כפות תמרים קלט

דשבת וי"ט גופן אות ואם הניחן לא עביד איסורא לא היו מברכין לשמור חקיו ומטעם זה גם כשמסירין הציצית לא היו מברכין דהא דאמרינן לילה לאו זמן ציצית היינו שאינו חייב ללבוש ציצית בלילה מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה אבל אם עבר ולבש בלילה לא עבד איסורא א"כ שפיר הו"מ לומר תלמודא ויש שטעון ברכה לפניו כו' כגון ציצית דאפילו בני מערבא לא היו מברכין לאחריו וזהו דוקא לפר"ת דאין מברכין במערבא לשמור חקיו אלא אתפילין כשמסלקן משום לילה כלומר דאם נפרש דלא כר"ת דגם בע"ש וי"ט היו מברכין א"כ גם בציצית היו מברכין לאחריו ולא ה"מ למימר לאתויי ציצית ועיין בתוס' דפ' בא סימן ויתבאר לך כל זה. וכן דעת הרא"ש וטא"ח סימן כ"ט וק"ל דלדעת זו דלילה זמן תפילין הוא ומה שאין לובשין אותם בשבת וי"ט היינו משום והיה לך לאות ושבת א"צ אות א"כ אמאי נשים פטורות והב"י כתב בר"ס ל"ח בשם הרא"ש דתפילין הוי מ"ע שהזמן גרמא משום דשבת לאו זמן תפילין וקשה דבסימן י"ח הביא בשם הרא"ש דגבי ציצית הטעם דהוי מצות עשה שהזמן גרמא משום כסות לילה אבל משום כסות יום כיון דמניחו בלילה אם ירצה לא חשיב שהזמן גרמא וכן מתבאר בב"י סימן כ"ט דתפילין בשבת הוי דומיא דציצית וצ"ע ודוק ועיין מ"ש מרן סימן כ"ט בס' הרמב"ם דס"ל דאסור להניח תפילין בלילה ואפ"ה לא כתב דיברך כשחולץ התפילין סמוך ללילה ומרן ז"ל תירץ שם דהאיסור הוא להניח לכתחלה אבל אם כבר היו עליו אינו מחוייב לחלוץ הלכך אינו מברך וק"ל א"כ אמאי בני מערבא היו מברכין י"ל דבני מערבא ס"ל דמחוייב מן התורה לחלוץ הלכך מברכין אבל תלמודא דידן ס"ל לדעת הרמב"ם דאין איסור אלא להניחם לכתחלה לא לחולצם ודוק:

מאי משמע כו' ויעבר את הכושי. קשה אמאי לא מייתי מקרא דמייתי אביי דהוא בתורה י"ל דס"ל לרב נחמן דמההיא אין ראיה גמורה דשאני התם דכתיב והוא עבר לפניהם ותיבת לפניהם היא המכרחת לישנא דאקדומי ולכך מייתי מויעבר את הכושי דהיא העברה גרידא והוא מלישנא דאקדומי:

אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואבע"א וכו' איכא למידק כיון דאייתי מקרא דכתיב באורייתא אמאי לישנא בתרא מייתי מקרא דדברי קבלה ותו אמאי לא מייתי מדכתיב עברו לפני ורוח תשימו י"ל לפי מ"ש התוס' דהא דמברך עובר לעשייתו היינו כשהמצוה מזומנת ממש בידו לעשותה שלא יקדים ביותר ולכך לא אייתי אביי מקר' דויעבר את הכושי שהיא קדימ' גדולה וכן עברו לפני היא קדימה גדולה ולא אייתי אלא מדכ' והוא עבר לפניהם דהוא קדימה סמוכה ולשנא בתרא ס"ל דאפי' והוא עבר לפניה' הוא קדימה גדולה לכן בחר יות' מקרא דויעבור מלכם לפניהם דהיא קדימ' סמוכה שכן דרך המלך לקדם להלוך בראש החיל וכל העם סמוכים ממש אחריו ודוק:

תוס' ד"ה עובר כו' ומיהו לא מסתבר כו' איכא למידק דלשון התו' היא שפת יתר דבריהם כתבו ומיהו לא מסתבר כו' והביאו ראיה לסברתם מתפילין וא"כ למה חזרו לומר אחר הראיה וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מסתבר הרי סברא זו כבר אמרוהו אפשר ע"פ מ"ש מרן בכ"מ פ"ד דתפילין דין ז' ובא"ח סי' כ"ה על דברי הרמב"ם ב' דרכים הא' דמברך אחר הנחה קודם קשירה והדרך הב' פי' דמ"ש משעת הנחה עד שעת קשירה היינו לומר דאפי' אחר הנחה מיקרי עובר לעשייתן כיון אהוא קודם קשירה ואה"נ אם ירצה לברך קודם הנחה שפיר דמי וזה דעת רבינו ירוחם יע"ש. ועפ"ז יובן כפל לשון התוס' דתחלה כתבו ומיהו לא מסתבר דיברך על הלולב והוא מונח בכלי והביאו ראיה לסברת' מתפילין ואח"כ הרגישו דמההיא דתפילין אפשר לדחות לפרש כפי' הב' של מרן וכדברי ר' ירוחם לכן חזרו ואמרו וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות דהיינו בתפילין לא מסתבר לברך עליו קודם הנחה ודוק כתבו עוד ושמא משיתחיל ליטול הלולב וכו' ק"ל דנהי דתנן בפרק הקומץ רבה דף כ"ז ד' מינין שבלולב אין מעכבין זה את זה הרי אמרו שם ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ופירשו הפוסקים דאם נטלם א' א' יצא כמ"ש בא"ח סי' תרנ"א ואם כן כיון דאגבה ללולב נפק ביה כשיטול אח"כ האתרוג היאך יברך על נטילת לולב והלא כתב הב"י סי' תרנ"א כתב בא"ח מעשה בה"ר משולם שנטל לולב ובירך עליו ואח"כ ראה שלא היה בו ערבה והניח ערבה בלולב וחזר ונטלו ובירך על נטילת ערבה יע"ש ואפשר דזה שכתבו התוס' דידן דמעכבין זה את זה אולי כר"ת שכתבו התוס' לעיל דף ל"ד ע"ב דכיון דכולן מצוה א' אין מועיל שיטלם זה אחר זה יע"ש אך תימא על הטור סי' תרנ"א דכתב תיקון זה של התוס' וז"ל וכשיטול הלולב בידו קודם שיטול האתרוג יברך על נטילת לולב כדי שיברך עובר לעשייתו והוא כתב אח"כ דאם נטלן א' א' יצא דלא כר"ת א"כ כשיטול הלולב הרי יצא י"ח וכשיטול אח"כ האתרוג להשלים המצוה היאך יברך על נטילת לולב על נטילת אתרוג בעי לומר לדעת ה"ר משולם ושמא דהטור חולק על ר"מ וס"ל דאפי' דיצא מלולב כשנוטל האתרוג אח"כ ומגביהו עם הלולב יחד כיון דמצוה להגביה ד' מינין יחד שפי' מצי לברך על נטילת לולב אע"ג דיצא כבר מלולב לבדו ודוק אמנם ק"ל אמאי לא כתבו דרך אחר שיטול הלולב בידו ולא יגביהנו מן הארץ ובעודו בידו קודם הגבהה יברך דודאי כיון שלא הגביהו מן הארץ ג' טפחים או לפחות טפח לא מיקרי הגבהה עיין בחה"מ סי' קל"ח ס"ב עוד יש דרך אחר ע"פ מ"ש מרן הב"י סי' תרנ"א וז"ל וכתב עוד א"ח אם נטלן ב' בידו א' כתב הר"ש דלא יצא וכו' יע"ש אמנם יראה לי דאין דברי הר"ש מוכרחים לומר דלא יצא אם נטלן ב' בידו א' ומ"מ כיון דאמרו לעיל ליטול לולב בימין ואתרוג בשמאל כל כמה דלא נטלן כן אלא בידו א' חשיב שיירי מצוה מה שצריך ליטול לולב בימין ואתרוג בשמאל ולא גרע מהנענועים דכותבים התוס' לקמן דאם לא נענע יכול לברך ודוק כתבו עוד ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן כו' הדבר ברור מדבריהם דלמ"ד מצות צריכות כונה א"צ שיתכוין שלא לצאת אלא כשאינו מתכוין לצאת אינו יוצא מסתמא וזה דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דמצות צ"כ כמ"ש בא"ח סי' ס' וסי' תקפ"ט ובכן יש לתמוה על הטור סי' תרנ"א דכתב דיהפוך האתרוג או יתכוין שלא לצאת דלפי דעתו דפוסק כמ"ד מצ"כ א"צ לכוין שלא לצאת אלא כשלא כיוון לצאת סגי וצ"ע ועיין בשה"ג דף שנ"ב ע"א מ"ש בשם ריא"ז ודוק:

כתבו עוד ומיהו אמת הוא כו' ק"ק אמאי אצטריכו להביא מאי דפריך א"ה לצאת יצא בו מבעי ליה והלא מדמשני תחלה שאני התם דבעידנא דאגביה נפק ביה משם מוכח דאחר שיצא מברך וכ"כ הר"ן ואפשר דהתוספו' חששו דשמא נאמר דמאי דמשני שאני התם דבעידנא דאגביה נפק ביה היינו לומר כיון דהמצוה אין לה המשך זמן כגון תפילין וטלית לכך מברך בלולב על נטילת לולב ע"ד שפי' הרא"ש פ"ק דפסחים בשם ריב"א יע"ש ולעולם דברכת על נטילת לולב היא קודם נטילת הלולב לכך הביאו התוספות הא דפריך א"ה כו' אך ק"ל מה ראיה מביאין התוס' והר"ן מההיא דפ"ק דפסחים דמברך אחר שהגביהו על נטילת לולב והלא כל אותו פלפול הוא למ"ד דמברך לבער אבל למ"ד על ביעור וכן הלכתא לא יברך על נטילת לולב אלא קודם הגבהה ולא אחר הגבהה י"ל דס"ל דמסתמא לא פליגי בהכי ואפושי פלוגתא לא מפשינן וכ"ע מודים דמברך אחר הגבהה אך תימה דאמרינן שם דאם אבי הבן מוהל דמברך למול וכן כתב הרמב"ם פי"א דברכות והקשה עליו הר"ן פ"ק דפסחים דזה לא נאמר אלא למ"ד לבער יע"ש ומאי קו' הרי הר"ן גופיה בפרקין אמר דמברך אחר הגבהה על נטילת לולב אע"ג דזה נאמר למ"ד לבער א"כ ה"ה לענין אבי הבן ילפינן דיברך למול אע"ג דנאמר למ"ד לבער וצ"ע:

מתני' הלוקח לולב מחבירו כתבו התוס' פי' בקו' כו' ועל חנם דחק כו' נראה להליץ בעד רש"י דמההיא דתנן בהניזקין משאלת אשה מחברתה וכו' אין ראיה דהא קתני בהדיא החשודה ובודאי דלשון חברתה דהתם הוא מחמת דגייסי אהדדי ולא לשון ת"ח ואדם כשר כסתם חבר דעלמא גם מההיא דפ' בכל מערבין דקתני האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים וקתני סיפא בד"א בע"ה כו' אין שום קושיא לרש"י דהתם מיירי דע"ה אמר לחבר צא ולקט לך תאנים כדפי' שם בגמרא וא"כ שפיר קתני התם האומר לחבירו כאלו אמר ע"ה האומר לחבר ת"ח צא ולקט כו' אבל הכא במתניתין הוא איפכא דתיבת חבר קאי לע"ה וזהו דק"ל לרש"י דע"ה לגבי חבר לא קרי ליה חברו אבל חבר לגבי ע"ה ודאי דמיקרי חבר גם מה שהביאו ראיה מההיא דפרק שואל דקתני התם לא יאמר אדם לחבירו כו' ומוקי לה רב פפא בחבירו א"י יש לדחות דההיא אוקמתא לא קאי כמסקנא דהא מתקיף לה רב אשי אמירה לא"י שבות וה"ה דהוה ק"ל לישנא דחבירו ועדיפא מיניה פריך ליה ומוקי לה בחבירו ישראל יע"ש גם מה שהביא ראיה התי"ט ממשנה ג' פ"ד דדמאי דקתני המדיר את חבירו כו' אין ראיה מהתם מטעמא דפרישית לעיל דהתם תיבת חבר קאי לת"ח אבל הכא תיבת חבר קאי לע"ה וזה אין נראה בעיני רש"י ודוק:

תוס' ד"ה וליתוב ליה כו' לא חשיב סחורה כו' הנה התוס' ס"ל עתה לפי פי' זה דהקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר לא חשיב סחורה דלא חשיב סחורה אלא כשהוא לוקט מהשדה ומוכר בשוק הלכך מוכר האתרוג דמתניתין אע"פ דהוא קנאו מעיקרא כדי להרויח ולמכור ביוקר לא חשיב סחורה ולכך פריך בגמרא וליתיב ליה דמי האתרוג וקשה דמאי פריך לימא הא דקתני נותן לו אתרוג במתנה מיירי דמוכר האתרוג לקטו למוכרו גם לפי דרך הב' שכתבו התוס' ואפשר דקונה מחבירו כדי להרויח כו' דהיינו נמי סחורה נימא דמתני' איירי בכה"ג ומשום איסור סחורה הוא דקתני נותן לו אתרוג במתנה י"ל דמתניתין א"א לאוקומה משום איסור סחורה משום דקתני סיפא לפי שאין אדם רשאי ללוקחו בשביעית דהאיסור הוא על הלוקח דאי משום סחורה האיסור הוא על המוכר והול"ל לפי שאינו רשאי למוכרו בז' וא"כ מדקתני ללוקחו ולא למוכרו ע"כ מיירי בדליכא איסור סחורה לכך פריך וליתיב ליה כו' והתוספות באו לפרש לנו היכי משכחת לה דליכא איסור סחורה ואמרו דלא חשיב סחורה אלא כשלוקט למכור לדרך הא' ולדרך הב' גם כשקונה כדי למכור ביוקר חשיב סחורה ומתניתין לא מיירי בגוונא דאיכא איסור סחורה כדפרי' ומה שיש לדקדק בהך מתני' דפ"ז דשביעית לא יהא לוקח כו' עיין בע"ז דף ס"ב בתוספת ד"ה נמצא זה כו' יע"ש ודברי התוספות דהתם הם סותרים לתוספות דידן דהתוספות דידן ס"ל דלוקט למכור חשיב סחורה אבל קונה למכור ביוקר הם מסתפקים אם חשיב סחורה ותוספת דהתם ס"ל איפכא דקונה למכור ביוקר הוא יותר פשוט דאסור משום סתירה מלוקט ע"מ למכור ומשמע ממתניתין דפ"ז דשביעית וכן הסכימו התוספת שם בפ' השוכר דהלוקט אינו אסור אלא כשמוכר בשוק ומעמי' חנות אמנם הרמב"ם פ"ז דה' שמיטה דין ב' כתב לא יהיה