כפות תמרים קכח

לאשמועינן אגב אורחיה הדס שוטה לסוכה ועלי עץ עבות ללולב ודוק:

ור"י סבר הני לדפנות וכו'. לכאורה קשה איך מכשיר ר"י עלי הדס ללולב והלא הדס הוא הדס שוטה דאינו כשר ללולב כדאיתא לעיל פ"ק דף י"ב וי"ל דהדס שוטה וענף עץ עבות הכל מן א' כמ"ש הרא"ש בשם ר' נטרונאי גאון והביאו מרן הב"י ס"ס תרנ"א דהכל גדל בערוגה א' ואין בו משום ב"ת מידי דהוי אסיב ועיקרא דדקלא דחשיבי מינא דלולבא יעו"ש א"כ ה"נ הדס שוטה כשר לסכך לר"י דמינא דעבות הוא מידי דהוי אסיב ועיקרא דדקלא דמסככין בו לר"י משום דהוי מינא דלולבא אע"ג דסיב עצמו אינו כשר ללולב אמנם קשה מנ"ל לר"י דפי' דקרא הוי הכי דלמא פי' דקרא הוי כמ"ש רבא דמקרא בא ללמד דכל המינין כשירין לסכך וי"ל דר"י דייק דאם איכא כפי' רבנן אמאי הזכיר עזרא כמה מינים וכי כי רוכלא הוא דחשיב ואזיל עלי זית ועלי שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לימא מין א' או ב' לבד ללמד דמסככין בשאר מינין ותו דייק רבי יהודה דבכולהו לא כתיב תיבת עץ אלא גבי עץ שמן ועלי עץ עבות ומאי עץ עץ דנקט להנך תרוויהו טפי מאינך אלא דתיבת עץ בא להפסיק הענין כמו על שאול ועל יהונתן דאמרי' בעלמ' על על הפסיק הענין ה"נ תיבת עץ הפסיק הענין וה"ק הביאו עלי זית ועלי עץ שמן והנך לדפנות וכאן הפסיק הענין ונקט תרי מיני בדפנות לרמוז דשתי דפנות כהלכתן בעי' וג' אפילו טפח דיש אם למסורת וסכת כתיב חסר כדלעיל פ"ק דף ו' ואמר להם ג"כ שיביאו לסכך עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות ונקט הנך ג' מינין ללמד דעלי הדס דהוא הדס שוטה אף על גב דפסול ללולב כשר לסוכה דמינא דעבות הוא ונקט עלי תמרים לאשמועינן דעלי תמרים דהיינו לולב שנפרדו עליו כשר לסוכה ופסול ללולב כדתנן ברי"פ משמיה דר"י למעוטי סברת רבנן דמכשרי נפרדו עליו ונקט עלי עץ עבות ללמד דאף על גב דדרשינן מק"ו דאין להכשיר הסוכה אלא בד' מינין שבלולב לאו דוקא מינין שכשרים ללולב אלא שיהיו מד' מינין שבלולב אפילו שיהיה הדס שוטה וחריות של דקל דפסולין ללולב וה"ק ועלי הדס שוטה ועלי תמרים דפסולין ללולב הרי הן כעץ עבות דכשרים ללולב דלענין סוכה לא קפדינן אלא שיהיה מדבר הגדל בד' מינין והרי הוא כא' מן הד' מינין כגון עלי עץ עבות דכשר ללולב ומה שסיים הכתוב לעשות סוכות ככתוב הוא חוזר לראש המקרא שאמר שיביאו עלי זית ועלי עץ שמן לדפנות דנקט תרי מיני לרמוז דשתי דפנות כהלכתן בעי' דיש אם למסורת והיינו לעשות סוכות ככתוב כלומר בשתי דפנות כהלכתן דיש אם למסורת כדכתיב סכת חסר וי"ו למעוטי סברת ר"ש דאמר דג' דפנות כהלכתן דיש אם למקרא דקרינן סוכות מלא וי"ו:

והתוס' כתבו והביאו עלי זית ר"י הוה מוקי לה לדפנות ע"כ. וקשה טובא מה באו ללמדנו והלא כך פי' הגמרא בהדיא ור"י סבר הני לדפנות וכו' ולכאורה היה נראה לומר דהתוס' לא הוו גורסי' בגמרות שלהם ור"י סבר הני לדפנות וכו' ולכך באו לחדש מדעת' תרוץ זה לר"י אך ק"ל לשבש הספרים ולומר דלא הוי גרסי לה ותו דאם איתא דהתוס' באו לתרץ לר"י היל"ל ר"י מוקי לה לדפנו' ותיבת הוה היא כבידה ושפת יתר ולכן יראה דודאי התוס' גרסי כגי' דידן ולא באו התוס' לתרץ המקרא לר"י אלא התוס' הם עומדים על דברי חכמים שאמרו וכן בעזרא הוא אומר הביאו עלי זית וקשה ליה לתוספות אמאי הוצרכו רבנן להביא ראיה מעזרא הרי הביאו ראיה מכתוב שבתורה מדכתיב ישבו בסכות יתירא לרמוז סוכות של כל דבר וא"כ ראיה זו דעזרא לא איצטריכא דהוי כיהודה ועוד לקרא זו הרגישו התוס' ולכך פירשו דמ"ש חכמים וכן בעזרא וכו' אינו ראיה לדבריהם אלא לפי דשמעו חכמים דהך קרא דעזרא דהביאו עלי זית וכו' ר"י הוה מוקי ליה לדפנות באו חכמים ואמרו בסיום דבריהם וכן בעזרא אומר וכו' כלומר כיון דהעלינו מפרוש דישבו בסוכות הכתוב בתורה דלרבות סוכות דכל דבר בא כמו כן יש לפרש הפסוק דעזרא דהוא לסכך ולא כר"י דהוה מוקי ליה לדפנות באופן דמ"ש התוס' הוא לומר דמ"ש חכמים וכן בעזרא וכו' אינם מביאים ראיה לדבריהם דלראיה לא אצטריך אלא באו לפרש דכוליה קרא מיירי בסכך למעוטי פי' של ר"י ששמעו שהיה מוקי ליה לדפנות ודוק. ובס' זהב שבה דף קע"ד כתב על דיבור זה דהוקשה לתוס' כיון דר"י אית ליה ק"ו דאין סוכה כשירה אלא מד' מינין אמאי אצטריך קרא דעזרא לומר שיביאו עלי הדס ועלי תמרים לסכך הסוכה ותרצו דאצטריך קרא דאי לאו קרא הוה מוקי הק"ו לדפנות שיהיה מד' מינין להכי אצטריך קרא דעזרא ללמד דהק"ו לא נעשה אותו אלא לענין סכך ולא לדפנות שהדפנות יכולים לעשותם מעצי זית וז"ש ר"י הוה מוקי לה פי' הוה מוקי הק"ו דידיה אפי' לדפנות והוה מוקי דכתבו קאי אק"ו דהוה מפרש ליה בכולל וחריף וישר עכ"ל ולעד"נ דיש לגמגם דחסר בתוס' תיבת אפי' דהיל"ל ר"י הוה מוקי לה אפי' לדפנות ותו דלשון מוקי אינו מיושב שפיר לגבי הק"ו והל"ל ר"י הוה עביד ליה כלומר הק"ו אפי' לדפנות ולשון מוקי דהוא לשון אוקמתא אינו מיושב אלא על פסוק דמוקי הפסוק בדפנות ודוק:

תוס' ד"ה דסיב ועיקרא דדיקלא מכאן קשה וכו' ולי נראה להליץ בעד רש"י דרש"י לא פי' שם סיב הדקל כמו שהעתיקו התוס' אלא ז"ל רש"י שם אצוותא דדיקלא סיב הגדל ונכרך סביב לדקל וא"כ י"ל דהוא מין זרעים הרגילים ליגדל סביב הדקל ולאו היינו סיב דשמעתין דסיב דשמעתין הוא מהדקל עצמו שגדל סביב הדקל ותרי מיני סיב דקל הוי ועיין מ"ש התוס' בסוף פרק עושין פסין יעו"ש ועיין בערוך ערך אצווא יעו"ש ודוק:

תוס' ד"ה ר"י אומר אין סוכה נוהגת וכו' ולית ליה הך דדרשי' וכו'. קשה מנ"ל דלית ליה ההיא דרשא דגורן ויקב דלמא דלעולם אית ליה ואצטריך דרשא דגורן ויקב ללמד דאין מסככין בדבר המקבל טומאה דומיא דגורן ויקב ולעולם לא יסכך אלא בד' מינין מכח ק"ו והתו' עצמם אמרו כעין זה לקמן דמודה ר"י דאין מסככין בדבר המקבל טומאה משום דיליף מדאתקש סוכה לחגיגה ולא שייך לאקשויי אי מה חגיגה ב"ח מאחר דלא מכשירין אלא מד' מינין. ואפשר לומר דבשלמא לענין היקש דמקיש סוכה לחגיגה מכח הק"ו אמרי' דלא אתקש אלא לענין שלא יהיה מקבל טומאה אבל לענין דרשא דגורן ויקב משמעות הדרשא הוא דמסכך בפסולת גורן ויקב עצמו ואין הק"ו מספיק לאוקומי דרשא דפסולת גורן ויקב דאתא ללמד לענין שלא יקבל טומאה לחוד ודוק:

כתבו עוד ומ"מ מוד' וכו' מדנקטי התוס' דבפירות של דקל מודה ר"י דאין מסככין משמע לכאורה דבאתרוג מסככין דהא הוא א' מד' מינין שבלולב וקשה דכיון דאתרוג מסככין בו א"כ יסככו נמי בפירות דקל ומ"ש הני מהני וע"כ נר' דמ"ש התוס' מודה ר"י דאין מסככין בפירות דקל ה"ה דאין מסככין באתרוג כיון דכל הפירות מקבלין טומאה אך קשה א"כ ה"ק ר"י דאין מסככין אלא בד' מינים שבלולב הלא אינו יכול לסכך באתרוג וא"כ אינו יכול לסכך אלא בג' מינין שבלולב ואיך אומר דסוכה אינה נוהגת אלא בד' מינין ואפשר לומר דמודה ר"י דמסכך בענף עץ של אתרוג דמינא דאתרוג הוא דהא בעינן שיהיה בו עוקץ ואף על גב דבאתרוג עצמו אינו מסכך משום דמקבל טומאה בענף שלו מסכך וסוכה אינה נוהגת אלא בד' מינין ובמקום האתרוג ישים ענף של עץ אתרוג דאינו מקבל טומאה ודוק:

כתבו עוד והא דאפליגי ר"מ ור"י כו' יש להתבונן מה קשר לקושיא זו עם מ"ש מקמי הכי דלכאורה יראה דהך קו' היא עומדת בסוגיא דידן דאר"י אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים וטבע הלשון שכתבו התוס' והא דאפליגו כו' משמע דהוא קשור עם הקודם וכן דרך המעיינים לתת קשר בקו' שכותבים התוס' באמצע דבריהם בלשון וא"ת או בלשון והא דלכולם יש קשר איברא שהקשרים שאומרים לפעמים בוא"ת או בוהא הם קשרים כמ"ש הרלב"ח בפסק הסמיכה דף ש"ך מ"מ במקום הזה יראה דהקשר הוא אמת והוא באופן זה דהתוס' בתחלת דבריהם כתבו דלית ליה לרש"י הא דדרשינן באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר וכונתם לאפוקי שלא נאמר דלעולם אית ליה ההיא דרשא לענין שיהיה הסכך מד' מינין מדבר שאינו מקבל טומאה מעין גורן ויקב שאינו מקבל טומאה ואם היינו אומרים דרך זה לא הוה קשה ממ"ש ומודה ר"מ לר"י שמניח פסל ביניהם דאע"ג דהסכך הוא מד' מינין כיון דאינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב קרי ליה פסל כיון דמשם נלמד דין זה שהסכך אינו מדבר המקבל טומאה אמנם אחר שהציעו התוס' דר' יוחנן לית ליה דרשא דפסולת גורן ויקב ודין שאינו מקבל טומאה נפקא ליה מקרא אחרינא השתא נולדה הקושיא דאמרינן בפ"ק ומודה ר' מאיר לר' יוחנן דמניח פסל א' ביניהם דמשמע דר"י אית ליה דרשא דפסל ותירצו דלעולם לית ליה דרשא דפסל אי נמי מה שגורע ופוסל מן האילן קרי ליה פסל ודוק:

תוס' ד"ה כל דין כו' כה"ג פליגי כו' קשה דמנ"ל דהלכה כר"י משום דסתם לן כותיה פרק בתרא דתמורה והלא בתרי מסכתי אין סדר למשנה כדאי' ב' קמא דף כ"ב ע"א ופ"ק דע"ז דף ו' ע"א יש לומר דסבירי ליה לתוס' דהא דאמרי' התם אין סדר למשנה בתרי מסכת היינו בתרי מסכת שהן בסדר א' דבהכי מיירי התם אבל בשני סדרין יש סדר למשנה ולפיכך כיון דמחלוקת הוי בפסחים בסדר מועד ואח"כ סתם בתמורה בסדר קדשים הלכה כסתם כדאיתא בפרק החולץ דף מ"ב מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם:

ומכאן ראיה למ"ש מרן הכ"מ רפ"ט מהלכות רוצח גבי חלל שנמצא באדמה דתנן פ"ט דסוטה דת"ק ס"ל דיוצאים ג' מב"ד הגדול למדידות אל הערים אשר סביבות החלל ור"י סבר דה' זקנים יוצאין ופ' הרמב"ם כר"י ותמה עליו מרן איך פסק דלא כסתם משנה ותירץ דכיון דבריש פ"ק דסנהדרין שנויה במחלוקת הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה כו' יע"ש ומיהו לעיקר קו' הכ"מ נראה להשיב דאעיקרא דדינא לא קשיא איך פסק כר"י דלא כסתם משנה דפ' עגלה ערופה דהוא סתם לאו סתם גמור הוא דהרי מחלוקת בצדו דר"י אומר ה' ובכה"ג חשיב כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם כדאיתא בהחולץ דף מ"ב ובכה"ג לפעמים אנו פוסקים כס' היחיד היכא דמסתבר טעמיה דלא כת"ק דהוא סתם משנה משום דאינו סתם גמור כיון דמחלוקתו בצדו והכא מסתבר טעמיה דר"י דיליף לה מקרא זקניך שנים ושופטיך ב' ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד א' וכן מוכח מדברי הרמב"ם פי"ג מנזקי ממון בההיא פלוגתא דתנן בפרק המניח את הכד גבי נשתברה כדו בר"ה פסק כר"י דלאו פושע הוא הכך ת"ק דהוא