כפות תמרים קכו

לנפשיה הכי אבל התלמוד ס"ל דבי"ט ב' חסר כשר אפי' ניכר באתרוג שאכלו מקצת בני אדם או עכברים והדר חשיב בקצתו הנשאר אבל אם היו פוסקים כלישנא בתרא א"ר זה הדר כו' היה יוצא הדין דוקא כשחתכו ממנו מקו' אכילת עכברים דאז מייתי ראיה מר"ח שפיר דודאי מעשה דר"ח לא הוה עביד בכה"ג שהיה ניכר באתרוג מקו' השיניים דח"ו דהוה עביד הכי אע"ג דמין הדין הוא כשר ללישנא קמא דטעמא דדינא הוא דחסר כשר בי"ט ב' בכל גוונא אפי' ניכר באתרוג שנאכל קצתו מבני אדם או מעכברים וכיון דאיכא נפקותא דדינא בין היוצא מלישנא בתרא לפסק הרי"ף והרא"ש דפסקו כלישנא קמא ודלא כרב לפי' פסקו כלישנא קמא ודלא כרב ודוק:

וכל זה לשיטת הרי"ף והרא"ש דפוסקים דהדר בעינן לכולהו יומי ולכך יבש ובעל חזזית פסול לכל הימים דהדר בעינן וחסר כשר בי"ט ב' אפי' אכלוהו עכברים דחשיב שפיר הדר בקצת האתרוג הנשאר כמ"ש הר"ן בר"פ אבל הרמב"ם ס"ל דיבש ובעל חזזית כשר לכל הימים דלא בעי' הדר אלא בי"ט א' והקשה הל"מ ז"ל וא"ת כיון דלא בעי הדר בי"ט ב' איך אמרו בגמ' בשלמא לר"ח מתני' בי"ט א' אלא לרב דאמר אין זה הדר קשיא דלרב נמי לא קשיא דלא בעי' הדר אלא בי"ט א' ואיהו לא אמר אלא דלא מיקרי הדר ור"ח נמי מודה דלא מיקרי הדר ומ"מ יוצאים בי"ט שני וא"כ אין כאן קו' כלל לרב ונדחק בתיר' קו' זו יע"ש:

ולעד"ן דהתלמוד פשיטא דכשא"ר אתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר ודאי דבא ללמד לי"ט ב' דאלו לי"ט א' פשיטא דפסל ומוכרח לו' דרב אתא ללמד דלכולהו יומי בעינן הדר ונקבוהו עכברים אין זה הדר לי"ט ב' והקשו עליו איך הוא סובר דלכולהו יומי בעי' הדר והא ר"ח מטבי' ביה ונפיק בי"ט שני ופשיטא דנאכל מקצתו אין זה הדר אלמא משמע דלא בעי' הדר לכולהו יומי ומשני נהי דהדר לא בעינן לי"ט שני מ"מ שאני עכברים דמאיסי וראוי לפוסלו בי"ט ב' ופסק הרמב"ם כלישנא קמא דלא בעי' הדר לכולהו יומי ואפי' אכלוהו עכברים כשר ודלא כרב זה נ"ל שהוא דעתו של הרמב"ם ז"ל ודוק ומיהו ק"ל איך החליטו הפוסקים להכשיר אתרוג שאכלוהו עכברים והלא בשמן ב"ה שנפל עכבר כתבו הפוס' א"ח סי' קנ"ד ובי"ד סימן ק"ד בשם גאון דאסור להדליקו אם הוא מאוס יע"ש איברא דגם כאן כתב הב"י סימן תרמ"ט דבה"ג פוסל נקבוהו עכברים יע"ש ומיהו אפשר לחלק דאפי' מאן דמכשר באתרוג שנקבוהו עכברים יאסור להדליק בב"ה שמן שנמוח בו עכבר דמאיס טפי ודוק:

אמר רפרם כמחלוקת כאן כו' פרש"י כדרך שחולקין כאן כו' כונ' דבריו דלסימנא בעלמא אמרה שלא תחליף בברייתא סי' ר"מ לדר"י דאם ישכח גי' הברייתא יזכור עצמו מתני' דאתרוג השגורה בפי הכל וכן מתבאר בס"פ המוציא יין ודוק:

רש"י כאגוז פזיא לקינוח כו' וק' דאמרי' בס"פ המוציא יין דף פ' ע"א א"ר ששת ואם יש עליה עד מותר ופירשו המפרשים אפילו גדולה ביותר ו"ל דרש"י אזדא לטעמיה דפירש שם דר' ששת קאי אמדוכה קטנה של בשמים וצ"ל דהמדוכה אינה גדולה מכביצה ואתי כר' יהודה ודוק:

תוס' ד"ה מקורזלות כו' וכן יסד הפייט כו' דברי הפייט לא ידעתי כונתו באיזה ענין מדבר אמנם ראית התוס' היא מדסיים הפייט כתיחוח קירזלא לא משמע דקירזולא הוא אבן רך שנעשה תיחוח ובפ' כירה דף מ"ג תניא התם פורסים מחצלת ע"ג אבנים ומוקי לה באבנים מקורזלות דחזיין לבית הכסא ופרש"י מקורזלות ראשן חד וראויין לקינוח עכ"ל והערוך כתב מקורזלות פי' מתוקנות ואין בהם חדודין פי' שראשיהם חד פי' אחר לבנים רכות עכ"ל:

תוס' ד"ה בשבת ג' אבנים כו' ובפכ"ג כו' נראה לי ליישב לדעת רש"י דודאי רש"י אינו מכחיש המציאות דיש ב"ה במחיצות מיהו י"ל דהא דהתירו להכניס ג' אבנים מקורזלות הוי בב"ה שאין לו מחיצות ואגב עיוני בראותי הך בקיאות דפ"ק דתמיד בעובדא דרב ספרא ראיתי דמה שהוכיח ר' אבא לרב ספרא שלא היה צנוע היינו מפני שא"ל ליעול מר ולא איבעי ליה למיעל כלו' שאינו דרך צניעות ששני בני אדם יעשו צרכיהם ביחד בב"ה א' אך בס"פ הרואה מייתי תלמודא הך עובדא ושם פירש"י דטעם התוכחה הוא משום דאין מספרין בב"ה והיכי קאמר ליה ליעול מר וק' איך פרש"י הפך הסוגיא דפ"ק דתמיד ומיהו מ"ש רש"י דאין מספרין בב"ה אמת הוא דהכי אמרו שם בפ' הרואה ר' אמי ור' אסי קבלה דב"ה צניעותא ושתיקותא ודוק:

כתבו עוד ותדע דהא איסור טלטול' כו' ראיה זו הדחיה היא פשיטא דרש"י פי' בשלהי המצניע דלא התירו לאפוקי לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק וכ"ת ס"ס ראיה היא דלענין טלטול אנו מתקנים איסור טלטול ע"י ככר או תנוק ואיסור הכנסה לכרמלית בלי שום תקנה שרי' זה ודאי אינו דא"א בלאו הכי משום בזיון המת אבל הכנסת אבנים לכרמלית לא שרי' דהא ילך בשדה ויעשה שם צרכיו ותו דאפי' תימא דהתוס' ס"ל דשרי להוציא המת לכרמלית בלא ככר ותינוק שאני התם דטיבותא הוא להוציאו בלא ככר ותינוק כדי למעט ההוצאה שלא אמרו ככר ותינוק אלא ברה"י מחמה לצל כמ"ש טא"ח סי' שי"א בשם הרמב"ן יע"ש וכתב עוד הטור בשם הרמב"ן שמותר להוציאו אפ' לר"ה ע"י תינוק כו' יע"ש וק"ל אמאי בר"ה הצריך תנוק טפי מכרמלית ואדרבה כתב בכרמלית דטפי עדיף להוציאו בלא תנוק למעט בהוצאה א"כ ברה"ר נמי נימא הכי וצ"ע ובהך דינא דאין מטלטלין המת אלא ע"י ככר או תנוק כתב מרן שם בשם המרדכי דהיינו דוקא למת ערום אבל מת בכסותו מטלטלים אותו אגב כסותו יע"ש וקשה דבפרק ב"מ דף ל' מייתי עובדא שנתבקש דהמע"ה בישיבה של מעלה בשב' והיה מוטל בחמה ושאל שלמה לחכמים מה יעשה והשיבו לו שיניח עליו ככר או תנוק ויטלטלו אותו ולפי דברי המרדכי למה לי ככר והא דוד בכסותו היה דבתורה היה עוסק באותה שעה כדאיתא התם ויש לומר דשאני כסות דוד דהוא מלך דהוא בטל לגביה דשורפין על המלכים כלי תשמישן כמ"ש הרמב"ם סוף ה' אבל יע"ש:

פיסקא ובגדול כדי שיאחוז ב' בידו דרי"ה רי"א אפי' בב' ידיו זו היא גירסת רש"י שכ"כ לעיל דף ל"א ע"ב שנים בידו א' גרסינן ובא רש"י לאפוקי דלא נגרוס כגי' הר"ן רי"ה או' כדי שיאחוז שניהם בידו א' כלו' הלולב והאתרוג ורי"א אפי' בשתי ידיו כלו' שיאחוז שניהם זה ביד א' וזה ביד א' ויש להתבונן מ"ט דחה רש"י גירסת הר"ן ויראה דטעמו משום דלעיל בר"פ ס"ד דטעמא דרי"ה הוי משום דבעי הדר ודחי תלמודא דלאו היינו טעמא משום הדר דרי"ה לא בעי הדר אלא טעמא משום דא"ר לולב בימין ואתרוג בשמאל כו' וסובר רש"י דאם איתא כגירסת הר"ן היכי ס"ד דטעמי' משום הדר דמה הידור יש שיהיו שניהם בידו והלא יותר הידור הוא שיאחוז זה ביד א' וזה ביד א' אבל אי גרסי' כדי שיאחוז שנים בידו דהיינו שני אתרוגים א"ש דס"ד דטעמיה משום הדר דקים לי' לר"י דבהך שיעור חשיב הדר טפי לא חשיב הדר ודחי תלמודא דטעמיה דר"י משום דא"ר לולב בימין כו' ומשער ר"י כדי שיאחוז שני אתרוגים בידו אחת כדי שיאחוז האתרוג והלולב בידו א' במקום ב' אתרוגים בידו אחת ואע"ג שיהיה הלולב בעובי גדול יותר מהאתרוג יכול לאחוז האתרוג ומקצ' עובי הלולב ולפ"ז שיעור אתרוג גדול הוא מחזיק חצי היד ויותר מכאן פסול ולעולם כך הוא שיעורו בין שיהיה הלולב עב בין שיהיה דק אבל אם היה אומר כדי שיאחוז שניהם בידו אחת דהיינו הלולב והאתרוג נמצא דשיעור אתרוג הפוסל עולה ויורד דאם הלולב עב ביותר שלא יוכל להחזיק הלולב עם האתרוג בידו א' האתרוג פסול משום דהוא גדול ואם הלולב יהיה דק דיוכל להחזיקו בידו א' עם האתרוג האתרוג יהיה כשר וזה לא מסתבר דפסלות וכשרות האתרוג הגדול יהיה תלוי בעובי הלולב פעמים יהיה פסול ופעמים יהיה כשר אבל אי גרסינן כדי שיאחוז שניהם בידו טפי מהכי פסול לפ"ז לא ישתנה הפסול של אתרוג הגדול דלעולם הכי משערי' בין שיהיה הלולב עב בין שיהיה דק זה נראה לי בכונת רש"י ז"ל ובכן נסתלקה קושי' הר"ן שהקשה על גיר' רש"י דלאיזה ענין ישער ר"י שהוא כשיעור שני אתרוגים בידו אחד יע"ש והטעם יראה לי נכון כדכתיב ולפי דרכי יומתק לחכי מה שכתב רש"י ברי"פ גירסת המשנה במסקנת הגמרא דמשני דטעמא דר"י משום דאתי לאפוכינהו וז"ל רש"י שנים בידו א' שבמקום הא' יאחז לולב כשיהפכה עכ"ל דלכאורה קשה אמאי לא כתב הגירסא בריש הסוגיא לפי הס"ד דטעמיה דר"י משום הדר ונטר רש"י לאשמועינן גירסת המשנה לפי המסקנא אלא דראה רש"י דלפום המסקנא היה עולה על הדעת לשבש הגירסא כסברת הר"ן דהכריח גירסתו ממסקנא דגמרא ע"כ בא רש"י והאיר עינינו דאדרבה לפום מסקנא דגמרא מוכרח נמי לומר דהגירסא היא כדי שיאחוז שניהם בידו א' מטעמא דכתיב וזה נכון מאד בעיני ודוק:

גמ' תניא אר"י מעשה בר"ע כו' פי' רש"י על כתפו מרוב גדלו עכ"ל ויר' דבא רש"י לאפוקי דלא נפרש דלעולם האתרו' לא היה גדול והטעם שהביאו על כתיפו להורות חיבוב המצוה כמו משארותם צרורות בשמלות' על שכמם דעשו כן לחבב המצוה ואם זה הוא טעמו דר"ע ראית ר"י מר"ע אזדא לה לכן הוכרח לפרש דמה שהביא ר"ע האתרוג על כתפו לאו משו' חבוב מצוה דבידו נמי איכא חבוב מצוה אלא טעמא דר"ע מרוב גדלו אלמא דאתרוג גדול כשר ואפילו יותר מדאי פרש"י אין זה הדר ואע"ג דאוקימנא דטעמא דר"י כו' וקשה לכאורה מאי ראיה מייתי ר"י מר' עקיבא והלא ר' יהודה תנא הוא ויכול לחלוק על רבי עקיבא וזה ודאי אינה קו' משום דרבי יהודה הוא תלמיד רבי עקיבא ואי אפשר לו לחלוק על ר"ע רבו וכיון שכן ק"ל מאי משני רי"ה משם ראיה אף הם א"ל אין זה הדר ומקשה לר"י דאמאי אינו פוסל אתרוג הגדול משום הדר כס' חכמים דר"ע והלא יאמר ר' יוסי אנא דאמרי כר"ע וכ"ת כונת הקושיא היא דלית הלכתא כר"ע לגבי חכמים וראוי לפסול אתרוג הגדול משום הדר כס' חכמים דר"ע א"כ תקשי ליה לר' יהודה לנפשיה אמאי לא בעי הדר והלא חכמים דר"ע ס"ל דבעי הדר וא"א לחלוק עמהם דהם תנאים קדמונים דמהאי טעמא גופיה פריך רי"ה לר"י והיכי ניח' לדידיה דפליג עלייהו דלא בעי הדר וצ"ע והר"ן כתב דגירס' הנכונה כך היא ובגדול כדי שיאחוז שניה' בידו כו' ור"י דא' אפילו בשתי ידיו כו' יע"ש. וק' אמאי הוצרך הר"ן להביא ראיה לדבריו ממאי דפרכי בגמ' לר' יוסי והלא הדבר ברור ממה שהביא ראיה ר"י ממעשה דר"ע שהביא אתרוג על כתפו אלמ' דר"י מכשיר בכה"ג ולתרץ קושיא זו יראה לי דלא גריס הר"ן בגמ' כגיר' אמשטרדם