כפות תמרים קל

בגד שלא במקום בגדים כגון על אצבעו כו' עוד כתב כהן שלקה כו' יע"ש וכתב הראב"ד ז"ל א"א דבריו סותרים זה הלא אמר שלא במקום בגדים פחות מג' אינו חוצץ בין היד לכלי וכן הוא בעירובין ובזבחים עכ"ל וזה ימים שעמדתי בפלוג' זו דהרמב"ם והראב"ד ומה שחדשתי בימים ההם הוא זה דפשט דברי רבא שאמר משמיה דרב חסדא פחות מג' על ג' אינו חוצץ משמעות הדברים הוא לענין חציצה בין היד לכלי וזהו דעתו של הראב"ד בהשגו'. אמנם רש"י והרמב"ם מפרשי' דלשון אינו חוצץ לא לענין חציצה אתמר אלא לענין יתור בגדים ומרן בכ"מ כתב דהריטב"א הכריע כפרש"י דאי חציצה כפשוטה למה חלקו בין מקום בגדים לשאינו מקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעי' וראוי שיחוץ אפילו נימא א' בכל מקום והמעיין יראה דאין זה הכרע מספיק להוציא דברי רבא מפשוטן די"ל דבמקום בגדיו אדם מקפיד עליו ובמיעוט המקפיד חוצץ אבל שלא במקום בגדים אין אדם מקפיד אלא בג' על ג' אבל בפחות מג' על ג' אין אדם מקפיד לפיכך לא הוי חציצה עוד כתב ועוד דאם איתא דלהדיא כו' יע"ש וגם הכרע זה אינו הכרע לע"ד דמאי דפריך בגמ' ות"ל סבור הראב"ד דלא פריך לענין גמי אלא פריך לר"י במ"ש דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' יהיה ג' על ג' ואהא פריך דכיון דהוי ג' על ג' לכ"ע הוי חציצה ות"ל משום חציצה ורבא ורב חסדא לא אמרו דלא הוי חציצה אלא בפחות מג' על ג' באופן דפשט הסוגיא מוכח' כדברי הראב"ד הגם דיש לפרש כפרש"י והרמב"ם דלישנא דחציצה דאמר רבא לאו דוקא ולענין יתור בגדים אתמר מ"מ כל כי האי יש לו לפוסק לפר' ולפי' תמה הראב"ד על הרמב"ם דדבריו סותרים זה את זה דלעיל אמר דפחות מג' על ג' אינו חוצץ ופשט דבריו משמע דלענין חציצה דבין יד לכלי איירי ובסוף כתב והוא שלא יחוץ הגמי כו' וכל כי האי הו"ל לפרושי דמ"ש לעיל לענין יתור בגדים אתמר מיהו נפש היפה ידחוק לפרש דברי הרמב"ם כדפרש"י דברי התלמוד זהו הכתוב אצלי זה ימים ראשונים ועתה אני רואה כי מסוגיא דשמעתין מוכח בהדיא כפי' רש"י והרמב"ם דהרי רבה סבר דהאגד הוי חציצה ואף לרבא שחלק עליו ואמר דאינו חוצץ היינו משום דהאגד הוא לנאותו הא לאו הכי אפי' שהוא דבר מועט חוצץ בין היד ללולב וה"ק גמי או בגד שאין בו ג' על ג' דחוצץ לענין עבודה בין היד לכלי ומ"מ הנה נתבאר דדבר מועט חוצץ בין היד ללולב וכן לענין עבודה בין היד לכלי וא"כ יש לתמוה על מור"ם ז"ל דכתב דמדינא אין לחו' להסי' התפילין והטבעות מהיד כיון דאין כל היד מכוסה בהן ואפשר דכונתו היא לו' דיכול ליטול הלולב במקצת היד שאין בה רצועת תפילין וטבעות והוי כההיא דכהן שלקה באצבעו דכורך עליו גמי והוא שיהיה שלא במקום עבודה דיאחוז הכלי במקצ' היד דאין בה גמי ה"נ יטול הלולב במקצ' בראשי אצבעותיו שאין בהם טבע' ובכן נתייש' מנהג העולם שאנו רואים כמה אנשים גדולים יש להם טבעות בידם ואין חוששין להסיר אותם בשעת נטילת הלולב והיינו מטעמא דאמרן דנוטלין הלולב בראשי האצבעות דאין להם טבעת ודוק:

כתבו עוד התוס' והא דאשכחן בס"פ שתי מדות כו' דע דע"פ חילוק זה שכתבו התוס' דאפי' דאם יניחו כל החברים זה תחת זה מן הדין לא הוי חציצה דמין במינו הוא דכולם ידי אדם הן ואינו חוצץ ואפ"ה לא ילפינן דיעשו תנופה יחד כל החברים משום דס"ס לא דמי לסמיכה דסומך כל חבר אחד לבדו בלי חציצת ידי חברו וחשיבא פירכא כי היכי דלא ניליף תנופה לכל החברי' מק"ו דסמיכה בזה אני מתרץ מה שהקשו התוס' פרק כל המנחות דף ס"א וקדושין פ"ק דף ל"ו ולקמן דף מ"ד דאמרי' התם כהן מניח ידו תחת הבעלים ומקשו עלה התוס' דאיך כהן מניח ידו תחת הבעלים והא הויא חציצה כמ"ש בסוף שתי מדות דאם יניפו כל החברים יחד הויא חציצה ולפי החילוק שכתבו התוס' כאן ל"ק מידי דלפום קושטא דמלתא מדינא לא הויא חציצה מה שכהן מניח ידו תחת הבעלים דמין במינו הוא ואפילו דלא הויא חציצה חשיבא פרכא כי היכי דלא נילף תנופה מסמיכה דסמיכה עושה אותה כל אחד לבדו ותנופה כל אחד לבדו לא אפשר דתנופה א' אמר רחמנא ואם יניפו כלם בבת א' ידיו של זה תחת ידי חברו הויא חציצה ולא דמי לסמיכה וחשיבא פירכא והתוס' במקומות הנז' נתחבטו בקושיא זו ועיקר דבריהם בקדושין דף ל"ו ע"ב ותירוצים מתחלפים תירצו בזה ויש לדקדק ולהקשות בדבריהם טובא ושוב ראיתי רוב מה שפלפלתי בדבריהם בדברי הרא"ם פ' צו פ' ידיו תביאנה גם בס' עצמות יוס' פ"ק דקדושין דף ס"ו ע"ב משכתי ידי מלכתוב בזה יע"ש ודוק:

כתבו עוד ועוד מדי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן פ"ב דזבחים ע"ג רגל חברו פסל אמת הוא זה דע"ג רגל חברו פסל מה"ט שכתבו התו' אמנם ללמוד דבר זה לתנופת חברים המניח ידו תחת יד חברו זה לא יתכן דהרי כהן מניח ידו תחת יד בעלים ודין זה דע"ג רגלי חברו פסל עיין בהרמב"ם פ"ה מהלכות ביאת מקדש דין י"ז ודין הניח מזרק בתוך מזרק עיין בהרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין דין כ"א יע"ש:

תוס' ד"ה דבעי' לקיחה תמה כו' עיין בחדושי הלכות כתבו עוד א"נ דלטעמא דחציצה נענש משום בזיון קדשים כצ"ל כתבו עוד ומיהו לא יתכן פיר' זה מדמייתי דעלה דההיא דאזוב שפסקו בחוט כלו' דהתם גבי אזוב הכריכה בחוט היא בכוש ובאזוב ולא הוי כריכה בידו ואתי עלה מטעם לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ולקיחה ע"י ד"א לא שייכא אלא כשהכריכה בידו לכן פי' אלא י"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב וק"ל איך ס"ד דתוס' לו' חילוק זה דדבר הצריך שייך חציצה והלא גבי אזוב קצר הוא צריך להאריכו ואתי עלה מטעם לקיחה והו"ל למיתי עלה מטעם חציצה י"ל דס"ל לתוס' דגבי אזוב קצר לא חשיב צורך מה שצריך להאריכו דהרי יכול לעשות ענין אחר לחתוך פי השופ' אשר בהן מי חטאת כדי שיהיה קצר ויגיע לטבול בו האזוב ודמי לסודרא דלא בעי לולב דאתינן עלה מטעם לקיחה ע"י ד"א כתבו עוד ומיהו גם לא יתקן דכ"ש דהול"ל דחוצץ כדמוכח בעיא דרמי בר חמא דפרק הוציאו לו יין בהניח מזרק בתוך מזרק דבעי למפשטה מההיא דע"ג רגל חברו פסל ודחי שאני רגל דלא מבטל לה ק"ק מה הוכחה יש משם לסתור הפי' שאמרו דבדבר הצריך שייך חציצה ובדבר שא"צ לא שייך חציצה אלא מטעם לקיחה ורוצים להוכיח משם דהדבר הוא בהפך והלא בעיא דהניח מזרק בתוך מזרק ודאי דהו' דבר שאינו צריך גם הניח רגלו ע"ג רגל חברו הוא דבר שאין לו צורך למקבל הד' להניח רגלו ע"ג רגל חברו ותרוייהו שוי' הם וא"כ מה הוכח' יש משם דדבר שאין בו צורך שייך טפי ביה חציצה מדבר שיש בו צורך והלא הנך מציאיות דהתם תרוייהו אין בהו צורך ומיבעיא ליה בהניח מזרק בתוך מזרק אי הוי חציצה כיון דאין בו צורך בעי למפשטה מההיא דעל גבי רגל חברו פסל ודחי שאני רגל דלא מבטל לו חברו את רגלו עד שיגמור עבודתו ולכך הוי חציצה אבל גבי הניח מזרק תוך מזרק דמבטל ליה דלמא לא הוי חציצה כיון דאין לו צורך במזרק החיצון ואפשר דכונת התוס' הוא להוכיח באופן זה דע"כ לא מבעיא לן התם בהניח מזרק תוך מזרק אלא מפני שהוא מין במינו אבל הניח מזרק בתוך כלי אחר שאינו מינו פשיטא ליה דחוצץ אע"ג שהוא דבר שאינו צריך לו ולפ"ז ראית התוס' אינו אלא להוכיח דבדבר שאין בו צורך שייך ביה חציצה ולא אתו לאוכוחי דבדבר דאין בו צורך שייך טפי חציצה מדבר שיש בו צורך דזה או' אותו מסברא דנפשייהו דכיון דמצאו בפ' הוציאו לו דבדבר שאין בו צורך שייך חציצה למפרע הם או' דשייך טפי חציצה בדבר שאין בו צורך ומ"מ הדבר צריך תלמוד למאי הביאו התוס' דהיו רוצים לפשוט הבעיא מההיא דע"ג רגל חברו פסל ודחי תלמודא שאני רגל דלא מבטל ליה דדברים הללו לא מצאתי להם שייכות שיש סיוע למה שרוצים להוכיח דבדבר שאינו צריך כ"ש דחוצץ וצ"ע:

כתבו עוד וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר וכו' כונת דבריהם דלא מיירי שאוחזו בדפני הכלי דנמצא דהלולב הוא תוך ידו דא"כ הו"ל למיתי עלה מטעם חציצה אלא מיירי דמני' ידו תחת שוליו או שאוחזו בבית יד של לקיחה כלו' דבהני גווני לא שייך חצי' אלא טעמא דלקיחה ע"י ד"א דדרך כבוד שמה לקיחה ודרך בזיון לא שמה לקיחה ואיכא למי' מההיא דפ' הוציאו לו דהניח מזרק בתוך מזרק דמשמע דפשיטא ליה אם היה שאינו מינו דחוצץ וכב' ראיתי בתו' דפ' הוציאו לו שעמדו בזה ותירצו וז"ל דלא מיירי שאוחז מזרק החצון בשפתותיו דאז ודאי לא חייץ דהו"ל כמו בית יד אלא שאוחז למטה בשוליו עכ"ל וק"ל עלה היכי מתרצי דההיא דמזרק תוך מזרק שמיירי שאוחזו למטה בשוליו והלא בכה"ג כתבו התוס' בשמעתין דזה הוי לקיחה ע"י ד"א ולא שייך ביה טעמא דחציצה במה שמניח ידו תחת שוליו וי"ל דיש הפרש בין זה לזה דמניח ידו תחת שוליו אין הלולב תוך ידו ולא שייך חציצה וה"ה גבי מזרק אם מניח ידו תחת שוליו של מזרק החיצון ומ"ש התם דאוחזו למטה בשוליו היינו דאוחז המזרק החצון בשוליו תחת ידו ונמצא דמזרק הפנימי נמי הוא תוך ידו אלא דחוצץ המזרק החצון בין מזרק הפנימי לידו וע"ש בפ' הוציאו לו דהכריחו התוס' חילוק זה דבית יד דאם לא כן תקשי דרבא אדרבא דאמר לקמן גבי לא לידוץ לולבא בהושענא מין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו חוצץ וגבי סודר קא' לקיחה ע"י ד"א שמה לקי' ואפי' שאינו מינו יע"ש. והרמב"ם פ"ז דלולב דין י"א כתב עשה לאגודה זו גימון של זהב כו' וכתב ה"ה ז"ל וסובר רבינו שדברי רבא כו' יע"ש וק' דאם איתא דמ"ש בגמ' אמר רבא לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעי' לקיחה תמה ורבא אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה טעמא דרבא דשרי דהוי משום נוי הול"ל כל לנאותו אינו חוצץ כדאמר לעיל ותו דרבא אייתי ראיה לדבריו מההיא דאזוב קצר וכו' ובתר מייתי מההיא דשפופרת וכו' והלא בההיא דאזוב ושפופרת לא שייך טעמא דנוי וכבר ראיתי להרב בעל"מ דעמד בזה יע"ש מה שתירץ ע"פ מ"ש הר"ן ולעד"נ דיש הפרש בין הר"ן להרמב"ם דהר"ן מפרש לא לינקוט איניש סודרא בהושענא דכורך הסודר על ידו והרמב"ם מפרש דכורך הסודר על הלולב:

ומה שיר' לע"ד הוא דהרמב"ם ס"ל דיש ב' דרכי' יש דרך הדו' שהוא לנאותו ויש דרך כבוד שהוא עושה לקדושת המצוה שלא ליגע אותה בידיו או לשום צורך של המצוה שצריכה לאיתו תוס' והנה בעושה לאגוד' גימון של זהב לא עשה אותו גימון לקדוש המצוה שלא ליגע האגודה בידו אלא עשה אותו לפאר