כפות תמרים קכה

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם יעו"ש מכל זה משמע דאנן בקיאינן לדעת מהו שלוק ע"כ יראה לתרץ דסבירי ליה לטור דשלוק דהכא א"צ שיהיה מבושל יותר מדאי דמבושל כראוי נמי לא עדיף מכבוש בחומץ דפסול ומ"מ משמע קצת דאתרוג דהוא בשיל ולא בשיל כשר ודוק:

תוס' ד"ה אתרוג ככדור פסול כלו' עשוי וכו' יר' דיש נפקותא דדינא בין ב' הגרסאות דלגי' כדור ברי"ש דוקא עגול לגמרי ככדור פסול אבל עגול כקדרה כש' ולגי' כדוד בדלי"ת דר"ל עגול כקדרה כ"ש עגול ככדור של בנות שפסול והרמב"ם השמיט זה ותמה עליו ה"ה וכתב ז"ל ואולי שסמך על מ"ש וכו' יעו"ש והנה מה שרצה לתרץ שסמך על מ"ש עשאו כמין בריה אחרת אינו נוח לי דדלמא שאני התם דהאד' שינה ברייתו אבל אם גדל מאליו ככדור מאן לימא לן דפסול ותו דהרי הבריית' שנה תרוייהו משמע דלא נפיק דין אתרוג ככדור מדין עשאו כבריה אחרת גם בגי' ד"ה דגריס כדור פסול אינו נוח לי דכיון דגריס ברי"ש הוי ליה למימר ככדור לא כדור דחסר כ"ף הדמיון ולפי גירסתו דגריס כדוד עכ"ל דהגי' היא בדלי"ת דדוד הוא קדרה והכ"ף היא כ"ף הדמיון ודוק:

וי"א אף התיום משמע דת"ק מכשיר התיום וכ"פ הרמב"ם והטו' ומספק' לי הא דאמרו התיו' כש' היינו שלוק' בידו ב' האתרוגי' הדבוקים ביחד וליכא קפידא משום הא דאמרינן בריש הסוגייא פרי א' אמר רחמנא ולא ב' פירות דכיון דגדלו ב' האתרוגים ביחד פרי א' חשיב ולפ"ז אם הפריד אתרוג א' מחבירו אינו יוצא בו דכיון דכשהם דבוקים קרינן להו פרי א' כשנפריד א' מחבירו יקרא חצי אתרוג דפסול או דלמא הא דאמרי' התיום הכשר היינו דוקא כשהפריד א' מחבירו ואשמו' דלא פסול משום דהיה מתויים אבל לא יוכל ליקח שניהם יחד דפרי א' אמר רחמנא או דלמא בין שלקח שניהם יחד יוצא בו ובין שהפריד א' מחבירו יוצא בו ולא מצאתי לספקות אלו גילוי בדברי הפוסקים ואפשר דהיינו טעמא דפסק הסמ"ג דהתיום פסול משום דנסתפק בכל אלו הספקות ולכן פסק להחמיר דפסול בכל גוונא ועיין בתשו' הרשב"א סימן תי"א:

תוס' ד"ה אתרוג הבוסר פי' בקו' וכו' כדפרישית ר"פ דף ל"א ע"ב ואפשר היה ליישב דברי רש"י דה"ק אתרוג הבוסר כלו' שהוא קטן לערך פריו כשם כשיעו' דפול הלבן נקרא בוסר לגבי ענבים ולעול' דלגבי אתרוג בוסר יהיה שיעורו גדול פחו' מכביצה ודייקא נמי דלא קא' אתרוג כבוסר כדקאמר אתרוג ככדור:

אמר מר אתרוג כושי וכו' אמר אביי וכו'. קשה היכא רמזא דמתני' איירי בדומה לכושי הלא אתרוג הכושי קתני דאביי דייק מדקתני הכושי בה"א דמשמעותו הוא דומה לכושי דאלו היה ר"ל אתרוג שבא מארץ כוש היל"ל כושי כמו איש מצרי ולפ"ז אביי תרץ מתני' אברייתא אבל ברייתא דלעיל דקתני אתרוג כושי פסול היא סותרת לברייתא אחרת וצ"ל דהיא משובשת וצ"ל אתרוג הכושי ולפיכך בא רבא ואמר ל"ק הא לן והא להו וק"ק ל"ל לומר לא קשיא לימא בקיצור רבא אמר הא לן והא להו אלא כוונת רבא לומר דלפי תירוץ אביי נהי דתירץ מתני' אברייתא אבל אכתי קשה ברייתא אברייתא לכן בא רבא בלישנא יתירה ואמר לא קשה הא לן והא להו ומתני' וברייתא דקתני כושי פסול היינו לבני א"י וברייתא אחריתי דמכשרת אתרוג שבא מארץ כוש מיירי לבני בבל באופן דלרבא בא"י בין אתרוג שבא מארץ כוש בין שגדל כאן ודומה לכושי פסול ובכל אתרוג הבא מארץ כוש כשר אבל הגדל שם ודומה לכושי פסול משום נדמה ור"ע ז"ל בפי' המשנה כתב וז"ל אתרוג הכושי שגדל כאן והוא שחור פסול אבל כושי שגדל בארץ כוש אורחיה הוא וכשר עכ"ל ודבריו תמוהים דפי' מתני' כשינוייא דאביי והו"ל לפרש כרבא דהלכתא כוותיה ויותר יגדל התימה על התי"ט שלא דקדק זה עפ"י הרב כמנהגו הטוב:

ודע דהרי"ף והרמב"ם פי' אתרוג כושי ר"ל שחור מעט דומה לכושי ר"ל שחור הרבה כאדם כושי ולפי' זה אפשר לומר דאתרוג הבא מארץ כוש יהיה כשר אף לבני ארץ ישראל ולפי זה נתיישבו דברי ר"ע דהוא אזיל כפי' הרי"ף והרמב"ם וגם צ"ל דאתרוג הבא מארץ כוש אינו שחור הרבה דאלו שחור הרבה אפילו בבבל וכוש הוא פסול וכן מוכח בהדייא מדברי הרמב"ם ויש להסתפק לדעת הרי"ף והרמב"ם אם גדל בארץ ישראל אתרוג שחור מעט דלבני ארץ ישראל הוא פסול אם יוליכו אתרוג זה לבני בבל אם הוא כשר כאתרוגין שלהם או דלמא זה יהיה פסול משום נדמה כיון דגדל בא"י ומדקדוק לשון הרמב"ם משמע דלא הכשר בבבל אלא האתרוגים שלהם אבל נדמה שבא מארץ אחרת משמע דפסל ודוק:

א"ר ר"ע ור"ש אמרו דבר א' וכו' דע דהרמב"ם וטור פסקו אתרוג הבוסר כשר כס' חכמים וק"ל איך אפשר לפסוק כן הלא קי"ל דאתרוג יבש ובעל חזזית פסול משום דאינו הדר ואתרוג הבוסר נמי לאו הדר הוא י"ל דפלוגתא דר"ע ורבנן הכי הוי ר"ע פוסל אתרוג הבוסר דס"ל דאינו הדר וחכמים ס"ל דהדר הוא דהדר דקרא למעוטי יבש ובעל חזזית אבל אתרוג הבוסר הדר הוא:

א"נ ע"כ לא קאמר ר"ש וכו'. משמע דרבנן דר"ש דמחייבים לעשר האתרוגים בקטנן לית להו הך דרשא דעשר תעשר כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה וקשה דמשמע דרבנן מודים לדרשא זו כדתנן פירקא קמא דמעשרות בתלתן משתצמח התבואה והזתים משיביאו שליש גם הרמב"ם כתב פרק ב' דהלכות מעשר איזו היא עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח וכתב שם מרן בירוש' פ"ק דרשו תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ונצמח וכו' יעו"ש ואפשר לומר דלעולם רבנן נמי דרשי כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה מיהו רבנן ס"ל דכל מידי דתחלתו אוכל וסופו אוכל הוי ראוי לזריעה ולכך מחייבי רבנן להפריש מעשר מאתרוגים הקטני' דכיון דנאכלים אם יזרע גרעיניה' צומחים והוי ראויים לזריעה ור"ש פליג עלייהו דס"ל דאתרוגים בקטנן אינם צומחים ובתפוחים קטנים מודה ר"ש לרבנן דצומחים זה נ"ל ליישב הסוגיא. ומיהו בתפוחים ואתרוגים קטני קטנים יראה לע"ד דכיון דרבנן נמי דרשי כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה כיון דקטני קטנים לא חזי לזריעה מודים רבנן דפטורים ממעשר אמנם מדברי רש"י שכתב דבתפוחים בקטני קטנים פליגי רבנן ור"ש הואיל וטעמא משום מוציאים לזריעה משמע דס"ל דרבנן דר"ש לית להו הך דרשא דבני אדם מוציאים לזריעה ולפי' מחייבי רבנן בתפוחים אפי' שהם קטני קטנים והדרא קושיא לדוכתא איך אפשר לומר דרבנן לא ס"ל הך דרשא ואפשר דרש"י סבור דרבנן ס"ל תרי קראי כתיבי מזרע הארץ מפרי העץ דמשמע דכיון דנעשה אוכל ופרי חייב במעשר ולכך כל שתחלתו אוכל חייב במעשר אבל במידי דאין תחלתו אוכל כגון התלתן והתבואה והזיתים בעי' עד שיהיו ראוים להזריע ולהצמיח מקרא דכל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאי' לזריעה היא במידי דאינו ראוי לאכלו חי בקוטנו ור"ש פליג עלייהו וס"ל דאפילו במידי דראוי לאוכלו בקוטנו אין הדבר תלוי אלא במידי דראוי להזרע ולהצמיח ולכך פוטר ר"ש האתרוגים בקטנן ובתפוחים מודה דקים ליה דראוין להזרע ולהצמיח ובתפוחים קטני קטנים פליגי דלרבנן כיון שהם נאכלים חייבין במעשר ולר"ש פטורים כיון דאינן ראויין להזרע ולהצמיח זה נ"ל לפי שיטת רש"י ולעד"נ דהרמב"ם ס"ל כפי התירוץ הראשון שכתבתי ולכך כתב פ"ב דמעשר התפוחים והאתרוגים משיתעגלו דהיינו שהם קטנים הא קודם שיתעגלו שהם קטני קטנים פטורים משום דאין ראויין להזרע ולהצמיח כנ"ל ודוק:

ע"ב גדלו בדפוס כו' א"ר ל"ש כו' ק' מנ"ל לרבא הך חדושא דלמא כיון דעשאו דפי דפי הוא כבריה אחר' ופסול ויר' דעשאו כברי' אחרת דפסול משום דאינו ניכר שהוא אתרוג אבל כשהניחו בצורת אתרוג והכל מכירין אותו שהוא אתרוג אע"ג שעשאו דפי דפי משא"כ שאר האתרוגים אפ"ה כשר כיון שהוא ניכר בצורת אתרוג א"נ י"ל כשנדקדק לשון רש"י שכתב והכא אשמועינן דהא נמי ברייתו דלכאורה ק' מאי אתא רש"י לאשמועי' ויר' דרש"י הרגיש דמנ"ל לרבא הך חדושא ותי' דרבא אשמועי' דיש מיני אתרוגים דהם עשוים דפי דפי מתחלת ברייתם וא"כ אפי' דאתרוג זה שנעשה דפי דפי נעשה בידי אדם ע"י דפוס כיון דצורת דפי דפי מין דאתרוג הוא לפי' גם זה כשר וזש"א רש"י ורבא אשמועי' דהא נמי ברייתי כלו' דיש מיני אתרוגים דעשוים דפי דפי בידי שמים ולפי' גם העשוי בידי אדם כשר ודוק:

אתמר אתרוג שנקבוהו עכברים כו' וק' ודקארי לה מאי קארי לה והלא התירוץ הוא פשוט דאל"כ אמאי נקט שנקבוהו עכברים לימא אתרוג חסר אין זה הדר י"ל דכונת הקו' היא דרב החליט המאמר דאתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר ומשמע דאין תקנה להכשירו בי"ט ב' והלא סמיה בידי' דיכול לחתוך ממנו בסכין מקו' אכיל' העכברים ויוצא בנשאר דהא ר"ח מטביל ביה כו' ומשני שאני עכברי' דמאיסי כלו' אה"נ אם יחתכו ממנו בסכין מקום אכילת עכברים דיוצא בנשאר מ"מ בעוד שלא חתך ממנו הוא מאוס מחמת אכילת העכברים הנר' באתרוג ובכה"ג איירי רב ודוק:

איכא דאמרי א"ר זה הדר דהא ר"ח כו' ק' מאי ראיה מייתי מר"ח והלא יש לחלק ולומר שאני עכברים דמאיסי י"ל דמיירי שחתך מן האתרוג מקום אכילת העכברים ואינו ניכר שאכלוהו עכברים דהרואה יאמר שאדם אכל מקצתו בכה"ג אע"ג דהוא מקצת אתרוג דחסר קצתו הדר הוא דהא ר"ח כו' כנ"ל. והרי"ף והרא"ש כתבו אתרוג שנקבוהו א"ר אין זה הדר ולא היא דהא ר"ח כו' וכתב על דבריהם מרן הב"י ס"ס תרמ"ט ונר' שטעמם מפני שהם פוסקים הלכתא כלישנא בתרא כו' יע"ש ולעד"ן דאכתי קשה מי הכניסם בדוחק זה יפסקו כלישנא בתרא בלי שום דוחק י"ל דאם היו פוסקים כלישנא בתרא א"ר אתרוג שאכלוהו עכברים זה הדר דהא ר"ח כו' היה משמע דוקא כשחתך מקום אכילת העכברים דבכה"ג איירי רב מכח ראיה דמייתי מר"ח כדאמר לעיל והרי"ף והרא"ש רוצים להכשיר אפי' שניכר באתרוג מקום אכילת עכברים ולכך פסקו כלישנא קמא דלא כר' דר' אמר בלישנא קמא דאתרוג שניקבוהו עכברים אין זה הדר כלו' מפני שניכר בו שנאכל מקצתו מהעכברים והקשו עליה מר"ח דהוה מטביל ביה כו' וטעמו משום דבי"ט ב' כשר חסר בכל גוונא אפי' שניכר באתרוג מקום השיניים שאכלו בני אדם מקצתו או שאכלו מקצתו העכברים ושפיר מקרי הדר בקצתו הנשאר ורב דחק עצמו לתרץ שאני עכברים דמאיסי ומשיטת התלמוד משמע דהך שינוייא דחיקא היא מדקאמר אמר לך רבא דהו"ל לשנויי סתמא שאני כו' אם שינוייא רויחא היא ומדאמר לישנא יתירה אמר לך רבא משמע דרב הוא דמתרץ