כפות תמרים קכד

אבל בחסרון לחודיה אע"פ שלא יהיה באתרוג גומא ונקב מודה רש"י דפסול וכן נראה מדברי ה"ה גבי ניטל העוקץ מעיקר האתרוג דכתב שם דדעת רש"י הוא דחסרון פוסל יע"ש. ושוב פשפשתי בסוגיא ומצאתי הדבר בהדיא דהרי לקמן דף ל"ו ע"ב גבי ר' חנינא מטביל ביה ופרכינן ולר"ח ק' מתני' ופירש"י קשיא מתני' דקתני חסר כל שהוא פסול יע"ש אלמא אע"ג דפירש"י דמתני' קתני חדא מ"מ חסרון בלא נקב מודה רש"י דפסול וכ"ת תיקשי להרא"ם איך החליט הדבר דמאן דמפרש מתני' דחדא קתני ס"ל חסר כל שהוא בלא נקב כשר א"כ מאי תקשי' לר' חנינא ממתני' הלא מתני' מכשר חסרון בלא נקב י"ל דהא דס"ל להרא"ם חסרון בלא נקב כשר היינו חסרון כל שהוא אבל ר"ח שהיה אוכל מקצת האתרוג ויוצא בשאר ודאי דגרע מניקב וחסר כל שהוא דכיון דהחסרון הוא גדול דנאכל מקצתו חשיב דאית ביה תרתי לריעותא ניקב וחסר ולכך הקשו לר"ח ממתני' וכונת הקושי' אינה מחסר לחודיה אלא מניקב וחסר כל שהוא כנ"ל ליישב דברי הגדולים הנזכר ומ"מ אכתי ק' לשיטת ה"ה וב"י דהרמב"ם ורש"י ז"ל שוין הם לענין דינא בכל הפרטים כדכתיב מי הכריחם לומר דהרמב"ם מפרש מתני' דתרתי פסולו קתני יפרשו דמפרש כפרש"י דחדא מלתא קתני וברייתא דעולא אסיפא קאי הכל כפרש"י ועי' בלח"מ וי"ל דסדור דברי הרמב"ם מוכיח כן דפתח דבריו בדין אתרוג שניקב נקב מפולש משמע דזהו דין השנוי במשנה וכ"ת על הרמב"ם תקשי אמאי לא פי' כפרש"י י"ל דס"ל דפירש"י הוי דוחק משום דדין חסר ולא ניקב אינו שנוי במשנה ותו דמסדר התלמוד דמייתי ברייתא דעולא ארישא דמתני' משמע כפי' דאלו לרש"י צריך לידחק דבריית' אסיפא קאי וכ"ת על רש"י תיקשי אחר דלענין דינא ס"ל כהרמב"ם אמאי לא פי' מתני' כהרמב"ם דתרתי פיסולי קתני י"ל דרש"י כבר הכריח לפי' מדקתני סיפא ניקב ולא חסר באופן דהגם דלענין דינא שוים הם רש"י והרמב"ם מ"מ מוחלקים בפי' המשנה ויישוב הברייתא מכח טענות ופלפולים וכל א' בחר לו דרך א' אלו ואלו דברי אלהים חיים. ויש פי' ג' להראב"ד בהשגות דס"ל דמתני' דקתני ניקב חהסר כל שהוא חדא קתני וס"ל דעל רישא זו הוא דתני עולא ניקב נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר ומ"מ חסרון בעינן דברייתא ארישא דמתני' מייתי לה תלמודא דהוי ניקב וחסר כל שהוא ולפי' זה ודאי דחסרון בלא נקב כשר דאי לת"ה אלא דבחסרון בלא נקב פסול א"כ לא ליתנא תנא דין נקב כלל כיון דכל נקב לא פסל אלא בחסרון וחסרון פסול בלא נקב ליתני דין חסר ולימא חסר כל שהוא פסול הא ניקב ולא חסר כשר ומדקתני ניקב וחסר כל שהוא ס"ל להראב"ד דחדא קתני א"כ ניקב ולא חסר וחסר בלא ניקב כשר ולפירושו קשה מה הקשו לר"ח לקמן דהוה מטביל ביה ונפיק ביה ממתני' דניקב וחסר כל שהוא הרי במקצת האתרוג שר"ח היה יוצא בו לא היה בו לא נקב מפולש ולא נקב כאיסר וי"ל דס"ל להראב"ד דתלמודא סבר דמקצת אתרוג הוי כניקב כאיסר וחסר דפסול. וה"ה כתב גבי ניטל העוקץ וז"ל ומכאן נראה ראיה דחסרון כו' יע"ש וכנראה שכתב סברא זה לדחות סברת הראב"ד דס"ל דכל נקב לא מפסיל אלא בחסרון ואחרי נשיקת ידיו נראה דאין טענה זו מכרעת דמעולם לא אמר הראב"ד דהחסרון צריך שיהיה כאיסר אלא מה שכתב הראב"ד הוא דכשיש בו נקב כאיסר ר כגון שתחב בו יתד אם על ידי שתחב בו יתד חסר ממנו כל שהוא פסול אבל אם לא חסר אע"ג דניקב כאיסר כשר ואם כן ניטל העוקץ משורשו כיון דנשאר מקומו גומא הרי הוא נקב כאיסר וחיישי' דכשנתלש העוקץ תלש משהו מגוף האתרוג וכ"כ ר"ח שהביא בערוך דניטל בוכנה פסול היינו משום דחיישינן שמא ניטל מגופו של אתרוג עמה יע"ש וכ"ת דמכל מקום תקשי להראב"ד איך פסיק ותני ניטלה בוכנתו פסול דהיינו העוקץ משורשו הרי אפשר דבאתרוג קטן לא יהיה בגומא של העוקץ כאיסר ואפי' ניחוש דחסר כל שהוא מגוף האתרוג עם העוקץ מכל מקום כיון דהגומא אינה נקב כאיסר היה ראוי להכשיר לדעת הראב"ד יש לומר דהראב"ד סבירי ליה דמאי דפסלינן נטילת העוקץ משורשו לאו מטעם ניקב וחסר כל שהוא פסלי' ליה אלא טעמא הוי כאתרוג שאינו הדר כגון ניטל דדו או עלתה חזזית על חוטמו דפסולו מטעמא שהוא בעל מום ואינו הדר ודוק:

בעי רבא נולד באתרוג סי' טרפה מהו. פרש"י סי' טריפה שבהמה נטרפה דלקמן מפרש ליה ע"כ. וקשה דמסקנא דגמרא דהבעיא הוא באתרוג הנשפך כקיתון וקיימי סמפוניו והיכא דקיימי הסמפונות לא מטרפא ריאה וא"כ הבעיא היא בדבר שאין הבהמה נטרפת בה יש לומר כיון דטעם הבעיא היא דלמא שאני ריאה דלא שליט בה אוירא הדר ברייא ולכך היא כשרה אבל הכא גבי אתרוג דשליט בה אוירא סרוחי מסרח א"כ אלו היה מציאות הריאה כאתרוג דשליט ביה אוירא היתה נטרפת א"כ שפיר מתיישב לשון נלדו בו סימן טרפה שהבהמה נטרפת בה ודוק:

כי קא מבעיא ליה ריאה שנשפכה כקיתון כו' קשה אמאי לא קאמר כי קא מיבעיא ליה כמ"ש פרק א"ט דף מ"ז ע"א בדרב נחמן דאמר ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים ופירש"י נמוקה נתרוקנה מאליה כו' יע"ש והכא גבי אתרוג הכי מיבעיא ליה אתרוג שנלדו בו סימן טריפה שנימוק ועורו קיים מהו דלמא התם גבי ריאה כשרה משום דלא שליט בי' אוירא הדר ברייא אבל הכא דשליט ביה אוירא סרוחי מסרח או דלמא ל"ש ושמא יש לומר דניחא ליה לתלמודא לפרש בעיא דרבא בדין נשפכה כקיתון דאיירי ביה רבא התם לחלק בין קיימי סמפונות ללא קיימי וה"ה דמיבעיא ליה באתרוג שנימוק מבפנים אם חסרון דבפנים שמיה חסרון או לא ודוק:

הכא מאי כו' ק' אמאי אצטריך לחלק מן הקצה אל הקצה לימא התם דלא שליט ביה אוירא הדר ברייא אבל הכא דשלט בה אוירא לא הדר ברייא א"נ לימא התם דלא שליט ביה אוירא אע"ג דלא הדר ברייא מ"מ סרוחי לא מסרח אבל הכא דשלט ביה אוירא סרוח מסרח. וי"ל דנקט החילוק מן הקצה אל הקצה לרמוז השני חילוקים דאמרינן:

ודע דבריאה שנשפכה כקיתון דכשרה וכן ריאה שיש בה אבעבעות מלאות מים דכשרה נפל מחלוקת גדול בין הפוסקים דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דוקא שיהא מיחוי המים זך אבל עכורים וסרוחי' טריפה והרא"ש וסיעתו מכשירים בכל גוונא עי' בי"ד סי' ל"ז ומסוגיא דידן יר' להכריע כס' הרי"ף והרמב"ם דהרי משמע הכא דע"כ לא מיבעיא ליה באתרוג אלא משום דכיון דשליט ביה אוירא סרוחי מסרח ואם אית' דגבי ריאה אע"ג דסרוחי מסרח כשרה מאי קא מיבעיא ליה גבי אתרוג משום דסרוחי מסרח הלא בריאה אע"ג דסרוחי מסרח כשרה אלא ודאי משמע דגבי ריאה אי סרוחי מסרח טריפה ומיהו יש לדחו' וליישב הסוגי' לדעת הרא"ש דה"ק דלמא התם גבי ריאה דלא שליט ביה אוירא אע"ג דהם מי' סרוחים הדר ברייא אבל הכא גבי אתרוג דשליט ביה אוירא סרוחי מסרח כלו' נשאר בסרחון והוא הולך וחזק והיינו דקאמר סרוחי מסרח ולא הדר ברייא וכל זה לפי הפשט דסרוחי מסרח הוא לשון מים סרוחים אך רש"י ז"ל פירש בענין אחר ודוק:

תוס' ד"ה אי נסדק תנינא כו' ומ"מ כו' כתב בס' מע"ח ר"ל ואם תקשה לך מ"ט נשתנה דין אתרוג מדין טריפה בניקב טפי מנקלף ונסדק דבכולהו דין אתרוג שוה לטריפה ועז"א ומ"מ אע"ג דלענין טריפה אסור עכ"ל וק"ל על התוס' דמ"מ תקשי אמאי מדמי נקב אתרוג לניקב הלב ולא לבית חללו דכשר ידמה האתרוג לריאה דריאה שניקבו הקרומים העליונים טריפה אע"ג דכולי ריאה חבור הוא י"ל דטפי דמי אתרוג ללב דהוא בשר עב וגם מש"כ ריאה דהיא סמפוניו' דלא הוי חבור כולי האי:

ת"ש אתרוג תפוח סרוח כו' פירש"י סרוח מבפנים וקליפתו קיימת כו' ק' דהבעיא לא היתה כשכבר נסרח דאם כבר נסרח אפילו בריאה היא טריפה לדעת הרי"ף והרמב"ם כדכתיב לעיל וכי קא מיבעיא ליה הוא בשנשפך כקיתון ועדיין לא סרח דבריאה כשרה ובאתרוג מאי דלמא שאני ריאה דלא שליט בה אוירא והדר ברייא אבל אתרוג דשליט ביה האויר יש לפוסלו משום דסופו להסריח ואע"ג דעדיין לא סרח וא"כ הבעיא היא כשעדיין לא סרח אלא שעתיד למסרח וא"כ מאי ראיה מייתי מסרח כבר לעתיד למסרח והלא בסרח כבר פשיטא ליה דאפילו בריאה פסול וי"ל דהפשיטות אינו לפיסול אלא להכשיר וה"ק תפוח מבחוץ וסרוח מבפנים הא לא סרח מבפנים דאין ריחו רע אף על גב דנשפך כקיתון כשר ודחינן לא אידי ואידי מבחוץ ול"ק הא שתפח מחמת גשמים שנפלו עליו אף על גב דלא סרח הא דסרח מבחוץ מחמת תולעים שאכלו קליפתו הדקה דלא מפסיל משום חסרון כדמוכח לעיל גבי האי אתרוגא דאגליד אלא טעם הפיסול משום דסרח מבחוץ וכיון דברייתא לא איירי בסרח מבפנים ליכא למיפשט בעיין ולמדק טעמא דסרח מבפנים דריחו רע הא לא סרח אלא שנשפכה כקיתון כשר דדלמא אפילו לא סרח מבפנים כיון שנשפך כקיתון ושליט ביה אוירא ולא הדר ברייא ועתיד למסרח דין הוא שפסול והנה כתב מרן הבית יוסף ז"ל סימן תרמ"ח בשם הפוסקים דהרי"ף והרמב"ם השמיטו בעיא זו דסבירי ליה דאזלינן בה לקולא משום דהנך פיסולי הם מד"ס. וטענה זו חלושה בעיני דדלמא דפיסולים דאו' הם כמ"ש הטור אלא הטעם דאזלי' בה לקולא משום דהפשיטו' הוא לקולא לפום מאי דפרישית ואח"כ דדחי הפשיטות שינוייא דחיקא היא ולא סמכינן עלה זה נ"ל לפרש הסוגייא לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אבל לשיטת הפוסקים דסבירי ליה דגבי ריאה שנשפכה כקיתון אפילו הם מים סרוחים כשירה משום דהדרא ברייא אבל גבי אתרוג דלא הדר ברייא וסרוחי מסרח מבעיא ליה אי פסול או לא צריך לפרש הפשיטות לפיסול כפשט השמועה ודוק:

מאי לא תפוח מבחוץ וסרוח מבפנים. יראה דהכרח מאי לאו הוא זה דלפ"ז הוי ברייתא לא זו אף זו אבל אם נפרש אידי ואידי מבחוץ וכו' הוי זו ואצ"ל זו וז"ל הטור נפל עליו בתלוש ותפח או סרח והוא יותר מתפוח שיש בו קצת ריח רע פסול וכתב מרן הב"י וזו ואצ"ל זו קתני ודוק:

אתרוג שלוק פרש"י מבושל ביותר. מה שהכריחו לפרש כן הוא מה דאיתא בפרק כל הבשר דף קי"א וכבד אוסרת ואינה נאסר' שלקה אוסרת ונאסר' יעו"ש וכן כתב הערוך בערך שלק והרמב"ם העתיק כלשון הברייתא אתרוג שלוק פסול אבל הטור כתב אתרוג מבושל פסול ותימה מנ"ל למפסל מבושל הא ברייתא לא פסלה אלא שלוק שהוא מבושל יותר מדאי ושמא י"ל דהשתא לא בקיאינן עד איזה שיעור יקרא מבושל ולא שלוק לכך החמיר לפסול אפילו במבושל ועיין בי"ד ר"ס רי"ז דהנודר מן המבושל מותר בשלוק ושם כתב הרא"ש דשלוק הוא מבושל יותר מדאי והר"ן כתב בשול ולא בשול דנהי דשלוק משמע נמי מבושל יותר מדאי