כפות תמרים קכא

את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאה יע"ש בתוס':

כתבו עוד וי"ל דודאי כתב בחדושי הלכות מיהו קשה אכתי אמאי לא שבק המתרץ סבר' המקשה דמאן דבעי דין ממון לא בעי התר אכילה והא דתרומה טמאה פסולה משום דכתותי כו' י"ל לפי שיטתם בדבור שאחר זה דאף למאי דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה אתרוג של טבל ודאי פסול לכ"ע משום אתרוג השותפין ובתרומה טמאה נמי תנן דפסול וא"כ ליכא נפקותא כלל למאן דבעי דין ממון דלא בעי היתר אכילה עכ"ל ותירוץ זה לא נהירא לי דאכתי איכא נפקותא כגון אתרוג של טבל שהוא של כהן דהתרומה דיפריש ממנו היא שלו ואין שייך לפוסלו משום אתרוג השותפין ואי בעי דין ממון ולא היתר אכילה יכול לצאת בו בעודו טבל אבל אי בעי היתר אכילה אינו יכול לכהן לצאת בו בעודו טבל דאסור באכילה גם לכהן ועיין תוספת פסחים דף ל"ח ד"ה אתיא לחם כו' יע"ש ולעיקר קושי' הרב כבר תירצתי לעיל במ"ש על דברי רש"י דעיקר הקושי' היא משום דסמך המקשה על קו' אתרוג של טבל:

כתבו עוד ומאי דפסיל היינו מדרבנן. כתב בחדושי הלכות אין זה מובן כו' ומהרש"ל כו' ונראה לקיים הגירסא כו' יע"ש ואני שיירתי דרך לעצמי לקיים נוסחת הישנות והוא דעיקר קוש' התוס' היתה וא"ת אתרוג של ערלה ותרומה טמאה ת"ל דמכתת והוי טעמא רויחא לפסול אפילו ביו"ט שני שהוא מדרבנן ותירצו התוספת וי"ל דודאי לא היה צריך אלא לחלק בהנך טעמי לענין ערלה משום דנ"מ לענין מה שכתב כו' ומאי דפסל היינו בדרבנן כנ"ל כלומר ומאי דפסל של ערלה ותרומה טמאה היינו בדרבנן כלומר גם בי"ט שני דרבנן משום כתותי ודוק:

גמרא מתקיף לה רב פפא בשלמא. קשה מה דוחק יש לו בעיסה ואתרוג דקאמר בשלמא ותו אמאי לא נקט סדרא רב אשי ולימא בשלמא אתרוג כו' ועיסה כו' ונראה דרב פפא בכולהו ק"ל דבעיסה ק"ל דעריסותיכם למעוטי עיסת א"י והקדש כמ"ש התוספת לקמן אלא דיש לומר תרתי שמעת מינה גם באתרוג ק"ל דאימא דלכם הוא למעוטי גזול ושאול אלא די"ל בדוחק דגם זה שמעת מינה ולפי שתירוץ עיסה הוא יותר מרווח דהיינו הקדש היינו מ"ש דהוא ממון גבוה לכך הקדים ואמר בשלמא עיסה כו' ודוק:

תוס' ד"ה אתיא לחם כו' וי"ל כו' קשה דנהי דתירצו לענין ממון אבל לענין התר אכילה לא סגי הך שינויא ולכ"ע התר אכילה בעי' ומה שאין בו התר אכילה לא חשיב לכם וטבל אסור באכילה. י"ל דס"ל לתוס' דהא דאין בו היתר אכילה לא חשיב לכם היינו ערלה ות"ט דאין לה תקנה אבל טבל אית ליה תקנה שיפריש עליו תרומה ואף על גב דלא הפריש מגו דיפריש עליו סגי כדאמרי' גבי דמאי מגו דאי בעי הפקר נכסיה אך קשה אפי' תימה כתירוץ התוס' דאתרוג של טבל פסול משום אתרוג השותפין היינו נמי משום לכם דלא מיקרי לכם כיון דלא הוי שלו א"כ מה"ט נמי מצה של טבל אין ראוי שיצא בה כיון דלא הוי מצתכם כיון דיש בה שותף ולזה נתכוונו התוס' לתרץ אבל גבי מצה כשאכל ממנה כו' אמנם קשה דלא היו צריכין לכל זה דעיסת השותפין מרבינן לה גבי חלה וגבי מצה לא כתיב מצתכם אלא דילפינן לה מחלה וכיון דבחלה נמי מרבינן של שותפין דחייב בחלה ה"ה גבי מצה דמצת שותפין יוצא בה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא למעט של שותפין. וי"ל דהא דמרבינן עיסת השותפין חייבת היינו שותפין ממש שעושים מדעתם בשותפות ובכה"ג פשיטא דה' רבעים קמח מצומצ' חייב בחלה כמ"ש בי"ד סי' ש"ל אמנם מי שיש לו קמח בשותפות עם חבירו ודעתם לחלוק אותו ואינם רוצים ללוש העיסה ביחד והוא שיעור מצומצם אם לש אותו אחד מן השותפין שלא מדעת חבירו אינו חייב בחלה דאינם שותפים בעיסה ויש ראיה ממ"ש בי"ד סי' שכ"ו ולפי זה נתיישבו דברי התוס' דקמח של טבל שיעור מצומצם שלש אותו ישראל אינו חייב בחלה משום חלק תרומה שיש לכהן בו ולא משכחת לה שיהיה חייב בחלה אלא כשהעיסה היא ה' רבעים קמח בלא חלקו של כהן והיינו דסיימו התוס' אף על גב דבפ' ראשית הגז כו' כלומר אף על גב דעיסת השותפין בשיעור מצומצם חייב לא דמי לעיסה של טבל שיש בה חלק לכהן דיש חילוק כדאמרן התוס' לא ביארו וסמכו על המבין. ובספר מע"ח נראה שלא הבין כדכתיב ואין דבריו מחוורין ובלשון התוס' יש ט"ס וכצ"ל ומה"ט נמי ניחא דעיסה של טבל חייבת בחלה כדמוכח בירושלמי דתניא עכ"ל והוא סוף דבור ואח"כ מתחיל דבור אחר דכתיב עריסותיכם תרי זמני ומ"ש התוס' ובודאי איירי ר"ל בודאי טבל דבדמאי אין מפרישין תרומה גדולה כדאיתא ביומא דף ט'. ומה שהוצרכו לומר דבטבל ודאי איירי ולא בדמאי משום דאי הוה מיירי בדמאי לא הוה קשה אמאי מפריש חלה דהא חייב להפריש שמא קמח זה הפרישו ממנו מעשרותיו אבל כיון דמיירי בטבל ודאי ק"ל אמאי מפריש חלה הרי יש בקמח חלק תרומה גדולה לכהן ולכן הוצרכו לומר דמיירי דיש ה' רבעים מלבד חלק התרומה של כהן. ומיהו ק"ל על דברי התוס' דמוכח מדבריהם דקמח טבל ה' רבעים מצומצ' פטור מחלה משום חלקו של כהן שיש בו ודין זה נפקא להו מדכתיב עריסותיכם וק' דבפרק ראשית הגז דף קל"א ע"ב הוה בעי למילף דעיסת השותפין חייבת מדכתיב עריסותיכם דמשמע עיסה של ב' ואיך כותבים התוספת דעיסה דיש בה חלק לכהן פטורה מדכתיב עריסותיכם יש לומר דהכי הוה משמעותא אם העיסה של ב' חייבת אבל אם העיסה אינה של ב' אלא הקמח הוא של ב' ודעתיה לחלקו קמח ובא א' ולש אותו פטורה מחלה דלא הוי עריסותיכם:

אתיא לחם לחם הך ג"ש למלתא אחריתי דרשי לה במנחות דף ע' ע"ב:

ע"ב שאני עיסה כו' לפי דחיה זו אינו ממעט מצה דמצה יליף מחלה בג"ש דלחם לחם ולא ממעט אלא אתרוג והכי דייק לשון רש"י מסוגיא זו איתא בפרק כל שעה דף ל"ח ושם פירש"י אבל התם לכם למעוטי שאול וגזול ודבריו מגומגמים דהא מאן דפליג ארב אסי ממעט נמי מלכם מידי דאין בו היתר אכילה ולא אתי לאפוקי שאול וגזול לחוד. איברא דבהך דחייה דתלמודא ק"ל מנ"ל לר"ח למעט מלכם מידי דאין בו היתר אכילה הלא מיעוטא דלכם אצטריך למעוטי שאול וגזול ואם נאמר כולהו ש"מ א"כ ימעט נמי מידי דאין בו דין ממון וצ"ע. ודע דלענין הלכה פ' הרמב"ם פ"ה מהלכות אישות דהמקדש אשה במ"ש אינה מקודשת והיינו כר' מאיר דסבר ממון גבוה הוא ובפ"ו מהלכות בכורים פסק דעיסת מ"ש חייבת בחלה והוי דלא כר"מ ומרן הביא שם בשם הר"י קורקוס דעמד בזה ותירץ דהרמב"ם פוסק כר"ח דלא בעי דין ממון אלא היתר אכילה וכן תירץ מרן פ"ו דהלכות חמץ בשם הר"מ. וקשה דנהי דגבי אתרוג ס"ל לר' חייא הכי לדעת ר"מ אבל גבי עיסה של מ"ש יראה מסוגיין דמודה ר"ח משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני כדאשכחן בברייתא דתני בהדיא דעיסה של מ"ש פטורה מחלה לדעת ר"מ איברא דמרן שם כתב עוד בשם הרי"ק דמצא ברייתא בתוספתא ובת"כ דר' מאיר מחייב בחלה בעיסת מ"ש מ"מ קשה דטפי הו"ל לסמוך אברייתא דמייתי התלמוד דר"מ פוטר מחלה ונראה דטעמו דכיון דברייתא נחלקו בזה ס"ל להרמב"ם סמי ברייתא חדא דמייתי תלמודא מקמי תרתי דהיינו ברייתא דתוספתא ות"כ ותו דהרי להחמיר בשל תורה ותו דהכא בגמרא משמע דטעמא דהך תנא דס"ל דאליבא דר"מ עיסת מ"ש פטורה היינו משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני והך טעמא לא מכרעא דהרי אשכחן במנחות דף ז' דא"ר אליבא דר"מ דתרי עריסותיכם אצטריכו לר"מ חד ללמד כדי עריסותיכם וחד למעוטי עיסת גוים והקדש ואלו מ"ש לא קאמר דאתי למעוטי אלמא מוכח מתלמודא דידן דר"מ ס"ל דעיסת מ"ש חייבת בחלה והיינו ודאי משום דידע התלמוד דאיכא תנאי דס"ל כן לדעת ר"מ ובכן סלקו דברי הרמב"ם כהוגן ודוק:

תוס' ד"ה דכתיב עריסותיכם תרי זמני. עיין מ"ש התוס' במנחות דף ס"ו ע"א ובפסחים דף ה':

גמרא ח"א מפני שמכשירה פירש"י דאסור לגרום טומאה לתרומה וכו' וקשה איך יחלוק על זה מ"ד מפני שמפסידה וכי לית ליה דאסור לטמא תרומה טהורה והלא כ"ע אית להו הכי כדאי' פ"ח דתרומות משנה ח' גבי חבית של תרומה שנולד בה ס' ופי' בגמרא בכורות דף ל"א ע"א דנ"ל מדכתי' משמרת תרומותי וי"ל דס"ל דלא הוזהרו אלא שלא לטמא התרומה אבל להכשירה דהיא גרם טומאה לא הוזהרו א"נ דאפילו תימה דנזהרו גם על ההכשר זה יהיה נזהר שלא יטול הלולב שהוא נוטף מים עם האתרוג ולענין הלכה פסק הרמב"ם ה' לולב כמ"ד מפני שמכשירה וברפי"ב מה' תרומות כתב אסור לטמא את התרומה וכו' משמע דלא מתסר אלא שלא לטמא והול"ל דאסור להכשיר התרומה כמו שפסק בה' לולב וצ"ע ור"ע פי"א דפרה משנה ז' לענין מ"ש דלא יזה באזוב של תרומה טהורה פי' הטעם מפני שמפסידה אלמא ס"ל דאין לחוש מפני שמכשירה והרמב"ם בחבורו ספי"א דפרה העתיק במשנת והו"ל לפרש הטעם כיון דנ"מ טובא דאי הוי טעמא מפני שמכשירה אם היה האזוב מוכשר יכול להזות לכתחלה כמ"ש התוס' וצ"ע מ"ט דב"ה פרש"י הא לית ביה התר אכילה כוונתו דלא תימא דכונת הקו' היא הרי יש בו חלק לכהן והוי כמו אתרוג השותפין כדפי' התוס' לעיל ד"ה אתיא לחם יע"ש:

תוס' ד"ה דאי בעי מפקר נכסי ובההיא דבכל מערבין ניחא וכו' כוונתם לו' דאיידי דההיא דפ' בכל מערבין דמשני לה אליבא דסומכוס הכי משני לה נמי הכא וק' דטפי הול"ל איידי דמשני לה הכי בפ' ג' שאכלו דף מ"ז ובפ' כל שעה דף ל"ה ושם בפ' כל שעה כתבו התוספות דנסתפק ר"י אם יוצא לכתחילה במצה דדמאי הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקרא אכילת עניות עכ"ל והדבר ק' אצלי שיאכלו דמאי לכתחילה מטעם זה דנקראת אכילת עניות דס"ס מי שאוכל אותה הוא עשיר ולא התירו דמאי אלא לעניים ואולי לישנא דמתני' פ' כל שעה דקתני יוצאין בשל דמאי דמשמע לכתחילה הביאו להסתפק בזה ודוק:

תוס' ד"ה מאכילין וכו' ר' יונה אמר בעניים חברים וכאכסניא כר"י וכו' ורי"א בעניים ע"ה ובאכסניא גוי עכ"ל והוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל דיבור אחר וא"ר הונא והנה מ"ש פלוגתא דאמוראי בירוש' כוונתם לו' דסוגיא דידן לא אתיא כר' יונה דס"ל דמאכילין את העניים דמאי היינו חברים כלו' דהם מפרישי' אבל עניים ע"ה אין מאכילין אותם דמאי ולא הותר הדמאי אלא אצל האכסניא דהיינו אורחים אבל ר' יוסי ס"ל דעניים הם ע"ה ואע"ג דאין מפרישין הותר הדמאי אצל עניים והאכסנייא הם גוים וקמ"ל דאין שם איסור שפורע חובו בטבל של דמאי ועוד אפשר לו' דהתוס' באו לאפוקי שלא נפרש עניים חברים ואכסניא גוים ולפי' זה לא משכח' לה התר אכילה לדמאי לכן הביאו פלוגתא דאמוראי ותלמודא דידן סבר כר' יוסי ועוד אפשר לו' דבאו לרמוז לנו דפי' אכסניא אורחים דלא כפרש"י דהוי חיל של מלך יש' ויש להביא ראיה לפרש"י מספ"ק דעירובין גבי ד' דברי' פטרו במחנה יעו"ש והרמב"ם בפי'