כפות תמרים קלו

דבין למה שסברו מימר מעיקר' דתירוץ רב ספרא היה על קו' המשניות דשבת עם מתני' דסוכה בין למאי דסבר רבא דתי' רב ספרא הוא על הקושיא שיש במשנתינו מינה ובי' הדין יוצא דאפילו במצות לולב דאורייתא אי ליכא שהות מפסיקין ואי איכא שהות אין מפסיקין וזהו דעת הרמב"ם ואע"ג דלפי דעת ר' זירא דאוקי מתני' בי"ט שני וס"ל דתירוץ רב ספרא הוא על משנת שבת וסוכה ובמידי דרבנן הוא דחילק דביש שהות אין מפסיקין אבל במידי דהוא מן התורה אפי' יש שהות מפסיקין ס"ל להרמב"ם דלא קי"ל כר' זירא משום דהוי יחיד לגבי רבא וסתמא דתלמודא והוא דבקושית רב ספרא ותירוצו נאמרו ג' פנים הפן הא' דסתמא דתלמודא והפן הב' דרבא ולשני הפנים הללו יצא הדין דאפילו במידי דאורייתא אם יש שהות אין מפסיקין אע"ג דלפי פי' ר' זירא משמע איפכא לא קי"ל כותיה דהוי יחיד לגבי רבים ומה שהכריח ר' זירא דמתני' איירי בי"ט שני מדקתני שהיה בא בדרך זה אינו הכרח דהרי אפשר ע"י עירוב או ע"י בורגנין כמ"ש מרן בכ"מ יע"ש ומ"ש הרמב"ם ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה ופסק וקרא הרי זה משובח נפקא ליה מס' ופשיטא דסברא הוא דאם פסק וקרא הרי זה משובח:

ומה שפסק הרמב"ם פכ"ט דה' שבת גבי קדוש היום דפורס מפה ומקדש כבר כתבתי לעיל בשם הר"ן דשנייא ההיא דקדוש מקמי סעודה אתקן ומה שלא כתב הרמב"ם דין זה גבי לולב דאפילו ביום טוב ראשון אינו מפסיק מסעודתו ליטול הלולב בדאיכא שהות ביום אפשר דסמך על מ"ש בהלכות קריאת שמע ולענין הלכה מרן בה' ק"ש סי' ע' בש"ע הביא ס' רמב"ם והראב"ד ולא הכריע ובסי' תרנ"ב לענין לולב סתם כדעת הראב"ד והרא"ש והטור ודוק ועיין במ"ש הרמב"ם רפ"א הלכות תפלה דתפלה דאורייתא וקשה עליו מסוגיא דידן ועיין מ"ש שם בכ"מ ודוק:

תוס' מדקתני מי שבא בדרך כו' אבל הכא קתני מי שבא בדרך וכשיכנס לביתו נוטל לולב משמע שממקום רחוק בא לביתו עכ"ל דבריהם סתומים דמהכא משמע דמתניתין איירי שבא ממקום רחוק ואפשר דמשמע להו דאלו בא ממקום קרוב היה לו להשתדל ליטול הלולב קודם צאתו מן המקום ואח"כ יצא מהמקום ללכת לביתו אם ביתו הוא קרוב אבל כיון דבא ממקום רחוק יצא משם בלילה להשיג לביתו ביום ודוק:

תוס' ד"ה מי שהיה עבד כו' משמע כו' דע דהתוס' פרק מי שמתו דף ך' אמתני' דתנן נשים חייבות בתפלה פרכינן פשיטא ומשני מ"ד הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמ"ע שהזמן גרמא דמי קמ"ל וכתבו שם התוס' דרש"י לא גריס פשיטא כו' יע"ש ולעד"נ להליץ בעד רש"י דמהא דהלל אין ראיה דאפשר דרש"י ס"ל דהלל הוא מן התורה דהא אשכחן דיש סוברים כן דהרמב"ם כתב פ"ג דחנוכה דהלל בכל הימים הוא מד"ס והשיג עליו הראב"ד ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כו' וה"ה ז"ל כתב ויש מפקפקים בזה ואומרים שיש ממנו מן התורה כו' יע"ש ומרן בכ"מ האריך להשיג על הראב"ד וה"ה בזה דמה משיגים על הרמב"ם דהא הרמב"ם כתב דהוא מד"ס ודברי קבלה חשיב ליה ד"ס יע"ש ואפשר דהראב"ד ס"ל כדעת בה"ג דמנה בכלל מ"ע מצות קריאת ההלל ויש בהם עשה מן התורה כדמוכח מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וקרא ה"ק השיר יהיה לכם בצאתכם מן הצרה מדברי קבלה כליל התקדש חג דהיינו ליל פסח שאתם גומרים בו את ההלל ד"ת כמו כן תגמרוהו מדברי קבלה בצאתכם מן הצרה א"כ משיג הראב"ד על הרמב"ם איך סתם דבכל פעם שאו' הלל הוא מד"ס והלא יש בהם עשה מן התורה כדמוכח מדברי קבלה השיר יהיה לכם כלומר דמדאמר הנביא דהוא נקרא דברי קבלה דיהיה להם שיר כליל התקדש חג אלמא דליל התקדש חג דהיינו ליל פסח מ"ע מן התורה לגמור בו את ההלל ואיך סתם ואמר דההלל לעולם מד"ס והיינו מ"ש המגיד ויש מפקפקים ואומרים דיש ממנו מן התורה והיינו על ההלל דליל פסח זה נ"ל להליץ בעד הראב"ד וה"ה. סוף דבר הנה נתבאר די"א דהלל הוא מ"ע מן התורה וא"כ אפשר דרש"י ז"ל ס"ל כוותייהו ולכך נשים פטורות מהלל דהוי מ"ע מן התורה שהזמן גרמא אבל תפלה שהוא מדרבנן מאי מ"ע שייך ביה ודוק. ודע דהרמב"ם רפ"א מהלכות תפלה כתב דתפלה היא מ"ע מן התורה פעם אחת בכל יום ואין זמנה קבוע ונשים ועבדים חייבים בה משום דהיא מ"ע שלא הזמן גרמא וכ"כ מרן בש"ע סימן ק"ו וק"ל דלפי זה אמאי אצטריך תלמודא בפרק מי שמתו למיהב טעמא דנשים חייבות בתפלה משום דרחמי נינהו ת"ל דהוי מ"ע דלא הזמן גרמא ואולי דאין לו לרמב"ם גירסא זו כסברת רש"י ועוד אפשר לומר דכששנה התנא דנשים חייבות בתפלה חשב המקשה דהיינו תפלה אחת בכל יום דהוא חיוב מן התורה ולכך פריך פשיטא דנשים חייבות ומשני דכוונת התנא לחייב לנשים בג' תפלות בכל יום ויש להם זמן קבוע ערב ובקר וצהרים והוי כמ"ע שהזמן גרמא קמ"ל דחייבות בג' תפלות בזמנים הנזכר' אף על גב דהוי מ"ע שהזמן גרמא משום דרחמי נינהו אצטריך לחייבם בג' תפלות ומיהו יש לי גמגום על הרמב"ם אמאי לא כתב דנשים חייבות בג' תפלות ואולם שסמך על מ"ש ספ"ו מהלכות תפלה נשים ועבדים חייבים בתפלה וכו' וסתמות דבריו שם נראה דהחיוב הוא על ג' תפלות והיינו משום דרחמי נינהו ודוק. כתבו עוד התוס' אף על גב דבהלל דלילי פסחים כו' דע דבפרק ע"פ אריב"ל נשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו נס וכתבו התוס' פרשב"ם שע"י נגאלו כו' יע"ש. וקשה מי דחקו לרשב"ם לפרש כן י"ל דק"ל אמאי פטורות מסוכה והתוס' צריכין לידחק לתרץ קושיא זו לפי פירושם דיש חילוק בין מצות דאורייתא למצות דרבנן ורשב"ם לא ניחא ליה בהכי דהא חזינן דנשים חייבות במצה ואף על גב דבגמרא לא אמר טעם זה שאף הן היו באותו הנס גבי מצה אלא מטעם דהקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה זהו העיקר הלימוד מהכתוב ולעולם אימא לך טעמא דקרא משום דאף הן היו באותו נס והיינו טעמא דבמצה נשים חייבות ובסוכה פטורות:

אמנם לתרץ לישנא דאף הן לפרשב"ם נראה לי דאע"ג דאז"ל דבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים כדאיתא בפ"ק דסוטה ויראה דנפקא להו מדכתיב מוציא אסירים בכושרות אל תקרי בכושרות אלא בכשרות כלו' בזכות נשים כשרות מ"מ לאו דווקא בזכות נשים כשרות בלחודייהו דהרי אמרו בזכות האבות יצאו כדכתיב מדלג על ההרים וכן אמרי' דבזכות משה ואהרן יצאו כדכתיב אלה שני בני היצהר ועכ"ל דזכות הצדיקים וגם זכות נשים צדקניות שנצטרף עמהם כולהו הוו גרמא להוציא אסירים ואם כן לישנא דאף הן א"ש גם לפרשב"ם דזכות הנשים הוא טפל לזכות הצדיקים ועד"ז יש לפרש גם במגלה דאע"ג דהגאולה היתה על ידי אסתר מ"מ גם ע"י מרדכי וצדיקים שעמו היתה הגאולה וכן במעשה דחנוכה אע"ג דיהודית הרגה להגמון מ"מ עיקר המלחמה עשו אותה הכהנים בני מתתיה וכיוצא בהן ועוד י"ל דאפי' תימא דלפרשב"ם ע"י נשים צדקניות לחוד וכן כולהו מ"מ יש ליישב לישנא דאף והוא דוודאי רשב"ם אינו מכחיש פי' התוס' אלא דהוא מוסיף על פי' התוס' ומשום דאיכא בנשים תרי טעמי חדא שהיו בכלל הסכנה והב' שנעשה הנס בזכותן או ע"י לפיכך חייבות בד' כוסות וחנוכה ומגלה וכן יש לדקדק מדברי רש"י פ"ב דשבת שכתב על מ"ש ריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו נס כתב רש"י שגזרו על כל הבתולות הנשאו' להבעל להגמון וע"י אשה נעשה הנס והרא"ם בחדושיו לסמ"ג הלכות חנוכה כתב דרש"י מספקא ליה פירושא ולפיכך פירש ב' פירושים. ולדידי חזי לי דרש"י ס"ל דתרי טעמי אצטריכו משום דאי מטעמא דגם הם היו בכלל הגזירות א"כ גבי סוכה נמי יהיו חייבות דאף הן היו באותו הנס ואי משו' דע"י יהודי' ואסתר נעשה הנס אין טע' זה לחוד כדאי לחייב הנשי' אם לא בתרי טעמי ולפ"ז לישנא דאף הן ה"ק מלבד הטע' דהיו בכלל הגזר' משום דאף הן היו באותו הנס שנעשה הנס בזכותן או ע"י לפי' חייבות במצוה הללו ולפ"ז ריבוייא דאף לא קאי אנשים אלא לטעמי הדבר כלומר מפני שיש אף טעם זה שהיו באותו הנס שנעשה ע"י או בזכותם לפיכך חייבות ומדברי תוס' דידן שכתבו דנשים חייבות בהלל דליל פסח משום דאף הן היו באותו הנס משמע דס"ל כפרשב"ם דאלו תוס' דידן ס"ל כפירו' התוס' דפסחים הול"ל דנשים חייבות גם בהלל דסוכה ועצרת וראיתי להר"ן בפ' כל כתבי וז"ל וכתב ר"ת דנשים חייבות בג' סעודות וכן נמי לבצוע על ב' ככרות וכו' יע"ש והביא דבריו מרן סי' רצ"א וק"ל דהך ילפותא דשמור וזכור אמרוה בפ' מי שמתו לענין קדוש היום ומנ"ל למילף מהתם כל חיובי שבת וא"ת דהכי ס"ל להר"ן ז"ל דמקדוש היום ילפינן כל חיובי שבת ק' מ"ש בפר' ע"פ נשים חייבות בד' כוסות שאף הן כו' ול"ל הך טעמא ת"ל מהקשא דמצה דדרשי' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובכלל זה הוו כל חיובי ליל פסח אלא וודאי אין למדין זו מזו ולכך אצטריך טעמא דאף הן כו' אך אכתי ק' אליבא דרשב"ם דפי' אף הן ר"ל שהנס נעש' ע"י א"כ תקשי ליה אמאי חייבות נשים בג' סעודות ואין לומר דרשב"ם יסבור דאין נשים חייבות דהא בס"פ אע"פ מוכח ממתני' דאשה חייבת בג' סעודות ואפשר דרשב"ם יסבור דהאמת דאין נשים חייבות בג"ס אלא דאם היא רוצה חייב בעלה לתת לה ג"ס דהא גדולה מזו אמרו שם דנותן לה סעודה לארחי ופרחי יע"ש:

תוס' ד"ה ותהי לו מארה כו' כך פי' בקו' כו' כונתם להקשות על רש"י דעל אשתו ובניו מברכין לו דקתני בברייתא תבא לו מארה שם פרש"י דמיירי דלא למד ומקשינן עליו דשם היה לו לפרש דקא לייט ליה בין דמיירי דלא למד בין דמיירי דלמד ול"נ להליץ בעד רש"י דגבי ב"ה דכיון דמיירי דהוא לא אכל אלא שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ואין שייך לקללו בשביל שעשה שלוחים כאלה דכיון דהנך שלוחי' מחייבי דרבנן והוא חיי' דרבנן אין טעם לקללו אבל במתני' דהלל אם מיירי דלמד שפיר שייך לקללו אפי' למד משום דמבזה קונו לעשות שלוחים כאלה דעבד ואשה לא מחייבי בהלל ודוק עוד כתבו התוס' דמתני' מיירי דלא למד כו' כונתם להקשות על רש"י איך פי' דמתני' איירי גם בלמד דע"כ מתני' איירי דוקא בלא למד דמקרין אותו ועונין אחריהן מה שהם אומ' כלו' ואם מיירי בלמד למה מקרין כיון דס"ס צריך לענות אחריהן מה שהן או' ויראה להליץ בעד רש"י דלעולם מיירי בלמד אמנם אין ההלל שגור בפיו שלא ידלג תיבה א' והעבד והאשה הלל שגור בפיהם ולכך מקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן או' וקא לייט ליה אפילו למד משום דמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה. כתבו עוד ומשום דמבזה כו' זהו פי' התוס' דהם מפרשים מתני' בלא למד וטעם הקללה אינו משום דלא למד אלא משום דמבזה במה שאלו מברכין ומ"ש דהוא בגדול מקרא כו' היא טענה להקשות