כפות תמרים קלא

האגודה שתהיה נאה ובזה פסל רבה משום חציצה אע"ג דהוי לנאותו ורבא הכשירו משום דכל דהוי לנאותו אינו חוצץ וכשכרך על האגודה סדין ונטלה לא עשה זה לנאות הלולב דמה נוי יש בסדין אלא עושה אותו משום כבוד וקדושת המצוה שלא ליגע האגודה בידיו כמו שנהגו לאחוז יריעת הס"ת ע"י מפה משום קדושת הס"ת ובכה"ג דנקיט הושענא בסודרא עושה אותו דרך כבוד פסלו רבה משום דלקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה ורבא ס"ל דשמה לקיחה משום דמאי דנקיט הושענא בסודרא עשה אותו דרך כבוד ולא דרך בזיון כדי שלא יתלכלכו ידיו מן האגודה כמו נתן את האגודה בעציץ או בקדרה ונטלה לא יצא דההיא לקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה משום דהא דרך בזיון והשתא מייתי ראיה לדבריו דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה מההיא דאזוב דאפי' דשם לא מיירי דעושה כן משום דרך כבוד דמה שמספק האזוב בכוש הוא בשביל דהאזוב הוא קצר שמה לקיחה כ"ש כשכרך על האגודה סדין משום כבוד דשמה לקיחה וכד מייתי בתר הכי מההיא דשפופרת הא הפילו הוא כשר התם הוי דרך כבוד דלא רצה ליקח האפר בידיו משום מעלת האפר והפיל האפר ע"י שפופרת והוי לקיחה א"כ ה"ה כשכרך סדין על האגודה ונטלה יצא כיון דהכריכה היתה דרך כבוד ולא דרך בזיון כההיא דנתן את הלולב בכלי ונטלו בכלי לא יצא משום דעשה זה דרך בזיון שלא יתלכלכו ידיו מהלולב השרוי במים זה נ"ל בדעת הרמב"ם דיש ב' דברים דרך נוי ודרך כבוד כלומר שאינו בזיון מותר וכן נראה שרמז המגיד במ"ש שכל מה שהוא נוי לו והידו' כלו' יש דרך נוי כגון גימין של כסף ויש דרך הידור כלומר שאינו נוי אלא שהוא דרך הידור וכבוד כגון כרך עליה סדין למעוטי דרך בזיון כגון נתן את המינין בעציץ דבההיא דוקא מודה רבה דלא שמה לקיחה ודוק:

גמ' א"ר מנא אמינא לה דתנן אזוב קצר וכו' פרש"י אלא ש"מ שמה לקיחה ומיהו כשהוא מזה וכו'. וקשה דהתם בפי"ב דפרה הכי תנן האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ר"י ור"ש אומר כשם שהזייה באזוב כך טבילה באזוב. ואם איתא דטעמא דת"ק דמה שצריך לאחוז באזוב להזות ולא בסיפוק הוא כדי שלא יתנענע לכאן ולכאן א"כ מאי קאמרי ליה ר"י ור"ש כשם שהזייה באזוב וכו' הלא טעמא דהזייה דהוא משום נענוע לא שייך בטבילת אזוב וראיתי בפירש ר"ש ז"ל שכתב ואוחז באזוב ומזה הזאה בעי' באזוב עכ"ל משמע דמן התורה הוא דבעי' הזאה באזוב ולא ע"י ד"א וראיתי בספר עץ החיים להרב מו"ח ז"ל דתפס על רש"י בזה יעו"ש ויראה דרש"י ס"ל דאי טעמא דת"ק דצריך לאחוז באזוב להזות הוא מן התורה ור"י ור"ש אומר כשם שהזייה באזוב מן התורה כך טבילה באזוב מן התורה נמצא דת"ק ור"י ור"ש פליגי בענין לקיחה ע"י ד"א דת"ק סבר שמה לקיחה ור"י ור"ש ס"ל דלא שמה לקיחה ודינו של רבא הוא פלוגתא דתנאי וזה דוחק דליפלגו אמוראי בפלוגתא דתנאי לכן ראה רש"י לומר דטעמה דת"ק דצריך לאחוז באזוב היינו משום חששא דנענוע אבל בטבלת האזוב ס"ל לת"ק דל"ש נענוע אבל ר"י ורש"א כשם דהזייה באזוב משו' נענוע כך טבילה באזוב דשמא יתנענע האזוב מהכוש בשעת טביל' ויפול מהמי' שבכוש ע"ג האזוב ונמצ' דהזאת האזוב הוא מהמים שקלט האזוב מהכוש או שמא דהם גוזרים שלא יטבול האזוב ע"י כוש גזרה שלא יזה ע"י הכוש ויתנענע ולא יכוין להזות על הכלי ואע"ג דהוי גזירה לגזרה אשכחן פעמים דגזרי' גזרה לגזרה כשיש טעם לדבר כנ"ל ודוק:

תוס' ד"ה נפל משפופרת פי' בקו' וכו' וא"א לומר כך וכו'. ויראה לי להליץ בעד רש"י דהרי כתב רש"י דכל מעשה פרה בכלי אבנים אם אפשר ואפי' תימא דהתוס' לא הוו גרסי בדברי רש"י הנך תיבות דאם אפשר. י"ל דמעשה פרה לא קרי רש"י אלא מעשה הקידוש עצמו וכיוצא אבל שמירת האפר בשפופרת או שמירת מי חטאת בשפופרת זה לא נקרא מעשה פרה אלא כשעושה הקידוש לערב האפר עם המים זה קורא מעשה פרה גם מ"ש התוס' עוד משמע דעדיפי שאר כלים לקדש כו' יש להליץ בעד רש"י דאה"נ דלגבי דין תורה עדיפי שאר כלים לקדש דחשיבי כלים יותר מכלי גללים אבל כיון שהחמירו חכמים לעשות כמה מעלו' וחומרות גבי מעשה פרה עדיפי כלי גללים דאינם מקבלים טומאה משאר כלים החשובים משום דהם מקבלים טומאה ועשו כן משום מעלה ועיין תוס' ריש מסכת יומא ופ"ב דחגיגה דף כ"ג ופ"ו דנדה דף מ"ט והרמב"ם פ"ב דפרה ופ"ו דין ג' ס"ל כדעת התוס' ודוק:

גמ' נפל משפופרת כו' הא הפילו הוא כשר אמאי ולקחו ונתן כו' זו היא גי' רש"י וק"ק כיון דמתיבת ולקחו מדקדק דהפיל האפר ע"י השפופרת כשר דלקיחה ע"י ד"א שמיה לקיחה אמאי הזכיר תיבת ונתן דקאמר אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנ' ואם בא לדקדק מתיבת ונתן דכתב ונתן עליו מים אל כלי זה לא אפשר דונתן קאי אמים כמ"ש התו' ויראה דכונת התלמוד היא לרמוז דהכתוב הוא מקרא קצר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי ולא פי' הכתוב דלקיחה זו היא לתת האפר ע"ג המים חיים שבכלי ומדכתיב בסיפיה דקרא ונתן עליו מים חיים אל כלי שמעי' דלוק' מים בכלי תחלה ואח"כ לוקח העפר ונותנו על המים ואח"כ מערב האפר עם המים והיינו דכתי' ונתן עליו מים חיים אל כלי כלו' דיערב על האפר המים החיים שהיו נתוני' תחלה בכלי . א"כ כשהזכיר הכתוב תחלה ולקחו לטמא מעפר שריפ' החטאת הכתוב קיצר כאלו אמר ולקחו לטמא מעפר שריפ' החטאת נתן העפר על מים חיים ונתן עליו מים חיים כלו' דיערב באפ' המים חיים א"כ כשאמר התלמוד אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא האי ונתן דקאמר תלמוד' אינו על ונתן עליו הכתוב במקרא דההוא אמים קאי אלא אונתן דחסר במקרא רמוז כאלו א' אמאי ולקחו מעפר כתיב שיקח האפר לתתו ע"ג המים והיאך קתני דהפילו ע"י שפופר' כשר אלא ש"מ דלקיח' האפר ע"י השפופרת לתתו ע"ג מים שמה לקיחה וש"מ דלקיחה ע"י ד"א שמיה לקיחה כנ"ל פי' הסוגיא לדעת רש"י והרמב"ם פ"ט מה' פרה דין ב' כתב וז"ל המקדש צריך שיכוין ויתן האפ' כו' וק"ל אמאי לא ביאר הרמב"ם דין זה דאם הפיל האפר ע"י שפופרת כשר ואפשר לו' דלא אצטריך לפרש דבדיוק דבריו משמע דקאמר נפל האפר מן הכלי לתוך המים פסל הא הפילו הוא כשר אמנם יש לגמגם דאין זה מספיק משום דבתחלת דבריו כתב המקדש צריך שיתן האפר בידו על המים משמע דבידו צריך שיתן ולא ע"י שפופר' ואפשר דהרמב"ם ס"ל לכתחלה צריך שיתן האפר בידו ממש ולא ע"י שפופר' אמנם בדיעבד אם נתנו ע"י שפופר' כשר ולא מפסיל אלא כשנפל האפר מן השפופרת לתוך המים ודוק:

ע"ב תוס' ד"ה אמאי ונתן כו':

דע דהתוס' פ"ד דיומא דף מ"ג כתבו וז"ל הכל כשרים לקדש פרש"י המים על האפר ובמ' פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותני' האפר על המים כו' י"ש ויש לתמוה למה הוצרכו לידחק בלשון הכתוב ותלמוד ערוך הוא פ"ב דסוטה ופ"ק דתרומה דפי' ונתן עליו הוא לערב המים על האפר ומצאתי בתי"ט שעמד בתמיהא זו והניחו בצ"ע עוד י"ל דהתו' עצמם פ"ד דיומא כתבו עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההוא גופיה מערב ליה במים אלמא דהתו' דיומא לא נעלם מהם דין זה של עירב דנפיק מקרא דונתן עליו כו' וא"כ למאי הוצרכו לו' בדבור דלעיל ונתן עליו בשבילו ונר' לי דודאי התו' דיומא לא נעלם מהם פיר' ונתן עליו דאמרו בגמ' פ"ב דסוטה ופ"ק דתמורה דהוא לערב אלא סבורים הם דהך דינא דלערב לאו דוקא ואסמכת' בעלמא הוא דהא לא חזי' שאמרו אם לא עירב פסל כמ"ש נתן את האפר תחלה פסל ועיין בהרמב"ם רפ"ט דפרה וכן מוכיחי' מלשון התלמוד פ"ב דסוטה ופ"ק דתמורה דאמרו סיפיה דקרא מים חיים אל כלי דוקא ורישיה דקרא ונתן עליו לערב אלמא דדרשא דרישי' דקרא לערב לאו דוקא אלא אסמכת' בעלמא למעוטי סברת ר"ש דאמר ונתן עליו מים שיתן האפר תחלה ואח"כ המי' למעוטי פי' זה אמרו ינתן לערב המים על האפר ודין זה לאו דוקא דיש לפרש ונתן עליו בשבילו כמ"ש התוס':

כתבו עוד ומיהו יתכן דנתן אתרוייהו קאי כו' וק' איך אפשר דונתן קאי אאפר ואפשר במ"ש לעיל על דברי רש"י דהמקר' הוא קצר דכתיב ולקחו לטמא כו' ולא כתיבא אלא הלקיחה ולא כתיבא נתינת האפר בכלי על המים לכן סוברי' התו' דונתן קאי לרישיה דקרא ולסיפיה לרישיה אאפר וקאי לסיפיה דקרא אמים ודוק:

גמ' א"ר לא לידוץ איניש כו' וא"ר לא ליגוז כו' ק' אמאי אצטריכו למפלג בהנך תרתי בחדא מינייהו סגי וממילא משמע אידך י"ל דאי לא הוה אמר אלא קמייתא הו"א דטע' דרבה משום דנתרי טרפי כגון עלה של הדס תלוש יהיה חוצץ בין הלול' והערבה או עלה של ערבה תלוש יהיה חוצץ בין הלולב וההדס וזה חשיב ליה מין בשאינו מינו אבל לגוז לולבא בהושענא דעלים של לולב התלושים מפסיקי' בין הלולב והערבה וההדס לא חשיב חציצ' כיון דעלי הלולב התלושים הם בצד הלולב הוי מין במינו ואינו חוצץ קמ"ל דגם לא ליגוז איניש לולבא בהושענא דאפילו בכה"ג חשיב חציצה ואי לא הו"א אלא לא ליגוז כו' הו"א דרבא דפליג עלי' ומכשי' אינו מכשיר אלא גבי לא ליגוז אבל גבי לא לידץ מודה רבא דפסול קמ"ל ולפ"ז יומתק לחכי לשון הטור ז"ל ר"ס תרנ"א אם נשאר מעלי הלולב או מעלי ההדס ונשארו בתוך האגודה בענין שמפסיק אין לחוש עכ"ל ודין נשאר מעלי הלולב יוצא מדין לא ליגוז וכו' ודין נשאר מעלי ההדס יוצא מדין לא לידוץ כו' ואמאי הפך הטור הסדר השנוי בגמ' אלא כיון דהטור פוסק כרבא דמכשיר אפילו נקט כס' זה לא מיבעיא אם נשאר מעלי הלולב ע"י שגזז הלולב בהושענא דכשר אלא אפי' נשארו עלי ההדס ע"י שדץ הלולב בהושענא ונתרי טרפי הדס והפסיקו בין לולב וערבה אפ"ה כשר:

א"ר הדס של מצוה אסור להריח כו' ופרש"י דגמרינן מסוכה דילפי' בפ"ק כו' עצי סוכה וק"ל היכי יליף מהתם והלא איכא למפרך מה לסוכה שכן נוהגת בז' ימים ולילות משא"כ מצות לולב דאינו אלא יום א' ותי דמפשט התלמוד משמע דהא דהדס אסור להריח בו הוא מדין מוקצה שהוא מדרבנן לא שהוא מן התורה דומיא דעצי סוכה וע"כ דברי רש"י צ"ע ומצאתי סעד לדברי מתשו' הרשב"א שכתב מרן סי' תרנ"ג שאל' הדס של לול' אם מות' להריח בו כשהתנה מסתברא דהתנאי מועיל דמ"ש מאתרוג כו' ולא דמי לעצי סוכה דהתם חג הסוכו' לה' כתי' עכ"ל הרי דלא יליף הדס של לולב מסוכה ומ"מ יש לגמגם בתשו' הרשב"א הנז' דמשמע מדבריו דתנאי אינו מועיל לעצי סוכה ואלו מרן הב"י ס"ס תרל"ח כתב דכתב הרשב"א בתשו' דמסתבר ליה כדעת האומר דתנאי מהני בעצי סוכה יע"ש