כפות תמרים קיז

לירושלים לא דלכם כתיב הרי מה שכתב חוץ לירושלים יכול לפדות שם ולאוכלו וא"כ יוכל לצאת באתרוג מה שכתב חוץ לירושלים מגו דאי בעי פודה אותו ויכול לאוכלו שם וצ"ע:

ואפשר כשנדקדק מ"ש רש"י והאומר כן רשע הוא וכי מי שטועה בדין ואומר דתרומה יש לה פדיון יקרא רשע לא יקרא אלא ע"ה אלא כונת רש"י לומר תירוץ אחר דאין לומר מגו דאם יכול לפדותו דאם יאמר לפדותו יקרא רשע דאין פודים בי"ט דהוא אסור וא"כ מש"ה אינו יוצא במ"ש חוץ לירושלים מגו דיכול לפדותו דאין פודין מ"ש בי"ט והר"ן כתב גבי אתרוג של תרומה דאינו יוצא בו אלא הכהן דיכול לאכלו וטעמו יראה מגו דאי בעי מעלה אותו לירושלים א"נ מגו דאי בעי פודה אותו ויכול לאוכלו שם אבל גבי אתרוג של תרומה לא שייך מגו דאי בעי פודה אותו דתרומה אין לה פדיון וזה ברור. אמנם ק' על הר"ן דכתב ואם נטל כשר דשלו הוא דסברי רבנן מ"ש ממון בעלים הוא ה"ה חוץ לירוש' דאם נטל כשר דהא ראוי לאכילה הוא בירושלים ע"כ ומדבריו משמע דס"ל דלכם ר"ל הראוי לכם שיהא בו התר אכילה ושיהא בו דין ממון כמ"ד בגמ' הרי דתרתי בעינן וכיון דס"ל דבעי' נמי דין ממון איך כתב דאפי' חוץ לירוש' כשר הלא משמע בפרק חלק דף קי"ב דמ"ש בירוש' דברי הכל ממון גבוה הוא וראיתי בתי"ט דהק' קושיא זו על הר"ן ולא תי' כלום ולעד"ן דל"ק והענין הוא דהתוס' בפ' האיש מקדש דף נ"ג ע"ב הקשו דמסוגיא דפ' האיש מקדש משמע דר"י ס"ל דאפילו בגבולין מ"ש ממון הדיוט הוא ובפר' חלק כו' ותירצו וי"ל דאע"ג דלר"י ממון הדיוט הוא מ"מ א"ר חסדא דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואינה ראויה לאכול שם עכ"ל וכונת דבריהם דכיון דאינה ראויה לאכול בגבולן לא מיק' עריסו' אפי' לר"י ומאי דפריך התם בפר' חלק מבריתא דעיר הנדחת דקתני דמ"ש יגנז הכי פריך דכיון דלא מיקרי עריסותיכם כיון דאסור לאכול מ"ש בגבולן ה"נ גבי עיר הנדחת מ"ש לא יקרא שללה של ע"ה כיון דאסור לאכול שם מ"ש ואמאי קתני מ"ש יגנז הלא לא מיקרי שללה אע"ג דממון הדיוט הוא דומיא דחלה דאמרי' דלא מק' עריסותיכם אע"ג דממון הדיוט הוא זהו כונת התוס' בתירוצ' והוצרכתי לפרש דבריהם משום דראיתי בספר עצמות יוסף דף פ"ט דנתקשה בהם יע"ש ועיין בתוס' מציעא ד"ה כאן במעשר ותמצא הדבר ברור כדפרישית ולפ"ז נתיישבו דברי הר"ן דאע"ג דהר"ן ס"ל דבעי' גבי אתרוג דין ממון ואפ"ה מכשיר אתרוג של מ"ש חוץ לירושלים היינו משום דס"ל דאליבא דרבנן מעשר ב' אפי' בגבולן ממון הדיוט הוא ומ"ש בפ' חלק דבגבולין לכ"ע פטורה מן החלה היינו משום דלא מיקרי עריסותיכם כיון דאינו יכול לאכלו שם ולא משום דהוי ממון גבוה בגבולן:

אך ק' כיון דלא מיקרי עריסותיכם שם משום דאינו יכול לאוכלו שם ה"נ גבי לולב לא יקרא לכם כיון דאינו יכול לאכלו שם וצ"ע והרמב"ם כתב פ"ז מלולב ושל מ"ש בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה ואם נטל כשר עכ"ל ומסתמות דבריו משמע דגם בזמן הזה אם נטל אתרוג של מ"ש בירושלים יצא וקשה דמ"ש אסור לאכלו בירושלים בזמן הזה דאין לנו בה"מ להקריב קרבנות כמ"ש הרמב"ם פ"ב דמעשר ב' והוא תלמוד ערוך פרק אלו הן הלוקין דף י"ט כמ"ש בכ"מ והיינו טעמא דתנן פ"ק דמ"ש דהלוקח פירות בכסף מעשר אם אין מקדש ירקבו ופסקה הרמב"ם פ"ז דה' מ"ש יע"ש ודע דהרמב"ם כתב ספ"ו דהל' בית הבחירה דאוכלים מעשר שני בירושלים אע"פ שאין שם חומות שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולע"ל והשיג עליו הראב"ד ממ"ש ואם אין מקדש ירקבו ומרן בכ"מ הודה בהשגה זו וכתב ואין לומר דאתי דלא כהלכתא שהרי הרמב"ם פסקה פ"ז דמ"ש וצ"ע ולעד"ן דל"ק מידי דהרמב"ם לא קאמר הכא אלא דאוכלים קדשים קלים ומ"ש בכל ירוש' אע"פ שאין שם חומות שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ונהי דלא בעינן חומות מ"מ אין אוכלין מ"ש אלא אם כן מקריבין קרבנות בפועל כמ"ש הרמב"ם פ"ב דמ"ש וטי"ד סימן של"א וכדאיתא פרק אלו הן הלוקין דכיון דכל הנך מתנייתא דקתני מ"ש אם אין מקדש ירקבו אינו ר"ל מחיצת מקדש וחומות ירושלים אלא אם אין מקדש ר"ל דאין מקריבין קרבנות אין אוכלין מעשר ב' דהכתוב תלה אכילת מ"ש בירושלים בזמן דאיכא קרבנות ומחיצות מקדש וחומות ירושלים אינם מעכבות דיכולין להקריב אע"פ שאין שם בית אבל מ"מ בעינן שיקריבו קרבנות בפועל כדי שיוכלו לאכול מעשר ב' בירושלים והיינו דתנן אם אין מקדש ירקבו ואתי כהלכתא ולא קשי' מידי ומכאן מודעא רבה לתרץ מה שהקשה בתי"ט בפ"ח דעדיות משנה ו' דאין אנו צריכין לכל מה שנדחק הר"ב ז"ל ועיין מ"ש לקמן בתוספת ד"ה דאשתקד יע"ש גם דע דבפ"ש דמ"ש כתב הכ"מ כתב הסמ"ג על מה שכתב רבינו אף מעשר לא יאכל אלא בפני הבית ובספר התרומה שאם הפירות לא הוכשרו מותר לאוכלן בירושלים מנין לו ע"כ ואיני יודע מאי קשה לי' שרבינו מביא ראיה מהפ' שאינו נאכל אלא בפני הבית וכי לא הוכשר מאי הוי עכ"ל ויראה דמרן הכ"מ הביא דהסמ"ג פריך להרמב"ם וכבר אני ראיתי בסמ"ג עשין קל"ו וראיתי שם דקאמר בתר לשון בעל התרומה לא ידעתי מנין לו וכוונתו להקשות על בעל התרומה דכיון דמ"ש אינו נאכל אלא בפני הבית כי לא הוכשר מאי הוי ואני ראיתי לשון ספר התרומה בה' א"י דבמקום א"י לשון זה שאם הפירות לא הוכשרו שמותר לאכלן בירושלים ושם בסמוך אחר דף א' כתב וזה לשונו הלכך נראה דקדושת מחיצות העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מ"ש בתוכה אם בנה מזבח אבל בלא מזבח לא דאתקש מעשר לבכור כו' עכ"ל ובכן אין שום קושיא על בעל התרומ' דכונתו ברורה דבזמן הזה אפילו בנו מזבח בירושלים והקריבו קרבנות א"א לאכול מ"ש שהוכשר מפני שאנו טמאי מתים ומ"ש א"א לאוכלו משום דבשעה שלוקחו בידו מ"ש שהוכשר מטמא אותו בידו ואין יכולין לאכול מ"ש שהוא טמא אמנם יכולין להקריב קרבנות בטומאת מת דטומאת מת דחוייה היא בצבור ומהאי טעמא אמר הרב רבינו ברוך לבעל כפתור ופרח שרבינו חננאל מפריש אמר שהיה רוצה לבא בירושלים בשנת י"ז לאלף הששי להקריב קרבנות בזמן הזה כדאיתא בספר כפתור ופרח דף כ"ב ע"ב ואשר ע"כ בזמן הזה כשבנה מזבח אף על גב דאין חומת לירושלים אם בנו מזבח והקריבו קרבנות בטומאת מת מותר לאכול מ"ש בירושלים שלא הוכשר דכיון דלא הוכשר אינו מקבל טומאה אבל אם הוכשר המ"ש מקבל טומאה ואין יכולה לאכול בירושלים מ"ש שהוא טמא אע"ג דמקריבין קרבנות וזה ברור ופשוט בכונת ס' התרומה הכלל העולה דהנה נתבאר דאם מקריבין קרבנות יכולין לאכול מ"ש בירושלים בזמן הזה אע"ג דאין חומות לירוש' אבל אם אין מקריבין קרבנות אין יכולין לאכול מ"ש בירושלים בזמן הזה וכיון דאסור לאכול מ"ש בירוש' בזמן הזה משום דאין אנו מקריבין קרבנות א"כ יש תימה על הרמב"ם איך סתם וכתב פ"ח דלולב דאם יטול אתרוג של מ"ש בירוש' יצא הרי מ"ש אין אנו יכולים לאוכלו בזמן הזה בירושלים וכיון דאין בו התר אכילה לא מיקרי לכם ולכ"ע התר אכילה בעי' וכ"ת מגו דיכול לפדותו הא ליתא דמ"ש טהור אין יכול לפדותו בירושלים וכ"ת יכשירנו ויטמאנו ויפדנו הא נמי ליתא דאין יכולין לטמא מ"ש וכל אלו הם דינים פשוטים בה' מ"ש ואפשר לדחוק ולומר דמ"ש הרמב"ם דאם נטל אתרוג של מ"ש יצא איירי דוקא בזמן שמקריבין קרבנות דאוכלין מ"ש אבל בזמן הזה לא יצא וצ"ע ודו"ק. ודע דהרי"ף והרא"ש העתיקו משנה זו אך הטור ומרן בא"ח השמיטוה גם ר"י בעל הטורים ברמזי פסקי הרא"ש השמיטה ולא ידעתי טעם נכון לזה. ובס' כה"ג סי' תרמ"ח העתיק המשנה יע"ש וראיתי בהגהות אשרי שכתב של מ"ש אמרינן בירושלמי דלא יטול ואם נטל כשר ע"כ ולא ידעתי מה חדוש מייתי בשם הירוש' והלא מתני' היא ואולי משום דבפסקי הרא"ש כשהעתיק משנה זו השמיט חלוקה זו דמ"ש ודעתו משום דאין אוכלין מעשר ב' בזמן הזה בירושלים כדלעיל ובאו ההגהות והוסיפו חלוקה זו וה"ג של מ"ש אמרי' במתני' בירוש' לא יטול ואם נטל כשר כנ"ל ודו"ק:

עלתה חזזית פרש"י כמין אבעבועות דקות וכתב המבי"ט ח"א סי' מ"ט ונ"ל כי מ"ש רש"י כמין אבעבועות דקות הוא שיש בזה שאנו קורין חזזית כמין ב' אבעבועות לפחות וכן הוא לשון חזזית ולשון התרגום חוזן שנר' ריבוי אבעבועות ומיעוט רבים שנים כי לא כתב כמין אבעבוע א"כ אבעבוע א' אפי' בדדו כשר עכ"ל ומ"ש הר"ב ולשון התרגום כו' אינו מחוור בעיני דהא לשון הכתוב או גרב או ילפת הוא לשון יחיד ומשמע אפילו אבעבוע א' וכ"כ מלשון הרמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש לענין מומין וז"ל מי שיש לו גרב יבש כל שהוא וזהו גרב האמור בתורה כו' ע"כ הרי דילמא דמתרגמינן חוזן היא חוזית א' ואפילו כל שהות א"כ גבי אתרוג דאמרי' עלתה חזזית על רובו פסול ואמרי' בגמרא דעל חוטמו אפי' בכל שהוא פסול עכ"ל דהוי אפי' אבעבוע א' ומ"ש רש"י אבעבועות בלשון רבים היינו משום דרש"י איירי במתניתין דאיירי על רובו וברובו לא משכחת לה שיהא אבעבוע א' כ"כ גדול שיאחוז ברובו אבל אבעבעות רבות סמוכות זו לזו הם נמצאים שיאחוז ברובו אבל בדינא דגמרא דאמרינן על חוטמו אפילו במשהו פסול משמעות משהו הוא חוזית א' דהיינו אבעבוע אחד דאפילו באבעבוע א' על חוטמו פסול וכן אם ימצא בגופו אבעבוע א' רחב וגדול שאוחז ברובו של אתרוג פסול אע"פ שהוא אבעבוע א' כיון דהוא ברובו של אתרוג ורש"י דיבר בהוה כנ"ל ושוב ראיתי בס' כה"ג דכ' על דברי המבי"ט דאין נ"ל דקדוקו יע"ש:

עלתה חוזות על רובו איכא למידק אמאי נקט הך לישנא דעלתה ולישנא דעל רובו הוי ליה למימר היה חוזית ברובו ואפשר היה לומר דנקט לישנא דעלתה לרמוז דאינו פוסל חזזית אלא כשגדל האתרוג יפה ונעים ואחר כך מחמת שום עיפוש עלתה בו חזזית מחדש בזה הוא דפסול משום דנשתנה מברייתו אבל אם מתחלת ברייתו באילן היה בו חזזית כשר אמנם ראיתי בתה"ד סימן צ"ט הביאו מרן הבית יוסף סי' תרמ"ח אין להכשיר אותם חזזים שקורין פל"ט מא"ל שבאים מן העלין והאילן כו' עכ"ל ולכן יראה דנקט עלתה לרמוז מ"ש הרא"ם והטור דחזזית הוא אבעבוע שיש בו ממש שמקומו ניכר במשמוש שהוא גבוה משאר האתרוג עכ"ל הרי משמע בהדיא דאם החזזית לא גבוה מגוף האתרוג אלא הוא ש לגוף ל האתרוג במשמוש היד כשר וא"כ להכי תני עלתה ולא קתני היה בו חזזית לרמוז דפסול חזזית הוא דוקא כשהחזית הוא עליון וגבוה מגוף האתרוג כמין אבעבוע שע"ג גוף האדם שנרגש במישוש היד ודוק: