש הרמב"ם פ"א דמ"ש דין ה' וז"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק והולכים כו' יע"ש ומשמע מתוך לשון זה דבאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' אין מפרישין בו רק מ"ע דאזלינן ביה בתר לקיטה אלמא דפשיטא ליה דלענין מעשר אזלינן ביה בתר לקיטה ומתוך מ"ש בה' שמיטה משמע דספוקי מספקא ליה לענין מעשר אי אזלינן ביה בתר חנטה או בתר לקיטה כמ"ש מרן בכ"מ וכדכתי':

ותו יש לעמוד ולהתבונן בהשגת הראב"ד פ"א במ"ש על דברי הרמב"ם הנז' וז"ל א"א במה דרכיו מבולבלים כו' יע"ש במאי פליג הראב"ד עם הרמב"ם ז"ל הלא בענין מע"ש ומ"ע דאזלינן ביה בתר לקיטה כר' יוסי שוים הם הרמב"ם והראב"ד ולענין אתרוג בת ו' שנכנסת לז' דחייבת במעשרות שוים הם א"כ מהו הבלבול שמצא הראב"ד בדברי הרמב"ם ז"ל ובמאי פליגי ויראה דפלוגתייהו הוי לענין ז' ותלי' פלוגתייהו במ"ש פ' קמא דר"ה דף ט"ו אתמר ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אתרוג בת ששית שנכנסת לז' לעולם ששית ומפרש הראב"ד כדפירש רש"י לעולם ששית חייבת במעשר ופטורה מן הביעור עכ"ל וא"כ היינו אחר חנטה לז' דפטורה מן הביעור והרמב"ם לענין מעשר תפס ר"י ור"ל בסוף לשונו ואע"פ שהולכים אחר לקיטתו אתרוג בת ו' שנכנס לז' אפילו היתה כזית ונעשה כככר חייבת במעשרות הרי שתפס הרמב"ם דברי ר"י ור"ל לענין מעשר דשנה ז' אבל לענין ביעור לא פסק כר"י ור"ל שהרי הרמב"ם בתחלת דבריו כתב דהולכים באתרוג אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' אלמא דס"ל דאתרוג בת ו' שנכנס לשביעי' חייבת בביעור וזהו הבלבול דפסק לענין ביעור דהולכים אחר לקיטה ור"י ור"ל ס"ל פטורה מן הביעור דהולכין אחר חנטה ומה שיראה מדברי הכ"מ דמליץ בעד הרמב"ם דמפרש דמ"ש ר"י ור"ל בת ששית שנכנסת לז' לעולם ששית לא איירי לענין ביעור דשביעית אלא כונת ר"י ור"ל היא לענין מעשר דוקא דלעולם יש לה דין ששית ופירו' לעולם הכי הוי לא מיבעיא כשנגמר האתרוג בו' ונכנס בז' דחייבת במעשרות כו' אלא אפי' היתה כזית בו' ונעשית כככר בז' דרוב גידולה הוא בז' אפ"ה חייבת במעשרות זה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א דמ"ש לפי מה שהבנתי מתוך דברי מרן הכ"מ הגם שדבריו סתומים וקצרים הרבה כמו שיר' המעיין:

ומ"מ דברי הרמב"ם שכתב פ"א ד"ה מ"ש הם סותרים למ"ש פ"ד דהלכות שמיטה דבהלכות שמיטה משמע דספוקי מספקא ליה בין לענין ביעור ז' בין לענין מעשר אי אזלינן באתרוג אחר חנטה או אחר לקיטה ובה' מ"ש משמע דפשיטא ליה דאזלינן אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית כדכתיבנא. ויש ליישב דהרמב"ם מפרש דמ"ש ורבותינו נמנו באושא ואמרו אחר לקיטה בין למעשר בין לז' היינו להחמיר דאנו הולכין בו אחר לקיטה וכ"ש אחר חנטה ככל האילנות ולכך פסק בפ"ד דהלכות שמיטה דהולכין בו להחמיר בין לענין מעשר בין לשביעית וגם ס"ל דהא דהולכין בו להחמיר היינו דוקא במעשר דשנה ששית הנכנסת לז' וה"ה בז' הנכנסת לח' אבל בשאר שני שבוע לענין מ"ש ומ"ע הולכין בו אחר לקיטה כירק לגמר' ואין מפרישין בו ב' עישורין דבשאר שני שבוע לא הלכו בו להחמיר דפשיטא דאזלינן ביה בתר לקיטה אבל במעשר דשנה ז' איידי דלענין דיני ז' הלכו להחמיר לענין חנטה ולקיטה הוצרכו נמי להחמיר לענין מעשר דז' שיתנו לב דגבי ז' הוא ספק אי אזלינן בתר חנטה או לקיטה אבל בשאר שני שבוע לענין מעשר שני ומעשר עני הולכים בו אחר לקיטה ובכן נתיישבו דברי הרמב"ם דפ"ד דהלכות שמיטה דס"ל שם שהוא ספק דלא סתרי דבריו במ"ש פ"א דמעשר שני דבשאר שני שבוע לענין מעשר הולכים בו אחר לקיטה וליכא ספיקא דיש לחלק בין מעשר דשאר שני שבוע למעשר דשביעית מטעמא דאמרן לא נשאר גמגום רק במ"ש פ"א דהלכות מעשר שני דהולכים בו אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית דמשמעות בין לשביעית משמע דר"ל דאתרוג בת ז' הנכנסת לח' פטורה מן הביעור דהולכין בו אחר לקיטה וזה סותר למ"ש פ"ד דהלכות שמיטה דלענין שביעית הולכין להחמיר ופירש מרן הכ"מ דמספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה לשביעית או אחר לקיטה וצריך לדחוק ולומר דמ"ש הרמב"ם פ"א דמעשר שני דהולכין אחר לקיטה לשביעית ר"ל להחמיר לענין אתרוג בת ו' הנכנסת לז' וסמך על מ"ש פ"ד דהלכות שמיטה דזהו להחמיר ומינה משמע דאתרוג בת ז' הנכנס לח' יש לה דין שביעית להחמיר שמא אנו הולכים בו אחר חנטה לשביעית ובכן נתיישבו דברי הרמב"ם. אך נשאר לי גמגום בענין שיעור חנטה דאתרוג דממ"ש בפ"א דהלכות מעשר שני משמע דשיעור חנטה הוא כזית שכ"כ אתרוג בת ו' שנכנסת לשביעית אפילו היתה כזית ונעשה כככר חייבת במעשרות וכן הוא לשון ר' יוחנן בפ"ק דר"ה וממ"ש פ"ד דהלכות שמיטה משמע דשיעור חנטה הוא כפול שכ"כ שם והאתרוג אפילו היה כפול קודם ר"ה כו' ובפ"ב דהלכות מעשרות לענין עונת המעשרות דין ה' כתב התפוחים והאתרוגים משיתעגלו כו' והדבר צריך תלמוד ליישב כל השינויים האלו ודוק:

גמרא טעמא דלולב בת ו' הנכנסת לז' כו'. קשה איך המקשה פריך קושיות הפכיות דבריש הסוגיא פריך א"ה לולב נמי אלמא סבירא ליה למקשה דלולב יש בו קדושת שביעית והשתא פריך אמאי עצים בעלמא נינהו ואפשר דהמקשה ס' דנפשיה הוא דלולב יש בו קדושת שביעית כדפריך בריש סוגיין ומאי דפריך השתא אמאי עצים כו' הוא להבין הברייתא דעלי קנים דתני דעצים אין בהם משום קדושת שביעית ורוצה המקשה להעמיד הדבר על בוריו אם יש חילוק מלולב לשאר עצים או הוי פלוגתא דתנאי ודוק. ועצים אין בהם קדושת שביעית דתנן כו'. זו אינה משנה אלא ברייתא וה"ג דתניא כו' וקשה אמאי לא פריך ממתניתין דפ"ח דשביעית משנה א' וכל שאינו מיוחד למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כו' וקושיא זו נמי ק"ל בהגוזל קמא דף ק"א ע"ב דאמרינן שם רבא רמי תנן בפ"ז דשביעית ממין הצובעים כו' ורמינהי כו' דאמאי רמי מברייתא דעלי קנים ליפרוך ממתניתין דפ"ח דשביעית חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים וי"ל דמתניתין דקתני חשב עליו לעצים כו' אינו מפורש בה בהדיא דעצים אין בהם קדושת ז' לכן פריך מברייתא דעלי קנים וכו' אך קשה אמאי לא פריך ממתניתין דפ"ז דשביעית גבי קטף דתנא קמא סבר יש לו שביעית ר"ש אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי ופירש ר"ע מפני שאינו פרי ודינם כעצים דאין להם קדושת שביעית כו' וי"ל דהתם נמי הוה משמעות ודיוק וניחא ליה למפרך מברייתא דעלי קנים דמפרש בה דבעצים אין בהם קדושת שביעית ועיין בהרמב"ם פ"ה דהלכות שמיטה י"א ופ"ז דין י"ד וי"ט:

תוס' ד"ה שגבבן לחובה יש לפרש דוקא נקט כו' דבריהם סתומים. ונראה דהוקשה להם אמאי קתני שגבבן לחובה לימא סתמא ליקט עלי קנים ועלי גפנים לאכילה יש בהם משום קדושת ז' לקטן לעצים אין בהם משום קדושת ז' ולמה נקט שגבבן לחובה שעשה מהם אוצר ומתרצים יש לפרש דוקא נקט גבבן לחובה שעשה מהם אוצר בזה הוא דאנו מחלקים בין אם לקטן לאכילה או לעצים אבל אם לא עשה מהן אוצר אלא שלקט מעט סתמא הוא למאכל בהמה דאלו לעצים אינן ראוים לשרפם סמוך ללקיטתן שהם לחים מאי אמרת דליקטם לעצים כשנתייבשו אין אדם עשוי ללקט מעט עלין לעצים ושומרן לייבש ובודאי דאינם אלא למאכל בהמה ונמצא שגבבן לחובה הוא דוקא ועוד אמרו וי"ל אורחא דמלתא נקט כלומר לאו דוקא שגבבן לחובה ועשה מהם אוצר אלא אפילו לא ליקט אלא מעט ולא עשה מהם אוצר סתמייהו לאו לאכילת בהמה הם עומדים דאפשר נמי דליקטן לעצים ואפילו בכה"ג הדבר תלוי בדעתו אם לקטן לאכילה יש בהם קדושת ז' ואם לקטם לעצים אין בהם קדושת ז' אך ק"ל דמאי נ"מ בין שני התרוצים הללו והלא אפילו תימא דאורחא דמלתא נקט וה"ה בשלקט מעט הדבר תלוי בדעתו מ"מ נראה דאם שכח למה לקטן אם לאכילה אם לעצים הרי אנו הולכים להחמיר ודנין שיש בהם קדושת ז' וא"כ לתרוצא קמא דיש לפרש דוקא נקט הכי הוי דאם ליקט מעט סתמו הוא למאכל בהמה דההפרש הוא זה דלתרוצא קמא אם ליקט מעט אנו דנין בפשיטות דהוא לאכילה והוא איסור ודאי ולתירוץ הב' כשליקט מעט ושכח למה ליקט הולכים בו להחמיר מספק ונ"מ לענין ספק ספיקא אם יצטרף ספק אחר:

גמרא שאני התם דאמר קרא לכם לאכלה כו' פירש"י יצאו עצי הסקא שהנאתן אחר ביעורן משנעשו גחלים אופים בהן ואע"ג דזמנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל מ"מ עיקרו לא קיימא להכי אלא לאחר שנעשה גחלת כגון להסיק תנור לאפות כ"כ התוס' פרק הגוזל קמא דף ק"א ד"ה שהנאתו אחר ביעורו יע"ש ועיין מ"ש התוס' בפ' כל שעה דך"ז ע"ב ופרק הגוזל קמא דק"א ד"ה והאיכא וכו' יע"ש: