כפות תמרים קמא

דשמר פירות הללו ונאסרו באכילה וכשהפירות הם כגון הפיגם וכו' לא חיישינן דשמרום ולכך ניקחין מכל אדם ומותרים באכילה ואין לוקחין יותר משלש סעודות שלא יזלזל בדמים לקנות בהמה טמאה ועבדים אבל אם הפירות הם ממין המשומר כלומר שרגילים לשומרם אע"ג דעם הארץ הזה המוכר אותם לחבר מסתמא אינו חשוד חיישינן שמא עם הארץ זה לקחם מע"ה אחר החשוד ששמרן ונאסרו הפירות באכילה הלכך אין לוקחין מהם אפילו בכחצי איסר מטעם שהפירות אסורים באכילה אבל לרש"י דפירש דמן המשומר אין לוקחין ממנו אפילו בכחצי איסר טעמא הוי משום דחיישינן למוכר זה שלא הפקיר לעניים ומוכרן בערמה מעט מעט והלכך אין לוקחין ממנו אפילו בכחצי איסר שלא יצניע המעות לאחר הביעור בזה קשיא להו ע"ה זה במאי קא מיירי אי בסתם עם הארץ מסתמא אינו חשוד שישמור גינתו ולא יפקיר ויצניע המעות לאחר הביעור ואמאי אנו חוששים דמערים למכור מעט מעט ומצניע המעות ואי בודאי חשוד מיירי שידענו ששמר גינתו ולא הפקיר לא יקחו ממנו אפילו הפיגם כו' שלא יצניע המעות וכדתנן בבכורות פרק עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן ואפילו סורק וליישב דעת רש"י יראה דודאי מתניתן דהפיגם וכו' בסתם ע"ה איירי דאינו חשוד ודאי ששומר פירות שביעית ולא הפקיר וכשמוכר פירות שרגילין לשמור יש רגלים לדבר לחושדו שמא שמר גינתו ומערים למכור מעט מעט לכך החמירו עליו שלא יקחו ממנו אפילו בכחצי איסר כדי שיפקיר גינתו ולא הוי טעמא משום דחיישינן שמא יצניע המעות אחר הביעור אבל כשמוכר פיגם וכו' שאין דרך לשמרן אפי' שיהיה אותו ע"ה שהוציא למכור אתרוג ותאנים שרגילין לשמרן וגם הוציא פיגם הפיגם שהוא דבר שרגילין להפקיר לוקחין ממנו והאתרוג והתאנים אין לוקחין ממנו וע"י כן מפקיר גינתו כיון שאין לוקחין ממנו מין המשומר וא"כ אין אנו צריכין להחמיר עליו שלא יקח ממנו גם מן הפיגם כולו דכיון דהחמירו שלא יקחו ממנו מן המשומר בזה נתקן מה שאנו חוששין שמא לא הפקיר גינתו וא"צ להחמיר עליו יותר אמנם התוספת הבינו מדברי רש"י דטעם דאין לוקחין מע"ה ממין המשומר היינו משום דחיישינן שמא יצניע המעות לאחר הביעור לזה הקשו עליו א"כ מן המופקר נמי לא יקחו ממנו שלא יצניע המעות לאחר הביעור וכן מתבאר ממ"ש התוס' במנחות דף פ"ד ע"א דכך הבינו מדברי רש"י ולכך הקשו עליו יע"ש ולפי מאי דפרישית דברי רש"י דהטעם שאין אנו לוקחין מן המשומר מע"ה הוי משום דחיישינן שמא לא הפקיר גינתו וע"י שאין לוקחין ממנו מן המשומר מפקיר גינתו ל"ק דא"צ לגזור עליו גזרה זו כדפרישית וראיתי להרז"ה דף שמ"ז שכתב אבל הלוקח מן המשומר אסור פרש"י משום כו' ולא היה צריך לפי' הזה כו' יע"ש משמע דהבין דברי רש"י בשמעת' כדפרישית דאלו הבין דברי רש"י משמעתין כמו שהבנו התוס' הי"ל להקשות על רש"י קושיא חזקה א"כ דחיישינן שמא יצניע המעות מן המופקר נמי ליחוש שיצניע המעות:

וראיתי בספר תמים דעים סי' רמ"א דף ס"ט ע"א דכתוב שם בהשגות הראב"ד על הרז"ה אמר אברהם של צרפתי הוא זה ואינו נכון שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה אבל שמור ביד א"י לא אסרה ועוד איזה שבח יש בין שמור לשאינו שמור אבל של עזקה היא ארץ עבודה ומחוייבת ואם ספיחי' אסורים בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה בין של א"י בין של ישראל עכ"ל ופי' זה של הראב"ד בפירות עזקה הוא לקוח מדברי הערוך בערך עזק ומ"מ דברי הראב"ד הם תמוהים בעיני דהנה הוא מודה לשיטת הרז"ה ור"ת ורבותיו של רש"י דפירות השמורים בשביעית אסורין ד"ת אבל הוא מחלק דזהו דוקא המשומר ביד ישראל אבל שמור ביד א"י אינו אסור כיון דא"י אינו מוזהר אוהשביעית תשמטנה וכיון שכן קשה גם לפירושו דפי' פירות עזקה ארץ עבודה ומחוייבת למה יהיה אסור כשהם של א"י הלא הא"י אינו מוזהר שלא לעבוד את הארץ בשנה השביעית ומאי שנא איסור עבודת הארץ מאיסור שמירת הפירות דפירות א"י שנשמרו מותרין ופירות א"י שנעבדו יהיו אסורין ומה שהביא ראיה מספיחי' דאסורין אינה ראיה דספיחים דאסורים היינו בפרי האדמה שלא יזרע ישראל ויאמר ספיחים הן אבל בפרי האילן אין שם איסור ספיחין כמ"ש הרמב"ם רפ"ד דה' שמיטה ותו ק"ל על הראב"ד דהרי שנינו פ"ד דשביעית משנה ב' שדה שנטייבה בש"א אין אוכלים פירותיה בשביעית ובה"א אוכלין וידוע דהלכה כב"ה וכ"כ הרמב"ם בר"פ הנז' ואם נאמר דהראב"ד ס"ל כר"י דת"כ. דמפיך סבר' ב"ש לב"ה וזהו הוי מחומרי ב"ה ק' מנ"ל לפסוק כר"י וצ"ע כתבו התוס' ואור"ת כו' כבר כתבתי לעיל דהרז"ה אזיל בשטת ר"ת דפירות מן המשומר בז' אסורין מן התורה בין דא"י בין דישראל והראב"ד מחלק בין דא"י לדישר' ומדברי רש"י בסוף יבמות דחלק על רבותיו בההיא דפירות עזקה משמע בהדיא מדבריו שם דפירות מן המשומר מותרין מיהו י"ל דע"כ לא חלק שם על רבותיו אלא משום דמיירי בפירות דא"י שמורין אבל אם יהיו פירות שמורין דישר' אפשר דיסבור דאסורין כשיטת הראב"ד אמנם מתוך דברי רש"י דשמעתין משמע בהדיא דס"ל לרש"י דפירות שמורין אפילו דיש' מותרין באכילה ולא אסרה אלא למסור דמי ז' השמורים אפילו בכחצי איסר לע"ה וז"ל רש"י בפירו' התורה ואת ענבי נזירך לא תבצור נזירך שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבצור אותם אינך בוצר אלא מן המופקר עוד כתב והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור ודבריו סתומים ולכאורה משמע מדבריו ששמור אסור לאוכלו ואין לו תקנה אמנם הרא"ם פי' דכונתו לו' כל עוד שהוא שמור אסור לאכלו ואינו יכול לבצור אבל אם אחר ששמרו הפקירו יכול לבצור ממנו לאוכלו דאין הפירות נאסרין וכן כתב בספר קרבן אהרן ומספקא לי לדעת הרא"ם ז"ל אליבא דרש"י אם שמרו ובצרו לצרכו ואח"כ בתלוש הפקירו הותרו הפירו' או דלמא לא הותרו אלא כשהפקיר' במחובר והרמב"ן בפי' התורה ס"ל דפירות מן המשומר לא אסרום לאוכלם אלא טעם האיסור מדרבנן שגזרו שלא יקנו מע"ה פירות מן המשומר כדי חצי איסר כדי שלא ישמרם וזה נ"ל שהוא דעת רש"י דשמעתין גם מתוך דברי הרמב"ם פ"ח דהלכות שמיטה דין י"ב משמע לי דס"ל כשיטה זו דפירות שמורין מותרין באכילה ולא אסרום חכמים אלא שלא יקנו אותם מסתם ע"ה דאנו חושדין אותו שמא שמרם ולשטת רבותיו של רש"י והרז"ה ור"ת דס"ל דפירות מן המשומר אסורין אפילו דגוי א"כ אין תקנה לבני א"י לאכול פירות בז' דכל הפירו' הם משמור דגוי וכיון דראינו דפשט המנהג לאוכלם משמע דסוגיין דעלמא הוי דפירות שמורין מותרין כשיטת שאר הפוסקים מיהו י"ל דלא פשט המנהג אלא בשמור דגוי אבל שמור דישראל אפשר דיש לחוש דהפירות נאסרו וצ"ע לדינא:

גמ' ומן המופקר ג' סעודות ותו לא כו' א"ל לרש"י דפי' אמאי דתניא לעיל מן המופקר הוא שראינו ששדה זו מופקר שאין ע"ה שומרו משמע דאיירי דהפירות הם ממין חשוב שרגילים לשמרם כגון תאנים וענבים ולכך בעי דראינו ששדה זו הפקירו א"כ אימא בהנך פירו' דוקא אין מוסרין דמי ז' לע"ה אלא דמי ג"ס ותו לא אבל בפירו' שאינם חשובי' שאינם רגילין לשמרם כגון הפיגם כו' אימא דיכולים ליקח אפילו יותר מדמי ג"ס ובשלמא לפי' רמב"ם פ"ח דה' שמיטה דין י"ב דפי' מן המופקר פירות שחזקתן מן ההפקר פריך שפיר אלא לפרש"י קשיא וי"ל דגם לפרש"י דין הוא שגם פירות שחזקתן מן ההפקר לא יקחו יותר מג"ס שלא תהא עינו של המוכר צרה להצניע הדמים לאחר שביעית ואין טעם לחלק בין פירות חשובים כגון תאנים שראינו שנלקטו מן שדה המופקר לפירו' שאין חשובי' שחזקתן מן ההפקר דבכלהו שייך טעמא שמא ישמור הדמי' אחר הביעור ודוק:

פטורין מן המעשר פרש"י בכל השנים כו' דכתיב ובא הלוי כו' דע שיש מקומות דפירשו המפרשים דהפקר פטור מן המעשר מהך קרא דובא הלוי כו' ויש מקומות דפי' דנפקא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כלומר זרעך המיוחד לו פרט להפקר שאין לו בעלים מיוחדים וכבר עמד בזה התי"ט ריש מעשרות ואפשר דתרי קראי אצטריכו דאי מחד קרא הו"א דאינו חייב להפריש אבל אם רצה להפריש יש לו דין תרומה ומעשר קמ"ל קרא תניינא דאין לו דין תרומה ומעשר ואין לומר כיון דאשמועינן דאינו חייב פשיטא דאם עבר והפריש דאינה תרומה דהא אשכחן דיש פעמי' דאם הפקיר אינו חייב ואם עבר והפריש הוא תרומה כגון הפקיר קמה וזכה בה כמ"ש הרמב"ם פ"ב דתרומות דין י"ב יע"ש אמנם ראיתי בירוש' פ"ק דמעשרות דמפיק דין הפקר דפטור מקרא דובא הלוי ופריך עלה מדין הקדיש פירותיו וגמרן הגזבר ואחר כך פדאן פטורין כדתנן פ"ו דפאה משנה ח' והרמב"ם ספ"ח דמעשר ודין זה נפיק מדכתיב דגנך ולא של הקדש אע"ג דאין ידך ויד הלוי שוין בו אפ"ה פטורין מן המעשר וא"כ ק' ל"ל קרא דובא הלוי להפקר ת"ל מדכתיב דגנך ונימא דגנך ולא של הקדש ולא של הפקר ותירצו בזה בירוש' דברים סתומים ומגומגמין יע"ש ודוק:

מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני כו' קשה אמאי לא הוכיחו ממ"ש בתורה ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעי מה הוא הרי דאומר הכתוב דמפני שלא ידעו מה הוא קראוהו מן דהוא לשון מזון ופרנסה דהוא שם כולל לכל המזונות ואינו שם פרטי כמו שם בשר ודגים ואם נאמר דמהת' אין ראיה דמן הוא לשון מזון אלא הוא לשון הכנה כמו וימן אלקים קיקיון ליונה ולכן קראוהו מן דהוא לשון הכנת מזון כדפרש"י בכתוב א"כ וימן להם המלך נמי נימא דפירש לשון הזמנה וכן פיר' רש"י בכתוב יש לומר דהתלמוד סבר דמאי דכתיב וימן להם המלך אין פירש לשון הזמנה דהמלך לא היה מזמין להם סעודתם אלא פי' לשון פרנסה ולזה א"ש דקאמר וימן המלך כלומ' ויפרנס להם המלך והיינו דכתב רש"י וימן להם המלך בצרכי סעודה משתעי קרא כלומר ובצרכי סעודה לא יתיישב לשון הזמנה דהמלך לא היה מזמין להם צרכי סעודה אלא פיר' וימן ויתפרנס ודוק:

אי הכי לולב נמי. פרש"י א"ה דאין מוסרין דמי ז' לע"ה כו' יש להתבונן מה בא רש"י ללמדנו דקו' אי הכי קאי למ"ש דאין מוסרין כו' פשיטא דהכי הוא פי' דמלתא ויר' משום דכל אי הכי צריך לפרש בו אי אמרת בשלמא והו"א דקושי' א"ה לולב נמי קאי למ"ש בסמוך דאפילו בדברים המופקרים אין לוקחין יותר מג"ס וכונת הקושיא כך היא אא"ב דבדברים המופקרים יכולין ליקח יותר מג"ס הו"א דלולב הוי מדברים המופקרי' דכיון דאינו דבר מאכל לא קפדי ביה אינשי אם יקח אדם לול' מאילן חבירו ולכך יכול ליקח לול' מע"ה לצורך מצוה אע"ג דמוסר לו דמי' מרובים יותר מג"ס אבל השתא דאמרת דאפי' בדברים המופקרים בכדי ג"ס שנו אי הכי לולב נמי לא יקח ואינו יכול להבליע דמי אתרוג בלולב דנמצאו