כפות תמרים קלז

על רש"י ז"ל דא"א דמשום דלא למד קא לייט ליה דהא בגדול מקרא אע"פ שאין עונין אחריו אלא הללויה דנפיק בשמיעה לא קא לייט ליה כצ"ל ולי יראה להליץ בעד רש"י דסיפ' דמתני' דקתני אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ולא קתני תבא לו מארה י"ל משום דסיפא היא כללות בין למד ובין לא למד דאפי' למד והוא בקי יכול לצאת בקריאת חברו א"כ מש"ה לא קתני סיפא תבא לו מארה אבל אה"נ דמי שלא למד ראוי לקללו אפי' שומע מגדול דטעם הקלל' הוא משום דלא למד ואפשר דהתו' סבורים דסיפא איירי דוקא בלא למד דומיא דרישא ולכך הקשו על רש"י. ומ"ש התוס' בסוף דבריהם ותבא לו מארה דעבד ואשה נמי לא מחייבי כו' הוא פי' התוס' שהזכירו לעיל ומשום דמבזה כו' ודבריהם מגומגמים למה חזרו להזכיר פירושם וצ"ע אמנם ק' על התוס' דכיון דהם מודים דמה שפרש"י במשנתינו מתיישב פי' בברייתא גבי ב"ה דשם מקללו בשביל שלא למד אם כן תקשי מתני' אברייתא ברייתא מקללו בשביל שלא למד ומתניתין אינו מקללו בשביל שלא למד י"ל דיש לחלק שפיר דגבי בה"מ דהוא צריך לברך בכל יום שייך לקללו בשביל שלא למד אבל בהלל דמזמן לזמן קא אתי אין ראוי לקללו בשביל דלא למד ודוק:

תוס' ד"ה באמת כו' עיין בפ"ה דברכות דין י"ד בהשגת הראב"ה דכתב הפך התוס' דברייתא דבן מברך לאביו הוי כעין משנתינו ועיין בא"ח סימן קפ"ו יעויין שם בהך בעיא דאיבעיא לן בפרק מי שמתו אם נשים חייבו' בברכת המזון דאורייתא או דרבנן פרש"י שם דטע' הבעיא משום דכתי' על הארץ והארץ לא נתנה לנקבו' להתחלק ואי משום בנות צלפחד וכו' יעו"ש והקשו שם עליו התוס' ותירץ כהנים ולויים נמי תבעו שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' ומתוך דברים אלו כתב בעל שלטי הגבורים דכהנים ולויים לפרש"י אינם חייבים בב"ה ולפירש התוס' חייבין ובס' שי למורא סי' ד"ן האריך לדחות דברי שלטי הגבורי' וא' מטענותיו היא דקו' התוס' אינה קושי' כלל מפני שהכהנים ולויים לא חשיבי שלא נטלו חלק בארץ מכיון שנטלו ערי מגרש ומתני' היא בסוף מעשר ב' רמ"א אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ רי"א יש להם ערי מגרש ור"מ ור"י הלכה כר"י וכו' יעו"ש ויר' לי דאין טענה זו מספקת לדחות דברי ריא"ז דאם איתא דרש"י יסבור דהלכה כר"י משום דיש להם ערי מגרש א"כ גם בנשים יכולות לברך שהרי נטלו חלק אביהן כגון בנו' צלפחד ומדכתב רש"י דטענה זו שלקחו חלק אביהן לא סגי כיון דלא נתנה לנקבות להתחלק א"כ משמע דאזלא בעיא זו אליבא דרש"י לפי ס' ר"מ וא"כ לדידיה ה"ה דתבעי אם כהנים ולוים יוכלו להוציא אחרים י"ח ומיהו י"ל דלענין מעשה מודה רש"י דכהנים חייבים מדאורייתא בב"ה ומוצאים אחרים י"ח דהרי יש פוסקים דס"ל דבעי דנשים נפשטה דחייבות בבה"מ מדאורייתא כמ"ש בא"ח סימן קפ"ו וא"כ ה"ה כהנים ואפילו תימה דרש"י יסבור דלא נפשטה הבעיא גבי נשים מ"מ לענין מעשה סוגיין דעלמא שלא לחוש לסבר' זו ואדרבה כשיש כהן בסעודה ואין שם רב מובהק נותנים לכהן לברך משום וקדשתו דס"ל דפירש הבעיא דנשים הוי כדפירש התו' מטעם ברית ותורה אבל מטעם שלא נטלו חלק בארץ בחלוקת הארץ לא אכפת לן דהא נטלו חלק אביהן כמו בנות צלפחד וכהנים ולוים נטלו ערי מגרש וכ"כ הרמב"ם בסוף ה' מעשר ב' לענין וידוי מעשר דכהני' ולוים מתודים שאעפ"י שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש וכ"כ בה' בכורים פ"ד דכהנים ולוים מביאים וקורין שיש להם ע"מ:

ואגב עיוני בזה ראיתי מה שהקשה שם בס' שי למורא על הרמב"ם דגבי וידוי מעשר כתב דגרים אין מתודים מפני שאין להם חלק בארץ ובה' בכורים כתב שהגר מביא וקורא והאריך בקו' זו ובתרוצה יעו"ש ויר' לע"ד דיש הפרש בין וידוי מעשר למקרא ביכורים דמקרא ביכורים אינו כתוב לשון עבר כקרא דוידוי מעשר שאו' נתת לנו דהוא לשון עבר אלא גבי מקרא ביכורים כתיב לשון עתיד לתת לנו ומצינו ביחזקאל ס"ס מ"ז דגרים נוטלים חלק בארץ לע"ל וכן אמרו בריש מ' קהל' בפ' כל הנחלים הולכים אל הים א"כ אמור מעתה גבי וידוי מעשר שמזכיר בוידוי לשון עבר את האדמה אשר נתת לנו אין יכולין להתודות כיון שלא נטלו חלק בארץ אמנם במקרא ביכורים שאו' לשון עתיד באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו יכול לו' כן דכן הוא האמת שנשבע ה' לאברהם שיטלו גם הגרים חלק בארץ ויתקיים לע"ל והטעם שבירושה א' לא נטלו גרים משום דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ואפילו טפלים מיש' לא לקחו דגזרת הכתוב היתה דליוצאי מצרים תחלק הארץ בירושה א' אבל לע"ל גרים וגם טפלים מישר' לוקחים חלק בארץ וכיון דבמקרא בכורים כתיב לשון עתיד לכך הגר מביא וקורא ואח"כ דכתיב נמי לשון עבר ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ גם כתיב הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי י"ל כיון דנתינה זו אינה חשובה לשבועה כההי' דמעשר ב' דכתיב את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת וכו' לא אכפת לן משום דהכא יש לפרש אשר נתת לי דיהב לי זוזי וזבניה בהו כמ"ש בפ' הספינה דף פ"א וכן ויתן לי יש לפרש כן אבל במעשה ב' דכתיב אשר נתת לנו כאשר נשבעת דהוא לשון עבר וסמיך ליה כאשר נשבעת כו' עכ"ל נתינה ממש שנטל חלק בירושה א' וז"א יכול לומר הגר כיון שלא נטל חלק בארץ בירושה א' והא דכתיב גבי מקרא בכורים ארמי אובד אבי דהיינו יעקב וזה לכאורה לא שייך גבי גר כמ"ש תוס' בהספינה דף פ"א בשם ר"ת הרי ר"י חולק עליו וזה דעת רוב הפוסקים כמ"ש בא"ח סימן נ"ג דגר אומר אלקי אבותינו דכשם דאברהם הוא אב המון גויים ה"נ שאר האבות גם לענין בה"מ נתבאר בא"ח סימן קצ"ט דגר מוציא את הרבים יעו"ש:

כתבו עוד התו' ובתוספתא קתני גבי ב"ה דאין אשה ועבד מוציאי' הרבים ואיכא לאוקמי כשאכל שיעורא דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן דחייבות בב"ה מדאורייתא וכו' כתב בחדושי הלכות ומהרש"ל הגיה מכאן דב"ה דאורייתא וא"א להגיה כן כו' והגהת א"א ז"ל וכו' יעו"ש ובודאי כי הגהת הרב אביו של בעל חדושי הלכות היא נכונה אמנם לעד"ן דיש ליישב גם הגהת רש"ל דהגיה ואין לדקדק מכאן דב"ה דאורייתא והכוונה דשם בפ' מי שמתו איבעיא לן אם נשים חייבות בב"ה דאורייתא וטעם הבעיא פי' התוספת משום דלא מצו לומר על בריתך וכו' ובפ' ג' שאכלו דף מ"ח אמרו נחום הזקן או' צריך שיזכור בה ברית יעו"ש וקא מבעיא אם נוסח זה דצ"ל ברית ותורה הוא מן התורה נשים אינם חייבות אלא מדרבנן ואינם מוציאות את האנשים כיון דלא מצו לומר ברית ותורה ואם נוסח זה דברית ותורה אינו מן התורה נשים חייבות מן התורה ומוציאו' את האנשים וכיון דבתוספתא אמרו דאין אשה ועבד מוציאים את הרבים הוה ס"ד לדקדק מכאן דב"ה דאורייתא כלומר נוסח ב"ה דאו' ברית ותורה לכן אמרו התוספת ואין לדקדק מן התוספתא דבה"מ דאורייתא כלו' הנוסח דבה"מ דאורייתא ברית ותורה דלעולם אימא לך דהנוסח לאו דאורייתא אלא הטעם דאין מוציאות הוא לענין דאין מצטרפות לזימון וכו' ודוק:

א"ר הלכתא גברוותא וכו' שמצוה לענות הללויה ק' דלקמן אמרים הוא או' הודולה' והם או' הודו לה' והם או' הודו לה' מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים וכיון דכן דהיו עונים ראשי פרקים ל"ל הך מלתא דקאמר הוא או' הללויה להן אומרים ללויה המכאן וכו' ת"ל דצריכין לענות הללויה משום דהוא ראש פרק כמו הודו לה' ויראה ליישב דעניית ראשי פרקים אינו אלא למי שאינם בקיאין אבל הבקיאין דקוראין כל ההלל עם הש"ץ אין עונין ראשי פרקים ומ"מ אע"ג דאין עונין ראש' פרקים בתחלת ההלל צריך שלא יתחיל הבקי הללויה עם הש"ץ אלא הוא אומר הללויה והן או' הללויה:

הוא אומר הודו לה' וכו' תימה אמאי לא אמר הוא אומר בצאת ישראל דהוא ראש פ"ב וכן אהבתי ולא הזכיר אלא הודו דהוא ר"פ ה' והתוס' הרגישו זה וכתבו ושמא מתחלת הלל עד הודו פרק א' וזה דוחק גדול וילע"ד דבזמן תקנה ראשונה דלא היו עונין רק הללויה ור"פ ודאי דהיו עונים ר"פ דבצאת ישראל ואהבתי וכ"כ הרמב"ם פ"ג דחנוכה אבל בזמן רבא דהיו קורין כל ההלל כל הקהל לא ראו לעשות רמז לדין עונין ר"פ אלא בפ' אחרונה שהיא ר"פ אחרון ויש תימה על הרמב"ם פ"ג דחנוכה אמאי לא הזכיר דהוא אומר הודו וכו' ועיין מ"ש הל"מ ולעד"נ דדבריו תמוהים הרבה דפשיטא דהיו עונים הודו דהוא ר"פ ולעד"נ שלא הזכירו רמב"ם משום דהוא פשוט' דהרי אמר דעונין ר"פ:

הוא אומר אנא ה' הושיעה נא וכו' יש להסתפק אם בזמן תקנה א' של קריא' הלל היו עושים זה דהוא אומר אנא ה' הושיעה נא וכו' די"ל דבתקנה א' היו עונין על כל דבר הללויה וגם היו עונים ר"פ בלבד אבל זה הענין דהוא או' אנא ה' וכו' זה נתחדש בימי רבא וכן נראה מפשט השמועה ומדברי רש"י אמנם הרמב"ם פ"ג דחנוכה כתב סגנון התקנה הראשונה דעונה הללויה על כל דבר סך הכל קכ"ג פעמים כשנותיו של אהרן כדאיתא במדרש תילים והביאו ילקוט תילים סי' כ"ב ואמר דעונה ר"פ כגון בצאת ישראל ואהבתי וגם כתב הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא והם עונין אחריו אנא ה' וכו' אלמא דענין זה דהוא אומר אנא ה' וכו' היה נוהג בזמן תקנה א' ודוק:

תוס' ד"ה הוא אומר הללויה וכו' והשתא וכו'. ק"ל אמאי לא פירש דהש"ץ מברך וכל הקהל יוצאים בברכתו וכ"כ הרמב"ם פ"ג דחנוכה וז"ל מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים וכו' יעו"ש י"ל דלא ניחא להו לומר כן משום דא"כ משמע מהכא דשומע כעונה וא"כ אמאי אצטריכו לנהוג הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה הא מלתא שמעי' לה מענין הברכה דש"ץ מברך והם שותקים לכן פי' התוס' ושמא כולם מברכים יחד. ולקמן גבי הוא אומר ברוך הבא אבאר דעתו של הרמב"ם:

תוס' ד"ה מכאן שמצוה פי' בקו' וכו'. דע דהרמב"ם פ"ג דחנוכה ס"ל כרש"י דעל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה סך הכל קכ"ג וכו' וכמו שכת' לעיל משם הילקוט ודבר תימה איך אשתמיט לתוס' מדרש זה דמסייע לרש"י ז"ל והראיה שהביאו התוס' מההיא דפרק כשם לדחות פרש"י מדקתני והם עונים אחריו ראשי פרקים לא מכרעת דהרי מסיים התם משה אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' כו' אמנם ק' דאם בכל השירה לא היו עונים רק אשירה לה' א"כ מהו זה שאמרו והם עונים אחריו ראשי פרקים כבר תירץ קושיא זו בתי"ט פרק כשם יע"ש ועיין בהר"ן דגם הוא דחה פרש"י מההיא דפרק כשם דאמר דעונין ראשי פרקים ולכאורה יראה דל"ק דה"ק דבראשי פרקים עונין ראשי פרקים אבל באמצע הפרקים היו אומרים אשירה לה' דומיא דהללויה ודוק. כתבו