כפות תמרים קלב

ואפשר לו' דמ"ש הרשב"א בתשובה לעיל ולא דמי לעצי סוכה כו' הכונה לו' אפילו לדעת האומ' דבעצי סוכה לא מהני תנאה הדס של לולב לא דמי ודוק:

אתרוג של מצוה מותר להריח כו':

כתב הטור סי' תרנ"ג כתב ר' שמחה שאין לו לברך ברוך הנותן ריח טוב בפירות דעיקרו לאו לריחא עביד כו' יע"ש ודברי רבינו שמחה תמוהים בעיני דלמה לא יברך ולמה יהנה מן העה"ז בלא ברכה ואי לא דמסתפיני הו"א דכונתו הוא מי שנטל לולב ואתרוג בידו בשעת נענוע ולא כיון להריח בו אך הריח של האתרוג עלה באפו בלי כונתו בכה"ג הוא דקא' דלא יברך דעיקרו לאו לריח' עביד כלו' נטילת האתרו' בידו עיקרו לא נטלו להריח בו ודמיא הא למ"ש הטור סי' רי"ו ופי' התו' הא דמברכינן באתרו' שנתן ריח טוב דוקא כשלקחו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם אכלו ולא נתכוון להריח בו אלא אגב אורחיה העלה הריח אינו מברך עכ"ל עד"ז הייתי מפרש דברי רבינו שמחה אבל מה אעשה דהמרדכי והטור דהביאו פלוגתא זו דר"ש ואבי העזרי לא הבינו דברי ר' שמחה כדפרישית וצ"ע לולב בימין כו' לענין אטר עיין בב"י ר"ס תרנ"א ובתשו' הרשב"א סימן אלף ק"ך יע"ש:

מ"ט לא מברכין אלא על נטילת לולב כו' פי' רש"י וקס"ד דהואיל דגבוה דקאמר היינו הא דאמרן כו' וק"ל אם יניח האתרוג בצד ראש הלולב איך יעשה הנענוע בד' מינין יחד ואולי דה"ק יגביה האתרוג בשעת ברכה ואח"כ יורידנו בסוף הלולב ומיניו לעשות הנענועים ומשני דהטעם דמברכין על לולב הוי הואיל ובמינו גבוה מכולם כלומר דאילן התמר הוא גדול מאתרוג והדס וערבה והתוס' כתבו קשה דהיל"ל הואיל ובשיעורו גבוה מכולם כלו' דשיעור אתרוג כביצה והדס וערבה ג' טפחים אבל לולב הוא ד' טפחים וגבוה מכולם ובאמת כי הוא קושיא עצומה ואולי יש ליישב דזו היא כונת התלמוד הואיל ובמינו גבוה כלומר בשיעור הצריך דהיינו ד' טפחים ומ"מ ק' מה טענה הוא זו לברך על הלולב משום דבמינו גבוה מכולם והלא לענין פירות י"א דחביב קודם או מין ז' עדיף ובמין ז' המוקדם בפר' קודם כמ"ש בא"ח סימן רי"א והלכו שם בשיעורין דהתמר הוא גבוה מהחטה או הגפן. ומהאר"י סג"ל סי' קס"א נר' דעמד בזה שכתב וז"ל ההיא דגבוה במינו נר' דל"ק דברכת הנהנין דאתיא משום הנאה היותר חביב נהנין ממנו יותר ועל זה ראוי לשבח טפי על הנאתו אבל ברכת מצוה אינו כך ומז' מיני' דהוי נמי קרא ולא אזלינן בתר חביב יש להקשות טפי עכ"ל:

מתני' והיכן היו מנענעין כו' אר"ע צופה הייתי כו' פשטא דמתני' משמע דר"ע בא לאפוקי ס' ב"ש דאמרי אף באנא ה' הצליחה נא אבל לעולם ר"ג ור"י היו מנענעין גם בהודו לה' תחלה וסוף כדברי ב"ה אמנ' ר"ע ז"ל כתב והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד ואין כך הלכה אלא כדברי ב"ה עכ"ל משמע דהוא סבור דר"ג ור"ע לא היו מנענעין בהודו תחלה וסוף ויראה דהכריחו לפרש כן משו' דאי כפי' קמא דאתא ר"ע לאפוקי ס' ב"ש בלבד מלתא דפשיט' הוא דהלכה כב"ה לגבי ב"ש ומאי חדושא אתא ר"ע לאשמועי' בסהדותי' ולכן הוכרח לפרש דסהדותיה הוא לאפוקי ס' ב"ה ואחר המחילה מר"ע ז"ל אומר אני שאין נראה לפרש כדבריו דהא טעם הנענוע נפקא לן מקרא דכתיב בד"ה סי' י"ו אז ירננו עצי היער וכתיב בתרי' הודו לה' כי טוב וכתיב בתריה ואמרו הושיענו כמ"ש התו' והרא"ש וא"כ איך אפשר לומר דירננו דהיינו הנענוע ונענוע באנא ה' הושיעה נא דרמוז בתרא ואמרו הושיענו ולא ירננו בהודו הלא בתר קרא דאז ירננו עצי היער דהיינו נענוע כתיב הודו לה' כו' אלמא דבהודו צריך לנענע ובזה ליכא מאן דפליג ולא פליגי אלא אם צריך לנענע באנא ה' הצליחה נא דב"ה ס"ל דאין לנו לנענע אלא מה שרמז בקר' בהודו ובהושיענו דהיינו אנא ה' הושיע' נא ולא באנא ה' הצליח' נא דאינו רמוז בכתו' וב"ש ס"ל דג' באנא ה' הצליח' נא צריך לנענע והכתו' לא הוצר' לרמוז דרמז תחלת הפר' באנא ה' הושיע' נא וה"ה ה' הצליחה נא דהוא סוף הפ' דצריך לנענע ור"ע הוצרך להביא עדות מר"ג ור"י לאפוקי דלא תימא דנעביד כב"ש משום דנתפשט המנהג כמותם דהא כל העם ינענעו באנא הצליחה נא דאין זו חשוב מנהג כיון דגדולי הדור ר"ג ור"י לא נענעו אם כן אין לזוז מסברת ב"ה ואין משגיחין על מנהג העם כנ"ל ודוק:

תוס' ד"ה בהודו לה' וי"מ תחלת הפ' כו' יראה דטעם הי"מ משום דמשמע להו דלישנא דמתני' הכי משמע דאי כפרש"י הכי הו"ל למיתני בהודו לה' שבתחלה ובאנא ה' הושיעה נא ובהודו לה' שבסוף ומדקתני בהודו לה' תחלה וסוף ובתר הכי קתני ובאנא ה' הושיעה נא משמע להו תחלת הפר' כו' והתוס' דחו הפר' הי"מ וטעמייהו משום דלא מסתבר להו לנענע בפ' אח' ב' פעמים כמ"ש הרא"ש א"נ טעמייהו משום דיגיד עליו רעו נענוע דאנא ה' הושיעה נא וכשם דהתם אינו אלא פעם א' בפ' א' כס' ב"ה ה"נ בהודו והיינו דכתבו התוס' דלאו מלתא היא אלא בהודו מנענע פעם א' וכי באנא ה' הושיעה נא כלומר דהתוס' מביאים ראיה לדחות פירוש הי"מ מפלוגתא דב"ש וב"ה דהנה פי' אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא הכל הוא פ' א' וב"ש ס"ל לעשות בו ב' נענועים א' בתחלת הפרק אנא ה' הושיעה נא וא' בסוף הפרק אנא ה' הצליחה נא וב"ה ס"ל דאין לנענע בפסוק א' ב' פעמים וא"כ עכ"ל דמ"ש ב"ה מנענעים בהודו תחלה היינו כפירש"י ולא כפי' הי"מ ודוק:

כתבו עוד וטעמא דב"ה כו' יש להתבונן איך מקושר נתינת טעם זה למה שפלפלו קודם לדחות פי' הי"מ ואפשר לומר דלפי' הי"מ דמנענעים בהודו בתחלת הפרק וסוף הפרק אין טעם הנענוע בהודו משום דהוא תחלת הפרק דא"כ בנענוע א' היה די בראש הפ' שהוא ראש הפ' ומ"ט לנענע גם בסוף הפרק הלא סוף הפ' אינו ראש הפרק וא"כ לפי' הי"מ צריך לבקש טעם אחר למה מנענע בהודו ובאנא ה' אמנם לפירש"י דקיימו אותו התוס' דמנענעין בהודו תחלה וסוף בהודו קמא דהוא ראש הפרק ובהודו בתרא דהוא סוף הפרק וראוי לנענע בראש הפרק ובסופו השתא נולדה הקושיא א"כ מ"ט באנא ה' הושיעה נא הלא פרק זה אינו לא ראש פרק ולא סוף פרק לכן הוצרכו לומר וטעמא דב"ה כו' ודוק:

תנן התם במנחו' דף ס"א שתי הלחם וב' כבשי עצר' כיצד הוא עושה כו' הך תנופה דשתי הלחם עם הכבשים דכתיבא בפ' אמור הוי דהכבשים חיים כדפרש"י בכתוב ושמעתין וכן מוכחת מסוגיא דמנחות דף ס"ב ושם נתבאר דגם אחר שחיטת הב' כבשים מניפים אותם פעם ב' ובאותה תנופה נחלקו תנאי דר' הצריך להניף הכבשים שלמים וחכ"א בחזה ושוק ובהך תנופה דאחר שחיטה משמע דהיא בכבשים בלא לחם וראיתי בהרמב"ם פ' ח' דתמידין ומוספין דין י"א שכתב וז"ל כיצד הנפת ב' הלחם וכו' יע"ש ודברי הרמב"ם הללו קשי' לשמוע בתרתי חדא דבתנופ' דחיים צריך שיהיה עם שתי הלחם לא הזכירו הרמב"ם שנית קשה דבתנופה דאחר שחיטה משמע דא"צ להניפה עם הלחם והוא ז"ל הצריך בתנופה דאחר שחיטה שתהיה עם הלחם ואפשר לו' כשנקדים דשם בגמרא בתנופה דאחר שחיטה דאפליגו תנאי אמרו שם בגמרא דטעם פלוגתייהו משו' דרב' ס"ל דון מינה ומינה ור' ס"ל דון מינה ואוקי באתרא ולבסוף מסקינן אמר רבינא דכ"ע דון מינה ואוקי באתרא והיינו טעמא דרבנן דאמרי בחזה ושוק משום דשלמיה' ריבוייא הוא וידוע דהלכתא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא כמ"ש לקמן חוץ ממקום שיש טעם לו' דון מינה ומינה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דיעשה תנופה דשחוטין עם שתי הלחם משום דקי"ל דון מינה ואוקי באתרא והכי קאמרי מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה לאחר שחיטה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה לאחר שחיטה ואוקי באתרא התם בשלמי יחיד התנופה היא בלא לחם משו' דאין שם לחם בשלמי חגיגה ושמחה אבל הכא בשלמי צבור התנופה היא עם הלחם כמו התנופה שעושי' בחיים ולכך פסק הרמב"ם דבתנופה דלאחר שחיטה עושים אותה עם שתי הלחם ותו דאף בשלמי יחיד שיש בה לחם כגון שלמי תודה ושלמי נזיר עושים התנופה של חזה ושוק עם הלחם כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' מעשה הקרבנות יע"ש ומה שלא הזכיר דבתנופה דחיים עושין אותה עם הלחם היינו משו' דהוא דבר פשו' דהרי תנופה דלאחר שחיטה דהיא עם הלחם אנו למדין אותה מתנופה דקודם שחיטה דהיא עם הלחם וההיא פשיטא דהיא עם הלחם כמפורש בכתוב כנ"ל ועיין מ"ש בזה בס' ל"מ יע"ש ובהך דינא דפסק הרמב"ם דתנופה דלאחר שחיטה היא בחזה ושוק כס' חכמי' ופי' בגמ' פ"ה דמנחות דרבנן ס"ל דון מינה ומינה אם כן משמע דהרמב"ם פוסק כמ"ד דון מינה ומינה גם בפ' בתרא דמנחו' תנן הרי עלי שמן לא יפחות מלוג ר"א ג' לוגין ופי' בגמ' דרבנן ס"ל דון מינ' ומינה מה למנחה מתנדבין אף שמן נמי מתנדבין ומינה מה מנחה בלוג אף שמן בלוג ופסק הרמב"ם בספי"ז דהל' מעשה הקרבנו' הרי עלי שמן לא יפחות מלוג הרי משמע דפסק כמ"ד דון מינה ומינה וקשה דהרי בפרק הערל דף מ"ח נתבאר דממזר אסור לבא בקהל לעולם בין זכרים בין נקבות למ"ד דון מינה ואוקי באתרא אבל למ"ד דון מינה ומינה ממזרת מותרת לאחר י' דורות ופסק הרמב"ם פט"ו מה' א"ב דא' זכרים וא' נקבות אסורים לעולם וכ"פ א"ה סימן ד' גם ברפ"ד דשבועות לענין שבועת העדות וברפ"ה דשבועות לענין שבועות הפקדון פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סבר דון מינה ומינה וחכמים סוברים דון מינה ואוקי באתרא ופסקו הפוסקים כחכמים וכן פסק הרמב"ם פ"ט וי"ד הל' שבועת כמ"ש שם מרן ז"ל בכ"מ איברא דבאות' לשונו' של הרמב"ם בענין שבועת העדות ופקדון יש בהם מקום עיון עמוק וראיתי כל מה שהאריכו בזה על דברי הרמב"ם ותו' דף ל"א ע"ב ד"ה משביע אני עליכ' מהריב"ל ח"ב ובספ' חדושי הלכו' והרש"ך ח"א דף ל"ד וח"ב סי' קי"ז ול"מ ולפי שאינו ענין לסוג' דידן איני מאריך כאן בכל הפרטי' שעמדו עליה' ולא באתי רק לעורר אזן המעיין בהך דינא דדון מינה ואוקי באתרא דנראין דברי הרמב"ם סותרין זה לזה בשורש זה וראיתי בתי"ט בפר' בתרא דמנחות דעמד במקצת קושי' הנז' והרב מו"ח בס' עץ החיים שם כתב בזה ודבריו אינם מספיקים לתרץ דברי הרמב"ם וזכורני כי בהס' ברכת הזבח עמד בזה פ' בתרא דמנחות יע"ש גם ראיתי בס' ל"מ פי"ו דה' מעשה הקרבנות דעמד בקושי' זו על הרמב"ם והניחה בצ"ע ולעד"ן דודאי הלכתא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא כמ"ש בס' הכריתות והביא בס' יבין שמועה כלל ק"ו דף מ"ד וכדמוכח בפ"ה דמנחו' דף ס"ב דרבינ' אמר דכ"ע דון מינה ואוקי באתרא והיינו טעמ' דרבנן דאמ' דהתנופ' דשני כבשי עצר' אחר שחיטה היא בחזה ושוק משום דכתי' שלמיהם א"כ מההיא דתנופה לא קשיא כיון דיש גילוי בכתוב גם מההיא דפר' בתרא דמנחות ממתנדב שמן לא קשיא משום