כפות תמרים קכ

שש היינו מטעמא דס"ל דבשעה ו' אפילו בחמץ דאורייתא חוששין לקדושיו משום גזירה שכיון שעדיין שורפין ולא בדילי מחמץ אתי לאחלופי בד' וה' ואתי למישרא א"א והביא דבריו הר"ן בהלכות יע"ש אבל מתחלת שעה ז' ואילך אפילו לר"ש דלא מתסר בהנאה אלא דרבנן והוא חמץ דרבנן אינה מקודשת וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות דגרסינן בר"פ כל שעה לא צריכה לשש שעות דרבנן ופי' הוי אליבא דר"ש וקידש בחיטי קורדנייתא דהוו שעות דרבנן לר"ש וחמץ דרבנן אפ"ה אינה מקודשת יע"ש א"כ הרי בהדיא דהרמב"ן ס"ל דחמץ דרבנן בשעות דרבנן אינה מקודשת כסברת הרמב"ם לפי מה שהבין המגיד מדבריו ואע"ג דבשעה ו' עצמה חלוקין הרמב"ן עם הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל אינה מקודשת והרמב"ן ס"ל דחוששין לקדושיו אפי' בחמץ דאורייתא היינו מטעם גזירה כדפרישית והרמב"ם לא סבר להך גזירה אבל מ"מ תרווייהו ס"ל דחמץ דרבנן אפי' ס"ל כר"ש דמתחלת שעה ז' עד הלילה אסור בהנאה מדרבנן דהוו תרתי דרבנן ואין כאן שום צד דאורייתא אפ"ה אינה מקודשת זה נ"ל ליישב דברי המגיד והוא ברור למי שעומד על כל דברי הרמב"ן בס' המלחמות ומרן בכ"מ פ"ה מה' אישות ובא"ה סי' כ"ח כתב מדברי המגיד וטור נראה דלדעת הרמב"ם בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפי' אין בהם שום צד דאורייתא ואין נ"ל כן משום דאי הוה סבירא ליה להרמב"ם הכי כו' ע"כ ואחר נשיקת כפות רגלי מרן יר' לי להליץ על ה"ה דמ"ש כגון חמץ בשעה ששית הוצרך לפרש כן לומר דדעתו כפרש"י למעוטי פי' הרמב"ן בס' המלחמות דמ"ש ר' גידל המקדש אשה בשעה ו' היינו מסוף שש אבל בשעה ו' חוששין לקדושיו מטעם דמחלף ו' בחמש ולמעוטי פי' זה נקט כגון חמץ בשעה ו' ופי' חמץ הוי אפי' חמץ נוקשא דאם איתא כפי' מרן הכ"מ דהרמב"ם איירי בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן קשה אמאי שביק מ"ש רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה בחטי קורדנייתא דהוי מסוף שש דהוו שעות דאורייתא וחמץ דרבנן ונקט גוונא אחריתי מה שנלמד מדברי רב גידל דה"ה חמץ דאורייתא בשעות דרבנן אבל אם נפרש דמ"ש הרמב"ם ז"ל כגון חמץ בשעה ו' דהוי כל מין חמץ אפי' חמץ דרבנן בשעו' דרבנן א"ש דהעתיק מ"ש רב גידל לפי פרש"י דפיר' דמשש שעות הוי מתחלת שש והוי שעות דרבנן וחמץ דרבנן והגם שאין דעתי מכרעת מ"מ אפשר לומר דמסתברא לענין דינא פרש"י ומה שהבין ה"ה בדברי הרמב"ם דמה לי חמץ דרבנן בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא בשעו' דרבנן מה לי חמץ דרבנן ושעות דרבנן אידי ואידי איסורא דרבנן הוי וכיון דרבנן אסרוהו בהנאה אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה כדפי' רש"י רפ"ק דפסחים דף ז' ריש ע"א יע"ש:

ורש"י כתב בר"פ כל שעה דף כ"א ע"ב וז"ל המקדש מו' שעות ע"כ מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמועינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה עכ"ל ולכאורה ק' על דברי רש"י דאימא לעולם לאחר ו' וקמ"ל שעות דאורייתא וחמץ דרבנן דהיינו חטי קרדנייתא דהוא חמץ נוקשא י"ל דרש"י מדייק לשון רב גידל דאמר המקדש וכו' אפי' וכו' ומדקאמר תיבת אפילו משמע דאשמועינן תרתי חדושא לא מבעיא בחמץ דאורייתא דאינה מקודשת אלא אפי' בחמץ דרבנן דהיינו חטי קרדניית' ומדקדק רש"י דאי ו' דאסור מדאורייתא מאי חדושא אשמועינן בחמץ דאורייתא דקאמר אפי' דאם כל החדוש הוא דהוי לח"ק הול"ל המקדש אשה משש שעות ולמעלה בחטי קור' אין חוששין לקדושיו והשתא דקאמר אפי' עכ"ל דאשמועי' חדושא דל"מ בחמץ דאוריי' אלא אפי' חמץ דרבנן בשעות דרבנן אינה מקודשת כנ"ל ליישב דברי רש"י:

הנה נתבאר דהמקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקו' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וסלקו דברי הר"ן שפיר דתירץ דהמקדש בערלה אינה מקודשת דס"ל דאפי' שלא כדרך הנאתן אסור ליהנות בהן מדרבנן שלא במקום חולי וכן דעת הרא"ש פרק כל שעה הביאו הש"ך י"ד סי' קנ"ה ס"ק י"ג יע"ש. אמנם מדברי התוס' פ' האיש מקדש שהעתקתי לעיל יר' דחלוקים על זה וס"ל דהמקדש לאשה בערלה וא"ל שהן ערלה ושוין פרון ליהאנות בהן שלא כדרך הנאתן מקודשת ומשמע דס"ל דשרי ליהנות שלא כדרך הנאתן אפי' שלא במקום חולי ובס' עצמות יוסף דף צ"א ריש אע"ג הביא הך פלוגתא יע"ש ומיהו אפשר לו' דגם התוס' ס"ל דשלא כדרך הנאתן שלא במקום חולי אסור ליהנות מדרבנן כמ"ש בשם הר"ן אלא דהתוס' ס"ל דיכול לקדש אשה בערלה כגון האשה חולי וצריכה לפירות הללו ובהנאה שתהנה מהן שלא כדרך הנאתן לצורך רפואתה היא מקודשת ולפ"ז ק"ל על הר"ן איך דחה הקו' באומרו דלא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתן אלא במקום חולי ס"ס הרי במקום חולי שרי ליהנות מהם וא"כ יכול לקדש בערלה לאשה שהיתה חולי או אפי' אינה חולה שא"ל דמקדשה בפירות ערלה בההיא הנאה שתהנה בהם לרפואת שום חולה בפירות הללו דשלא כדרך הנאתן ונפרש דהר"ן ז"ל ס"ל דנהי דהחולה מותר להתרפאות מהם שלא כדרך הנאתן מ"מ האיש הזה המקדש הא מטי ליה הנאה דקידש אשה בהן ואע"ג דנהנה שלא כדרך הנאתן מ"מ איש המקדש אינו חולה ושלא במקו' חולי אסור ליהנות מהן הלכך להר"ן לא משכחת לה דיכול לקדש אשה בערלה דלגבי האיש המקדש הוא נהנה מאיסור הנאה דרבנן ולפיכך אינה מקודשת אמנם התוספת חולקים וס"ל דיכול לקדש אשה בערלה שתהנה האשה בהן שלא כדרך הנאתן כגון שהיא חולה ואף על גב דאיהו עבד איסורא מקודשת ודמיא למכר פירות ערלה וקדש אשה בדמיו מקודשת כדתנן בהאיש מקדש ופירש"י פ"ק דחולין דף ד' דאפילו מכר פירות ערלה אסור ליהנות בדמים וכ"כ רש"י מ' עו"ג דף נ"ד ע"ב ואפ"ה האשה היא מקודש' וכתב הר"ן ס"פ האיש מקדש דה"ט דרש"י דמקודשת דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מקודשת דומיא דמקדש בגזל דאחרי' לאחר יאוש יע"ש ועפ"ז נתיישבו דברי התוס' דכתבו דמקדש בערלה שתהנה האשה בהן שלא כדרך הנאתן דמקודשת אך קשה על התוס' קושי' שהקשתי ריש דבור זה דהכא בסוגיין אמרי' דאתרוג של ערלה פסול לפי שאין בו דין ממון דאינו יכול לקדש בו את האשה ולדבריהם הרי יכול לקדש בו את האשה שתהנה בהם שלא כדרך הנאתן וי"ל דמ"מ לכתחל' ודאי האיש המקדש עושה איסור דמטי ליה הנאה שלא במקום חולי וכיון דאיהו עביד איסורא ואינו יכול לעשותו לא חשיב דיש בערלה דין ממון ועי"ל דכיון דאסיקנא בסוגי' דידן דמאן דבעי דין ממון בעי נמי היתר אכילה ניחא אתרוג של ערלה דפסול דאע"ג דיהא משכחת בה דין ממון שלא כדרך הנאתן כיון דאין בו היתר אכילה פסול ודוק:

רש"י ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ומכשיר אתרוג של טבל שאסור באכילה ומותר בהנאה. וקשה אדפריך מאתרוג של תרומה טמאה לפרוך מאתרוג של טבל דפסל במתני' דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בדמאי אבל בשל טבל משמע דכלהו מודו דפסול משום שאסור באכילה. ותו קשה ל"ל לרש"י למינקט נפקותא של טבל לינקוט של תרומה טמאה ותו קשה מאי פריך בגמרא מאתרוג של תרומה והלא של תרומה שאני דכתותי מכתת שיעוריה דעומד לשריפה כמ"ש התוס' ונראה דבהך קו' בתרייתא מתרצי הנך קו' קמאי דרש"י ולכך נקט רש"י הנפקותא באתרוג של טבל וכוונתו לומר דעיקר הנפקותא והקושיא היא מאתרוג של טבל ונקט התלמוד הקושיא מאתרוג של תרומה משום דשנויה במתני' בהדיא מה שאין כן אתרוג של טבל דאתיא מדיוקא ועיקר קושיות המקשה הוא משום הקושית של טבל דקושית אתרוג של תרומה י"ל משום כתותי כו' גם התרצן ירד לעומק דברי המקשה דעיקר הקושיא היא הטבל ולכך לא תריץ שאני תרומה דכתותי כו' משום דידע דיקשה לו מאתרוג של טבל. וראיתי בספר מע"ח שעמד במקצת קושיא הנזכר וכתב מעין . מ"ש י"ש:

תנן של תרומה טמאה פסול בשלמא כו'. קשה מה דוחק יש דאמר בשלמא י"ל דגם למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה יש להקשות מעין קושית התוס' דגבי תרומה דרשינן לך שלך תהא כדי להסיקה. א"כ ה"נ נימא דלכם דאתרוג דתרומה טמאה יהיה פי' לכם להסיקה ויהיה האתרוג כשר דהא מקוים לכם במידי דהסיק אלא דלדידיה יש לתרץ דכשאמר גבי אתרוג לכם היינו שיהיה ראוי לאכילה דמסתמא איירי בטהור ואתרוג דתרומה טמאה לא מתקיים ביה לכם לענין אכילה:

רש"י הרי מסיקה תחת תבשילו כדאמרינן ביבמות כו' בקשתי ביבמות פרק הערל ולא מצאתי דרשא זו הך פ"ב דמסכת שבת ופ"ב דפסחים מייתי להך דרשא וקשה אמאי נקט רש"י הך דרשא מדכתיב תתן לו ולא לאורו ולא מייתי דרשא מלך שלך כדאיתא התם י"ל דרש"י נשמ' מקו' התוס' אי הוה מייתי דרשא מלך שלך תהא הוה ק"ל א"כ למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה אמאי דריש לכם לענין אכילה לידרוש לכם אפילו להיסק לכך אייתי רש"י דתרומה טמאה דהויא להיסק נפקא מדכתיב תתן לו ולא לאורו אלמא משמעות תיבת לו הוא לצורך אכילה דכותה גבי לכם דאתרוג הוא לצורך אכילה:

תוס' ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה כו' וא"ת כו' הנה קשר קושית התוס' במ"ש מקמי הכי הדבר ברור דלפי מה שתירץ לקושי' קמייתא דהיכא דלא שייך אכילה דרשינן לך ולכם לגבי שאר הנאות לכ"ע השתא נולדה הקו' וא"ת כו' אמנם ק"ק דמה טעם יש לקושיא זו והלא קושטא דמלתא קאמר ואדרבה אם היה אומר משום דבעי' דין ממון הייתי מקשה ת"ל משום דכתותי כו' וי"ל דכונתם הוא דל"ל הך טעמא דמכתת ומיירי בעכומ"ז דישראל לימא דמיירי אפילו בלולב עכומ"ז דעכו"ם שאבדה ונתייאש ממנו דהוי הפקר ומצאו ישראל ונטלו ע"מ שלא לזכות בו דאינו יוצא בו י"ח ביו"ט א' כיון דאין בו דין ממון דאינו יכול הישראל ליהנות ממנו קודם ביטול וכיון שכן לא מיקרי לכם דאין בו דין ממון ואף על גב דלא מכתת שיעוריה דעכומ"ז דעכו"ם אית ליה ביטול פסול ותירצו דנקט מלתא בעכומ"ז דישראל משום מכתת לפסול אפילו בי"ט ב' דומיא דעיר הנדחת ועיין הש"ל ודוק:

כתבו עוד וא"ת אתרוג של ערלה קשר קו' זו הדבר ברור דכיון דטעמא דכתותי אתא טעמא רויחא לפסול אפי' בי"ט ב' לימא הך טעמא באתרוג של ערלה כו' וקושיא זו היא לפי הצד שצדדו דערלה ותרומה טמאה מצותן בשריפה מדאורייתא ובסוף תמורה כתבו צ"ע מ"ט בשריפה ופרש"י משום דאתקש לכלאי הכרם עכ"ל ובפרש"י שם לא כתב לשון הקש אלא הכי כתב ערלה מכלאי כרם גמר וכ"כ ר"ע שם גם בתרומה טמאה אבמ בשבת דף כ"ה כשם שמצוה לשרוף